אפשרות של מחילה ותיקון במציאות של סכסוך

השיחה נערכה ב־14.10.24, לאחר הקרנת סרטה של כהן "המחבל שלי" (2002) במסגרת תערוכה קבוצתית שחתמה סדנה מיוחדת לאמניות ולאמנים בנושא צדק מעברי והתנצלויות פומביות בהובלת ג'סיקה נבו, מומחית בינלאומית לצדק מעברי (Transitional Justice), יוזמת ומנהלת הארכיון האקטיביסטי העצמאי בנושא טרנספורמציה של סכסוכים. בסדנה השתתפו יוצרות ויוצרים מדיסציפלינות שונות, והיא נערכה בגלריה המקרר לאורך קיץ 2024 בניהולן של איריס פשדצקי, מייסדת ומנהלת מתחם המקרר, ודניאל הייבלום, מנהלת הפרויקטים במתחם. מתוך קטלוג התערוכה: "הפרויקט הזה צמח מתוך שותפות בין המקרר וג׳סיקה נבו, סוציולוגית ופעילה חברתית ילידת ארגנטינה, 'בוגרת' דיקטטורות, שחוקרת במשך שנים את תחום הצדק המעברי. צדק מעברי עוסק בדרכים שבהן קהילות מתמודדות עם עוולות והפרות המוניות של זכויות אדם, ומציע תהליכים של הכרה, תיקון ואיחוי. הוא בוחן כיצד פרקטיקות כמו התנצלויות פומביות עשויות לקדם שלטון דמוקרטי ושלום בר־קיימא, ומאפשרות לקהילות לנוע לעבר עתיד של ריפוי ופיוס חברתי מתוך קבלת אחריות והכרה מצד הפוגעים הישירים והעקיפים".

האוצרת וחוקרת האמנות עדי אנגלמן, שהשתתפה בסדנה, בחרה להציג בתערוכה אסופה של פריימים מתוך הסרט "המחבל שלי", ויזמה הקרנה של הסרט המלא ושיחה עם יוצרת הסרט, שהתמלול שלה מובא בהמשך. בטקסט שנלווה להצגת הסרט בתערוכה כתבה אנגלמן: "האם בכוחנו להתגבר על פחדים קיומיים, להסתכל לאויב שלנו בעיניים, ללמוד את מניעיו, ואז – להכיר בו לא בהכרח כמקרבן אלא גם כקורבן, לסלוח לו על עוולות שביצע בנו ולהושיט לו יד? אישה אחת, נפגעת פיגוע טרור בצעירותה שהפכה בבגרותה לבמאית סרטים דוקומנטריים, החליטה לצאת למסע בכוונה להגשים מהלך שכזה. בצעד חריג, אמיץ ושנוי במחלוקת, היא יוצרת קשר עם מחבל שפגע ברצון להבין את מניעיו ובתקווה שתוכל למחול לו. מה מניע אותה? דחף לשבור את מעגל הדמים בסכסוך הפלסטיני־ישראלי הממושך, סכסוך שהיא מסרבת לקבל כאקסיומה מתמטית. הוויה דולורוזה שהיא מפלסת לעצמה מזמנת לה מפגשים מרגשים, עיון חוזר בתולדות משפחתה ובתולדות המדינה, התמודדויות נפשיות ואתגרים למכביר. את המסע הזה עברה ותיעדה יולי כהן (ילידת תל אביב, 1956) יוצרת 'ציון, אדמתי' (2004) ו'זכותנו הטבעית' (2020) בסרטה 'המחבל שלי' בשנת 2002. ואף שחלפו 22 שנים, המסע הפרטי־ציבורי שעברה מעורר שאלות מהותיות והתלבטויות כנות שרלוונטיות ואקטואליות מאוד לחיים בישראל/פלסטין היום".

השיחה שתומללה ומובאת כאן לקריאה התנהלה במפגש עם כהן בהשתתפות קהל, בתום הקרנה של הסרט בן 60 הדקות.

מראה הצבה מהתערוכה "בהכרה מלאה – התנצלויות פומביות וצדק מעברי", גלריה המקרר, צילום באדיבות יולי כהן

*

עדי אנגלמן: איך להציג את הסרט בהקשר של תערוכת אמנות, בגלריה, לצד פסלים וציורים, ולא על מסך גדול באולם קולנוע או במסגרת אירוע קולנועי, גורם לך להרגיש? אני שואלת כי אני מכירה יוצרי קולנוע שמעדיפים להציג את הסרטים שלהם בתנאים האופטימליים של אולם קולנוע, או לא בכלל. מצד שני, בפריז נערכת כעת תערוכה רטרוספקטיבית ליוצרת הקולנוע העצמאית שנטל אקרמן, ומשולבים בה דברים שאמרה בזכות החיבור המאוחר שנוצר לה עם עולם האמנות. לדבריה, החיבור הזה לשדה האמנות פתח בפניה הזדמנויות חדשות ביצירה. איפה את ממקמת את עצמך בין שתי העמדות הללו של יוצרי קולנוע?

יולי כהן: במקרה שלי התשובה פשוטה מאוד: כל מי שרוצה להציג את הסרט מוזמן לעשות זאת. אין לי בכלל תנאי סף. זאת אומרת, צריך שיהיה סאונד ואפשרות לראות את התמונה, אבל מעבר לזה אין לי שום תנאי סף. אני יכולה לספר סיפור שקרה לי במהלך העשייה של הסרט ורלוונטי בעקיפין לשאלה. הכוונה המקורית שלי היתה לתעד שיחה, מפגש ביני ובין פאהד (פאהד מיהי, המחבל שביצע את פעולת הטרור שבה יולי כהן נפגעה ב־1978, ע.א). זה היה החלום שלי, שזה יהיה מפגש קורבן־מקרבן, מקרבן־קורבן, שבו שנינו נשוחח וזה יהיה הסרט. במכתב התשובה הראשון שהוא כותב לי הוא אומר שהוא לא מוכן להיחשף, ואני נחנקת וחושבת מה לעשות, ואיך אוכל להפיק כך סרט. טובי ידידיי אמרו לי: אין לך סרט, בלעדיו אין לך סרט. אז הפניתי את המצלמה אל עצמי ואמרתי, אני אמצע דרך לספר את הסיפור הזה, לא אכפת לי איך. טובי ידידיי מהקולנוע אמרו לי: אין מספיק סצנות קולנועיות, כל כך הרבה ביקורות והתנגדויות קיבלתי בדרך, לא מספיק שיש ימין ושמאל, יש אין סוף התנגדויות לכל דבר. ברגע שהסרט יצא והוצג בפסטיבל ירושלים וזכה שם בפרס, אז התחלתי לרפד את הקיבה, והייתי מוכנה לעוד התנגדויות. לי אין התנגדויות. ההתנגדויות מגיעות מבחוץ. הן לא שלי, ואף פעם לא יהיו שלי.

"המחבל שלי", כרזת הסרט, באדיבות יולי כהן, 2002

אוקיי, אז עכשיו כשאנחנו ממוקמות בנוחות בין שני עולמות, אמנות פלסטית וקולנוע, אני מוסיפה צלע שלישית שרלוונטית למפגש שלנו הערב ולעשייה שלך באופן כללי: ההיבט האקטיביסטי. גם התערוכה הזו, "בהכרה מלאה", שבמסגרתה אנחנו נפגשות, וגם הסדנה שקדמה לה, קשורות בפרקטיקה חוץ אמנותית, אזרחית־אקטיביסטית. אני הרגשתי בנוח, הרגשתי שנכון להזמין אותך להציג את הסרט "המחבל שלי" בתערוכה כי הסרט הזה הוא לא "רק" סרט. הוא מתחולל סביב מעשה שעשית, תכנית שרקמת לפעולה אקטיביסטית. תוכלי לספר על הזיקה בין הסרט (תוצר אמנותי) ובין המהלך האקטיביסטי (חוץ אמנותי) שבלב הסרט? האם הרעיון לסרט קדם למחשבה על הפעולה האמיצה והשנויה במחלוקת שיזמת: ליצור קשר ולמחול לטרוריסט שפגע בך?

ב־1999 עשיתי סרט שפתח לי את הטראומה, סרט על אדם פלסטיני אחר. תוך כדי הפקת הסרט, על עמאד סבע ("כלוב זהב", 30 דקות, בהשתתפות העיתונאי גדעון לוי; הסרט עוסק בדמותו ובקורות חייו של סבע, לשעבר חבר בחזית העממית לשחרור פלסטין, שהוגלה מישראל והתמקם בהולנד. ניתן לצפייה בקישור הזה – ע.א.). ישבתי מולו ופתאום הבנתי שזה יכול היה להיות פאהד. קרה לי משהו חזק מאוד והחלטתי לחפש את פאהד. התקופה היתה אופטימית מאוד, ברק, ערפאת, קלינטון. היתה תחושה שמתחיל תהליך של פיוס ורציתי להתפייס עם האויב האישי שלי. התחלתי לחפש אותו. פגשתי מפיק בריטי, קולגה, פה בארץ. סיפרתי לו את הסיפור והוא אמר לי, זה לא יעניין אף אחד. כאמור, אין סוף התנגדויות. בכל זאת התעקשתי וביקשתי ממנו שיעשה לי טובה ויחפש את פאהד באנגליה, כי אני לא מוצאת אותו בפלסטין. אז הוא אמר אין בעיה, ותוך שבועיים הוא מצא אותו. הוא זה שלוקח אותי לכלא בסרט, ולימים הוא התנצל. הוא תיעב את המהלך המתפייס שלי. היה פה ניסיון למצוא את פאהד בשביל הטראומה שלי. היה לי ברור שאם אני מוצאת אותו אני רוצה ללחוץ לו את היד, כי די. עברו 22–23 שנים (מאז הפיגוע – ע.א.). ברק וקלינטון וערפאת, ודי. צריך לעבור הלאה. הוא לא יהיה האויב שלי. עכשיו אנחנו עושים שלום. וכשהבנתי את זה אמרתי לעצמי שזה סיפור שאני רוצה לספר. עכשיו, אני אומרת גם בסרט, אני כותבת לו ושואלת אם נצליח לסלוח אחד לשני. אחרי שאמא שלי ראתה הקרנה של הסרט היא שאלה אותי על מה הוא צריך לסלוח לי. אמרתי לה תראי, כשהוא נתפס בלונדון הוא סיפר שהוא ממזרח ירושלים והוריו נרצחו על ידי ישראלים, זה מה שאני ידעתי עליו, אז חשבתי שאנחנו צריכים לסלוח אחד לשני. לא חשוב שאחר כך גיליתי שזה לא הסיפור, אבל כשכתבתי לו חשבתי כך. אז בקיצור, היה פה ללא ספק צורך אישי לפגוש אותו, לדעת איפה הוא, לסגור מעגל, להתפייס. וכדוקומנטריסטית היה לי ברור שיש פה הזדמנות לתעד משהו, זה לא סתם עוד דבר שאני עושה. הצורה, איך זה יהיה בסוף, התגלגלה לכל מיני כיוונים, כי הוא כאמור לא רצה להיחשף, ואני התעקשתי לספר את הסיפור הזה.

יולי כהן, סטילס מתוך הסרט "המחבל שלי", 2002, צילום: עודד קירמה

יולי כהן, סטילס מתוך הסרט "המחבל שלי", 2002, צילום: עודד קירמה

מצאת פתרונות מעולים לאתגר שיצר הסירוב של פאהד מיהי להצטלם. ואולי מזל שלא התאפשר לך לפגוש אותו כי נוצר הסרט הזה, המסמך הזה, שהוא חזק מאוד, אישי ומורכב. אז אנחנו נמצאות בטריטוריה של קולנוע אמנותי דוקומנטרי ואקטיביסטי, מעין יומן קולנועי שבליבו פעולה. סיפרת בסרט על ראשית הדרך שלך כאקטיביסטית. התעכבת על אירועי סברה ושתילה בלבנון ועל תחנות נוספות בדרכך הפרטית ובציבוריות הישראלית. תוכלי להרחיב ולספר מתי ואיך נולדה יולי כהן האקטיביסטית? האם זה קרה במנותק מהקולנוע? ובנוסף, אם תוכלי לספר איך נולדה יולי כהן הקולנוענית?

אקטיביסטית הייתי מגיל צעיר מאוד, במובן הזה הייתי אקטיביסטית תמיד. הייתי בתנועת נוער, מדריכה, גדלתי בבית שמעודד מעורבות, אז במובנים רבים זה היה הטבע השני שלי. הייתי סוכנת ציונות ונהפכתי לסוכנת תרבות. אני נוטה לראות במסלול החיים שלי מסע מספרטה לאתונה. גדלתי בספרטה, אני בדרך לאתונה. למדתי תואר שני בתקשורת והבנתי את הכוח של הקולנוע, של התמונה המדברת. האמת שעוד קודם הבנתי את זה, כשהייתי חיילת בחיל האויר במלחמת לבנון הראשונה, ובמסגרת תפקידי עשיתי סרטי פרופגנדה של חיל האויר. אז הבנתי את הכוח של התמונה והצליל. אחר כך נסעתי לניו יורק ללמוד תואר שני בתקשורת, והתחלתי לעסוק בקולנוע בניו יורק ובלוס אנג'לס, וכשחזרתי לארץ העדפתי את הקולנוע הדוקומנטרי על פני העלילתי. התעניינתי פחות בתסריטאות ובשחקנים, ויותר בלחבר באיזשהו אופן פנימי את האקטיביזם והקולנוע. רציתי להשפיע.

נפגשנו בפעם הראשונה לפני עשר שנים, כשפניתי אלייך והזמנתי אותך להפיק סרט שיעסוק באנדרטת הנגב, הפסל האיקוני של דני קרוון, במסגרת תערוכה שאצרתי בסיוע נועה קרוון־כהן וביוזמה של ד"ר דליה מנור, שהיתה אז מנהלת מוזיאון הנגב לאמנות ("מקדש מעט של אהבתנו", 30 דקות, 2014 – ע.א.). את בחרת לבחון את הפסל האיקוני באמצעות גביית עדות משלושה גיבורים, שלוש דמויות מובילות מדור הפלמ"ח שהיו קשורות באנדרטה: הפסל ויוצר האנדרטה, דני קרוון; המשורר, לוחם בחטיבת הנגב של הפלמ"ח חיים גורי, שמילותיו חקוקות בבטון היצוק; ואביך מיקי כהן, שהיה מפקד בחטיבת הנגב ומיוזמי הקמת האנדרטה לזכר חללי ולוחמי חטיבת הנגב. פנית אליהם מתוך כוונה לנהל איתם שיחה כנה על אירועי העבר, כעבור 50 שנים, מהפרספקטיבה של ההווה. קיווינו מאוד, את ואני, שהם ישלבו דברי חרטה בעדות שלהם. קיווינו לשמוע שהם מצטערים ומתנצלים על עוולות שאירעו לפלסטינים, הבדואים, תושבי הנגב במהלך המלחמה לעצמאות ישראל, על לא עוול בכפם. קיווינו שהם יביעו חרטה כדי שהם יסללו עבורנו את הדרך לתיקון ולפיוס. אבל יצאנו שתינו מאוכזבות. לא קיבלנו מהם את "הסחורה" שקיווינו לקבל. עבורי זה היה שיעור מאלף היות ששלושת גיבורי הסרט הם מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, הומניסטים ופעילי שלום. תוכלי להרחיב עוד על המסע שעשית והרחיק אותך מבית הורייך, מהאתוס שגדלת עליו בשכונת צהלה, לדברייך: מספרטה לכיוון אתונה.

כשהייתי צעירה החלום שלי היה להיות קצינה בצה"ל. אז הייתי. אני לא חושבת שהגעתי לאתונה. אני בדרך. היו לי כמה נקודות מפנה. כשמלחמת לבנון פרצה והפקתי סרטים לחיל האויר, הבנתי שמשקרים לנו. ואני שירתתי אז את האדון, שיקרתי ל"עם", והבנתי שככה עושים מלחמות, וזו לא האמת וזו לא המציאות. זה איפשר לי גם להסתכל אחורה ולבחון את מה שהיה ב־1948 בסרט השני שעשיתי על הנכבה עם ההורים שלי, ולגלות את מה שהסתירו ממני 50 שנה ("ציון, אדמתי", 60 דקות, 2004 – ע.א). לאט לאט חפרתי בעבר, דרך המשפחה שלי ודרך ההיסטוריה, וגיליתי שסיפרו לנו דברים חלקיים כדי לייפות. צדקת הדרך. הצלחתי עם הזמן להחזיק תמונה מורכבת. הפסקתי לחשוב שזה צריך להיות שחור או לבן. היום זה נהיה יותר מסובך.

הסרט שצפינו בו הערב, "המחבל שלי", הופק 24 שנים אחרי האירוע שבו הוא עוסק, ואנחנו נפגשות פה היום 22 שנים לאחר שהסרט נוצר. מה את חושבת היום על המהלך שעשית לפני 22 שנים, המהלך שעומד במרכז הסרט? תוכלי לשתף אותנו בדרך שאת והסרט עשיתם מאז שהוא הופק ויצא לעולם? מה קרה לסרט מאז? מה קרה לך מאז? 

אני מנסה לשמור על אופטימיות בכוח. וכדי לשמור על אופטימיות אני עובדת עכשיו על סרט חדש, על השלום. סרט על השלום. כשאני מדברת היום על שלום אני נחשבת בוגדת יותר מאשר כשסלחתי למחבל ב־2002. אחת מנקודות המפנה שעברתי עם הסרט הזה אירעה עם הפצתו. פירסמו עליי כתבה בידיעות אחרונות, במוסף ערב ראש השנה, לפני שאריק שרון עלה להר הבית, כשעוד חשבו שיש פיוס. "הדיילת שעברה פיגוע הלכה לפגוש את המפגע". הייתי בקונצנזוס יחסית. אריק שרון עולה להר הבית, ואני מיד נהיית בוגדת. אז הבנתי, זה לא יכול להיות. אותה כוונה, אותו מעשה, רק בגלל ששרון עלה להר הבית, כי ברק שלח אותו, כי לא הסתדר להם בקמפ דיויד. אגב, לפיגוע שבו נפצעתי ודיילת עמיתה נהרגה קראו קמפ דיויד, כי סעדאת ובגין וקרטר נפגשו בקמפ דיויד ולא הכלילו את הפלסטינים בהסכם. הכל כל כך חוזר על עצמו שזה מאוס. זה פשוט מגוכך. זה פתטי. ואנשים ממשיכים לאכול את השטויות. זה נורא. וזה בעיקר בגלל בורות. למשל, אחרי התאומים בדקתי מה קרה ומי עמד מאחורי האירוע. וברגע שחוקרים ולומדים ויודעים, הפחד והבורות מתפוגגים ומתאפשרים דברים נוספים. אבל זה לא מצליח. יש קומץ קטן של אנשים שמתעניינים בעומק וכל השאר שטחיים, ואין מה לעשות, הם המכריעים. זה נורא.

ג'סיקה נבו, מתוך הסדנה לצדק מעברי והתנצלויות פומביות, גלריה המקרר, 2024, צילום: עדי אנגלמן

בהקשר הזה של ידיעה וחקירה מול בורות ופחד, די ברור בסרט שאחת המוטיבציות שלך קשורה ברצון שלך ללמד וליידע. לאורך הסרט את מציינת ומביאה עובודות רבות, בתמונות ובמילים. וכאן נפתח פתח לעוד שדה שלא דיברנו עליו: חינוך. את ואני ועוד רבים סבורים שאם ילמדו יותר היסטוריה בבתי ספר, ירחיבו את מנעד הנושאים הנלמדים ואנשים ידעו יותר על מה שהיה ועל מה שהווה, הערפל שאופף את הגישה שלנו יוכל להתפזר, התמונה תוכל להתבהר ואפשרויות חדשות יפתחו, כפי שציינת. פעולות אמנותיות כמו זו שלך ואחרות, שנובעות מלמטה, מבססות ידע ומחזקות את המאמצים לכונן מהלכים של צדק מעברי בחברה שלנו, יוכלו לתמוך בהמשך במאמצים להשיג ולכונן צדק כללי, ממלכתי. אסיים בתקווה שהסרט שלך יגיע לעוד ועוד אנשים, לקהלים בוגרים ולצעירים.

אני אעביר עכשיו את רשות הדיבור לג'סיקה נבו, שיש לה היכרות מוקדמת איתך ועם אבא שלך, מיקי כהן, איש חטיבת הנגב של הפלמ"ח, שהוזכר קודם בשיחה בינינו.

ג'סיקה נבו: כן, אני אספר בקצרה שכפעילה בארגון היהודי־ישראלי "זוכרות" שעוסק ב־1948 ובנכבה, פגשתי את אבא של יולי לא כאבא של יולי אלא כמיקי כהן, שביחד עם עוד שני פלמ"חניקים, בוגרי פלמ"ח, התכנסו ב־10 בדצמבר 2014, יום זכויות האדם הבינלאומי, בוועדת אמת שכינסנו, בדומה לוועדת האמת והפיוס שהיתה ברחוב שנקין ויולי תיעדה בסרט. מדובר בכלי, בפרקטיקה, שהפכה להיות מפורסמת בדרום אפריקה. כולנו שמענו שאחרי האפרטהייד היה ניסיון להפוך את החברה עם כל הפצעים וכל הטראומות מ־50 פלוס שנה של אלימות וטרור, לחברה דמוקרטית. אנחנו עשינו ניסיון דומה בקשר לנכבה בנגב, בקשר למלחמה שהתחילה יום אחרי ההצבעה על החלוקה ב־29 בנובמבר 1947 ונמשכה עד הסכמי שביתת הנשק ב־1949. בארגון "זוכרות" יזמנו מן ועדת אמת. לא קראנו לה ועדת אמת ופיוס כמו בדרום אפריקה, כי לא קל לדבר על המונח פיוס. יהודים ופלסטינים התכנסו במלון בבאר שבע, היינו כ־300 איש ושלושה פלמ"חניקים קשישים ושלושה פלסטינים בדואים קשישים. לא היתה אף אישה שנתנה עדות. והיו שופטים אלטרנטיביים, אנשי ועדה, קומישנרז, גם יהודים וגם פלסטינים, מתחומים שונים, משפטים ופסיכולוגיה ועוד. ואנשים נתנו עדות וסיפרו מה הם עשו. כמו בדרום אפריקה, שם גם נפגעים וגם בני משפחה של נפגעים וגם פוגעים נתנו עדות, אין שום דרישה מראש שהפוגעים הישירים או העקיפים יתנצלו. התערוכה שלנו פה ("בהכרה מלאה" – ע.א) עוסקת בהתנצלויות פומביות. בוועדות אין דרישה מראש להתנצל. הדרישה היא לספר מה קרה, ליידע שהדבר הזה קרה, לאפשר את הדבר הבסיסי הזה של סיפור האירועים, מה שקרה. חשיפת העובדות לפעמים לא מובנת מאליה. כמו שבארגנטינה, ארץ מולדתי, אחרי הדיקטטורה האחרונה (המשטר הצבאי הדיקטטורי ששלט בשנים 1976–1983 – ע.א.) התקיימה ועדת האמת הראשונה, לא קראו לזה ככה, זה היה יותר כמו ועדת בדיקת עובדות, כמו הדרישה שלנו היום ביחס לאירועי השבעה באוקטובר, פשוט לתאר את האירועים, ללא דרישה להתנצל. היה מרגש מאוד שגם אנשים מבוגרים, פלמ"חניקים שגדלו על כל מה שהראית בסרט, היו מוכנים להיכנס לפרטים ולספר: נכנסו לכפר הזה, היתה ביזה במקום ההוא, קרה כך וכך. והפלסטינים השיבו, ודייקו. והיה מן דיאלוג סביב העובדות. ולא היו חיבוקים. זה היה פשוט לפני עשור וזה היה מרגש. לא הרבה פלמ"חנקים היו מוכנים לעמוד ולספר את הסיפור. ובנוגע לסרט, אני מפנה שאלה ליולי, האם בסוף המחבל שוחרר או לא? אולי פספסתי את פרט המידע הזה. לא הצלחתי להבין.

יולי כהן: בסוף הסרט אני אומרת שכאסיר הוא עלה מקטגוריה B ל־C. זה אומר שהוא היה זכאי ליותר יציאות מבית הכלא. זה היה ב־2002. שמרנו על קשר ושמונה שנים אחרי זה הוא שוחרר. הוא היה 30 שנים בכלא! הוא מתגורר באנגליה.

נבו: לאחר הסרט נפגשתם? הוא צפה בסרט?

כהן: לא, לא נפגשנו אחרי הסרט. הוא צפה בסרט, כן. הוא אמר לי שהוא נחמד. היתה לי פנטזיה לקחת אותו למקום הפיגוע, לשחזר ולתעד איתו את מה שהיה, וזה לא קרה. אבל זה שהיה לנו קשר, שפגשתי אותו בכלא, שהוא ביקש את העזרה שלי, שניסיתי לעזור לו, ולימים כנראה עזרתי לו, היה בזה המון סיפוק. לא היינו בגובה העיניים בשלב הזה. הוא היה בכלא בריטי נוראי. ואני הייתי אדם חופשי, עם קריירה ומשפחה. כשקיבלתי את המכתב הראשון שלו וקראתי אותו ודיברתי על זה עם הבנות שלי, שהיו קטנות כמו שרואים בסרט, שאלתי אותן אם הן חוששות שאני אסע לפגוש אותו. הבת הגדולה שהיתה עדיין קטנה אמרה לי, תראי, כמו שזיהית אותו ברחוב (במעמד הפיגוע ב־1978 – ע.א.) והבנת שהוא עומד לירות עלייך, אני בטוחה שכשתפגשי אותו בכלא את תדעי. וזה בדיוק מה שהיה. כשישבתי מולו בכלא, ראיתי אדם שאין בו אלימות. ידעתי להשוות. הוא היה מפורק לגמרי. הם גם עוברים שם בכלא תהליכים. לא חששתי שהוא יחזור להיות טרוריסט. הוא רק רצה לחזור לחיות חיים שקטים וקטנים, שיעזבו אותו בשקט.

שאלה מהקהל: איך גילית שהוא לא פלסטיני?

כהן: עורך הדין שלו סיפר לי את זה. והוא ביקש ממני לא לגלות את זה.

שאלה מהקהל: מדוע הוא הצטרף למאבק הפלסטיני?

הוא היה איראני מהדרום שהתנגד לסדאם חוסיין שכבש אותם בשנות ה־70 המקדמות. היה מהמתנגדים האיראניים לסדאם חוסיין. הצבא של סדאם חוסיין תפס את המתנגדים, כלא אותם, ופאהד מיהי היה אמור להיות מוצא להורג בעיראק. סדאם חוסיין עזר לפלסטינים במאבק שלהם. הוא העביר את כל העצירים שהיו מועמדים להוצאה להורג לבסיסי אימונים פלסטיניים בלבנון, ומשם מיהי יצא למשימה בלונדון, דרך השגרירות העיראקית. ללא אידיאולגיה. הוא ניסה להציל את עצמו והיה בשר תותחים כמו רבים אחרים. אז, כמו היום.

שאלה מהקהל: הסיפור הזה עדיין הולך איתך? את עוד עסוקה בו היום?

אחרי שהסרט יצא והסתובבתי איתו בארץ ובעולם והוא הגיע למיליוני אנשים, הרגשתי לאט לאט שאני משתחררת מהטראומה, אז אני יכולה לומר שהיום אני לא מאוד טראומטית. מצד שני, אני מאוד עירנית וחשדנית ויש לי כל מיני פחדים. ידעתי אז שאני מעבירה לבנותיי את הטראומה, אבל עם השנים השתחררתי מאוד. לפני שהייתי דיילת הייתי סלקטורית באל־על. וכשהייתי סלקטורית למדתי את כל התורה שהיתה אז בענייני ביטחון ואבטחה, וכשראיתי אותו בלונדון הוא עמד בכל הקריטרוניום וזה אולי מה שהציל אותי.

*

"בהכרה מלאה" / תערוכה קבוצתית

אוצר: משה אש

גלריה המקרר, 2024