אמנות תמיד הייתה כלי רב עוצמה לביטוי, הרהור ושינוי, והמצב הנורא היום רק מחדד את השאלות על מקומה של האמנות בזמני אסון, ומציב אתגרים לאמנים ואנשי תרבות שחיים בארץ. מאז אותו יום שחור באוקטובר והימים הנוראיים שבאו אחריו, שדה האמנות והתרבות הישראלית עומד נבוך, מבולבל, כועס ומתבייש, אך גם מנסה להמשיך ליצור, להציג, לכתוב, לפרסם, ולפענח מה עושים עכשיו. רב השיח נולד מהזמנה לשוחח בשאיפה להגיע להבנה מעמיקה יותר. חקרנו בו את החרדות, האפשרויות, ואת עצם מטרתה של האמנות בזמן האסון הזה.
אמניות, אוצרות, משוררים, כותבים, פילוסופים, תיאורטיקנים, מרצות ומורים — כובעים רבים חובשים החמישה שהתכנסו לרב השיח שנערך בירושלים בחודש אפריל 2024. רב השיח מתעמק באתגרים, תוהה על היכולת — או חוסר היכולת — של האמנות להגיב למשברים, ועל התפקיד שהיא ממלאת בזמנים כה סוערים; זהו דיון על הכוח וחוסר האונים של האמנות אל מול טלטלות פוליטיות וחברתיות. איך יוצרים בזמנים כאלה? מה מקומה של האמנות בעולם שנדמה שהוא משתנה כל הזמן? האם האמנות יכולה לשמור על כוחה הטרנספורמטיבי, או שהיא מדשדשת תחת משקל המציאות? האם האמנות יכולה להציע קול רב עוצמה לפרשנות ולביקורת, או שמא היא מוצאת את עצמה חסרת אונים אל מול המציאות הבלתי נתפסת שבה אנו נמצאים?
יתר על כן, רב שיח זה חורג מעבר לגבולות ישראל, ובא לידי ביטוי בתגובות של הקהילה התרבותית הבינלאומית ובדיאלוג בין נקודות מבט גלובליות למקומיות. על ידי בחינת הדינמיקות המורכבות הללו, שאפנו להבין את המצב הנוכחי של האמנות והתרבות, לא רק כצופים פסיביים אלא כמשתתפים פעילים בשיחה רחבה יותר על אנושיות, חוסן ורוח היצירתיות המתמשכת. באמצעות שיחה זו, אנו מקווים לשפוך אור על אינספור הדרכים שבהן אמנות יכולה לשקף, לעצב או ואף לשנות את עולמנו, אפילו בזמנים המאתגרים ביותר.
*
ד"ר עפרי כנעני
אני אמנית, יוצרת בפרפורמנס ובמדיה וחוקרת באקדמיה, בעיקר תחומים שקשורים לפוליטיקה של טכנולוגיה ותרבות חזותית, ובפרט דברים שקשורים למורשת תרבותית — ידע שנאסף על ידי מוסדות והאופנים שבהם הוא מתממשק עם מבנים טכנולוגיים. אני עוסקת וגם מלמדת מתודות של אמנות מבוססת מחקר, או פרקטיקה אמנותית, בעיקר דברים שקשורים לפרפורמנס ולאופן שבו כלים מפרפורמנס יכולים להתוות דרך להתבונן על העולם מנקודת מבט מחקרית. אני מלמדת בווינה, בצלאל, שנקר, אוניברסיטת תל אביב, וגם חוקרת באוניברסיטת אמסטרדם.
ד"ר הדס קידר
אני אוצרת, אמנית וחוקרת. יש לי דוקטורט בתחום האוצרות, והמחקר שלי מתמקד בנגב שבו אני עובדת גם עכשיו — אני עובדת עם האוכלוסיות השונות של הנגב דרך קרן מנדל, ובשנה הבאה מתחילה תכנית עם האוכלוסייה הערבית־בדואית. אצרתי תערוכות בכל מיני תחומים, אבל הנושא העיקרי שאני עוסקת בו הוא המתח בין המרכז לפריפריה. הקמתי תכנית שהות אמן במרכז לאמנות עכשוויות בערד, עיר נעוריי, ואצרתי שם תשע תערוכת בנושא ערד וסביבתה. מעניין אותי לחשוב איך אמנות מתורגמת או מיתרגמת במקומות שבהם היא לא מובנת מאליה, ואיך לשלב קהלים שונים ומגוונים במוסדות אמנות
ד"ר איתי שניר
אני מלמד במכללה האקדמית עמק יזרעאל ובאוניברסיטת תל אביב בפקולטות למדעי הרוח ולאמנויות, ועורך שותף של כתב העת הלקסיקלי למחשבה פוליטית מפתח. אני עוסק בתיאוריה פוליטית, במחשבה חינוכית ובאסתטיקה, ומנסה למצוא נקודות ממשק בין השדות האלה. לאחרונה אני חושב וכותב על צעירים, צעירות, ילדים וילדות בהקשרים מגוונים, כולל שאלות כמו מה זה בכלל ילדים. יש לי גם כובע אקטיביסטי יותר — אני פעיל בארגון "אקדמיה לשוויון" ובפורום המשפחות השכולות הישראלי־פלסטיני, שבו אני גם מכהן בוועד המנהל. אבא שלי נרצח בירדן לפני כמעט 23 שנים, והצטרפתי לפורום זמן לא רב אחר כך. זו זירה מעניינת וחשובה של פעילות פוליטית, בעיקר מכיוון שהיא כרוכה בתקשורת בלתי פוסקת עם שותפים פלסטינים. זה לא ארגון חד לאומי, אלא משותף.
ד"ר אלמוג בהר
אני סופר, משורר וחוקר ספרות. מרצה בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב וממייסדי התכנית ללימודי תרבות ערבית־יהודית. כחוקר אני עוסק בספרות עברית וערבית, גם של כותבים דו לשוניים וגם בתרגום בין השפות. נושאים שהעסיקו אותי מאוד הם הפיוט, ובעיקר הפיוט המודרני, הספרות המזרחית, שימוש של יהודים במקורות אסלאמיים ועוד. ספרי צ'חלה וחזקל תורגם לערבית והופץ במצרים ובשאר העולם הערבי. אני חבר בקולקטיב מזרחי־אזרחי שקם לפני שנה וחצי בערך כנגד ההפיכה המשטרתית, וכרגע מנסה להבין מה סדר היום שבעקבות המלחמה; מה האופק שלנו למחשבה על פעילות עתידית.
ד"ר רונן אידלמן
רונן: לשבעה באוקטובר היו כל מיני תגובות אמנותיות — תערוכות, מיצגים, קבצי שירה, ספרים — והזרם רק הולך ומתגבר. כיוצרים, כאמנים, כאנשים שעוסקים בתרבות, האם אתם מרגישים שיש בכלל מקום לכל זה אחרי אוקטובר? אני יודע שאולי לא בסדר לשאול את זה, כי מה פתאום שלא ניצור? אבל אני יכול להגיד שלפחות בערב רב הדבר הראשון שעשינו היה כלום. פשוט שתקנו. לא היו מילים. אבל מהר מאוד ראינו שהתחילו להתארגן כל מיני תערוכות וכל מיני תגובות יצירתיות, ופרסמנו את כל הפעילות והבקשות לסיוע למפונים והסדנאות לילדים, מין לוח מודעות של חירום. אחר כך נולדה תגובה למכתב האמנים שהתפרסם בארט־פורום ובמגזינים בינלאומיים נוספים, ומצאנו את עצמנו מתעסקים בזה. במובנים מסוימים הוקל לנו כשהיה במה להתעסק, אבל לא עסקנו ביצירה ולא בתרבות עצמן אלא בפוליטיקה של עולם התרבות, והרגשנו חוסר נעימות; לא הבנו למה אנחנו מתעסקים בשטויות האלה, במה שאנשים בניו יורק חושבים. אז בעצם השאלה שלי היא איך אתם כאמנים, כיוצרים, כאנשים שכותבים, הגבתם, אם בכלל?
הדס: יש משהו לא הגיוני בהשוואה. אתה עורך כתב עת, אז מתפקידך להגיב למכתב של ארט־פורום. האחריות הזו מוטלת עליכם כיוון שאתם אחד מכתבי העת היחידים שעוסקים באמנות ותרבות בישראל, ובמובנים מסוימים אתם מייצגים את התחום בארץ ובעולם. בנוגע לשאלה עצמה, אין אצלי סימן שאלה. בשנים האחרונות כאמור אני פועלת בנגב, ויודעת שהוא מוכה אסון. אני עובדת עם אנשים שממש חוו את הטראומה של השבעה באוקטובר — בקיבוצים, ביישובים השונים — בניסיון לתת סיוע נפשי, לעבד חומרים רגשיים עוצמתיים מאוד. האמנות הציעה אפשרות לפעולה.
אני לא עונה במדויק להגדרה ״אמנית״, ואולי זה מאפיין את כל מי שיושבים פה: עפרי אמנית וחוקרת אקדמית ומרצה, אלמוג ואיתי באים מספרות ופילוסופיה, ולרונן ולי יש עבר אקטיביסטי רציני. אנחנו לא אמנים שפועלים בסטודיו, אני גם לא אוצרת במובן הקלאסי. התמקמנו מראש במקום שמאפשר לנו לגעת בעוד זירות באופן טבעי. אנחנו משאילים את תחום האמנות או תחום התרבות לתוך זירות נוספות ולתוך מחשבות נוספות, בעיקר חינוכיות. במובן הזה, מעולם לא שאלתי את השאלה ששאלת. כלומר, אני ממשיכה לעשות את מה שאני עושה ביתר שאת. אני רואה את עצמי כמי שלוקחת אחריות על הרגע הזה בחיים המקצועיים שלי.
ד"ר אלמוג בהר, מתוך רב השיח
אלמוג: קודם כל יש עניין של מצב רוח, אבל אולי גם של תוכן. לא כתבתי הרבה אחרי השבעה באוקטובר, כי יש משהו בהפתעה ובזעזוע שמעורר את השאלה מה בעצם יש לומר. אני מוצא שקשה להגיב בצורה מושכלת לרגע הזה של הליכה לתהום של שני הצדדים, הפלסטיני והישראלי. כלומר, להגיד משהו מעבר ל״אמרנו לכם״ מטופש ולא מועיל, אמרנו לכם שהדברים ילכו וידרדרו מבחינת אלימות. לכן כתיבת שירים וסיפורים לא הייתה במרכז, וגם לא היה לי משהו ברור לומר. בלימוד, כלומר בסמסטר באוניברסיטה, דווקא הייתה תחושה אינטנסיבית באמת. מכיוון שהסמסטר התאחר, הייתה תחושה שהסטודנטים חיכו לבוא ללמוד, והלימוד בכיתה היה משמעותי. בכיתה אני עוסק גם בחומרים מספרות פלסטינית וגם מספרות ישראלית עכשווית; החומרים לא נוגעים ישירות בשבעה באוקטובר אבל כן בסכסוך ובאסונות קודמים. בהתחלה זה היה מאוד נוכח, והרגשתי שהסטודנטים מגיבים בחיות, כלומר זה מתבקש וזה חי. ומבחינת התגובה לקולות שבאים מבחוץ, האמת שאני הרגשתי מרחק. אני מבין שהיו קולות — שנקרא להם מוזרים — ויש את השאלה למי יש זכות לדבר על הסכסוך, ותזכורת שאנחנו חלק מסכסוך בינלאומי. אבל אף פעם לא הטרידה אותי השאלה למי יש זכות לדבר. אני חושב שזאת סוגיה פעוטה ביחס לתהום שאנחנו הולכים לעברה.
עפרי: אנחנו אנשים שמדברים הרבה, אבל אני מרגישה שאין לי הרבה דברים מושכלים להגיד, במיוחד כי האירוע מתמשך. אם יש חוויה שמוכרת לי, זאת החוויה שההיתכנות הרעיונית פשוט מתפוררת כל הזמן. בכל פעם שהצלחתי להגיע לתובנה כלשהי, לאיזשהו ״אה־הא מומנט״, לשיחה בעלת משמעות, הדברים נפרמו במהירות. גם היום, אבל בטח בשבועות הראשונים שאחרי שבעה באוקטובר, לא היה לי שום צורך לייצר אמירה קוהרנטית יותר, בטח שלא לפעול. אם יש משהו שמאפיין את העיסוק הכפול שלי — גם את הפרקטיקה האמנותית וגם את המחקר שקשור אליה — הוא יהיה האטה משמעותית של היצרנות. מה שאומר שפרויקטים דורשים הרבה יותר זמן. דחיפות ותגובה מיידית הם דברים שאני משתדלת להימנע מהם, באופן כללי ובפרט ברגע כזה.
האירוע המתגלגל שחווינו כבר ביום הראשון היה ברור, אבל יכולנו לראות איך הוא מתפצל ומתפרק לעוד אסונות רבים בקנה מידה הרבה יותר גדול. לכן אני חושבת שיכולתי בעיקר לדעת ממה אני רוצה להימנע, ואחד הדברים שרציתי להימנע מהם הוא חתימה על מכתבים, עם כל הפרפורמטיביות שקשורה לחתימה על מכתבים ומכתבי נגד ותגובות, פרקטיקה מוכרת של עולם האמנות שאני מסתייגת ממנה; תמיד מסתכלת במבט חשדני על התיאטרליות של מופעי המכתבים.
בניגוד לעכשיו, בראשית תקופת הקורונה הייתי פעילה מאוד מכיוון שהדברים שאני עוסקת בהם — גוף, פרפורמטיביות ותיווך דיגיטלי — קיבלו מפנה משמעותי, והתנאים הקיצוניים של הסגר הראשון הפכו אותי לפרודקטיבית. לכן אני מבינה את הצורך לפעול. גם במציאות של אחרי השבעה באוקטובר ישנם לא מעט דברים שקשורים לזיכרון והנצחה שרלוונטיים לעבודה שלי, אבל יש משהו באופן שבו האסון הזה ממשיך להשתנות שגורם לי להימנע מליצור דברים שהם תגובה ישירה.
ד"ר הדס קידר, מתוך רב השיח
איתי: אני חושב שאת השאלה של רונן צריך לחלק לשתי שאלות. השאלה הראשונה נוגעת ליכולת ליצור ולכתוב, שאלה כמעט פסיכולוגית. הקושי של כל אחת ואחד מאיתנו להיות פרודוקטיבי אפילו באופן מינימלי, לנסח את המחשבות, לאסוף את עצמנו ולתת ביטוי יצירתי, אינטלקטואלי, משהו שאני מקווה שאנחנו מצליחים לעשות לעיתים קרובות. אחרי השבעה באוקטובר היה קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי, אבל זאת מין חוסר אפשרות פסיכולוגית, כאמור. יהיה פורה יותר לשאול מה ראוי, האם נכון לקחת צעד אחורה ולהפסיק? ובהקשר הזה, נראה לי מתבקש לחשוב על אמירה מפורסמת, כמעט קלישאתית, של תיאודור אדורנו, שכתב זמן קצר אחרי השואה ש״אחרי אושוויץ לכתוב שירה זה ברברי״. המושג שירה כאן מתייחס כמובן לאמנות במובן רחב. אדורנו עצמו הסתייג מהמשפט זמן קצר אחרי פרסומו, אבל הוא מהדהד, וחשוב לחשוב עליו גם בהקשר של שבעה באוקטובר. בזהירות כמובן, כי אני לא חושב שמה שקרה בשבעה באוקטובר שקול לאושוויץ או לשואה.
רונן: מנעתי מעצמי להגיד את המשפט הזה בשאלה, אבל הוא עמד לי על קצה הלשון.
איתי: מתבקש. אבל אני מעז לומר שבהחלט אפשר ואפילו חשוב לכתוב שירה וליצור אחרי אושוויץ ואחרי השבעה באוקטובר, וכאמור גם אדורנו עצמו חזר בו מאמירתו המקורית. אנסה להסביר בקצרה למה אני חושב כך דרך הסתכלות על הערבוב וכמעט קריסה אחד לתוך השני של האמנות והאסתטיקה מצד אחד, ושל החיים מצד שני. לפני השבעה באוקטובר ראינו את זה בענק: במובן מסוים זו הייתה תקופת הזוהר של האסתטיזציה של החיים ושל הפוליטיקה בפרט, במחאות הססגוניות והקרנבליות נגד ההפיכה המשטרתית. אבל זה היה רק ריכוז בוהק במיוחד של תופעה רחבה בהרבה, שאפשר לראות ביטויים שלה ברשתות החברתיות ובהיבטים נוספים של חיינו. ההבחנה הזאת, בין אמנות ללא אמנות — אתה נמצא בגלריה או במוזיאון, רואה אמנות, ואז עובר את מפתן הדלת וחוזר לחיים האמיתיים, או יוצא מאולם התיאטרון והקולנוע והאורות נדלקים ופתאום הרגע המוזר הזה שיוצאים החוצה, ואיפה שמתי את המפתחות של האוטו ואיפה חניתי, חוזרים לחיים האמיתיים — הגבול הזה מיטשטש והולך, אם אי פעם הוא היה יציב באמת. וכשם שהגבול הזה מיטשטש, מיטשטשים הגבולות בין אמנים או אנשים שמוכרים כאמנים, ומציגים את עצמם כאמנים, לבין אנשים אחרים והאסתטיקה שהם מייצרים (ברשתות החברתיות, במסיבות, בקורות החיים או בחדר הכושר). ומכיוון שהאסתטיקה נוכחת כמעט בכל היבט של החיים שלנו, האמנות לא הלכה לשום מקום והיא נמצאת בכל מקום, גם אחרי השבעה באוקטובר. אגיד בזהירות משפט שכבר קומם עליי אנשים, לדעתי כי הוא הובן לא נכון: גם על הפעילות הרצחנית, הנוראית, האיומה והזוועתית של אנשי החמאס אפשר במובן מסוים לחשוב קצת כעל פעילות אמנותית. האסתטיקה וייצור הדימויים היו מאוד חשובים להם. הם צילמו את עצמם, ערכו את עצמם, והפיצו את הסרטונים האלה. אני בשום פנים ואופן לא מקבל או מפחית מהחומרה של מה שקרה שם, רק אומר שהאסתטיקה נוכחת שם כל הזמן. האסתטיזציה לא נותנת שום הכשר מוסרי או פוליטי למה שנעשה בשבעה באוקטובר, כמובן, אבל היא חלק בלתי נפרד מהאירוע. זו האחריות של כולנו — אם אנחנו מזדהים כאמנים, כחוקרי אמנות או כאנשים שאין להם שום קשר לאמנות — לקחת בחשבון את המובנים האלה, לחשוב עליהם ולהיות מעורבים בהם, כי הם שם והם לא ייעלמו. לדעתי חשוב, אולי יותר מאי פעם, לשים לב ולפחות ולהגיב להיבטים האלה של הקיום המשותף שלנו.
ד"ר איתי שניר, מתוך רב השיח
רונן: אני מודה לך על הדגשת ההבדל בין מה שאתה עושה באופן אישי ובין הצורך ואפילו הדרישה להגיב. אני כתבתי המון אבל הכל נשאר אצלי במחשב, בקבצים לא גמורים. כתבתי מתוך צורך לנסות להבין דרך הכתיבה, וגם היום הטקסטים האלה לא קוהרנטיים. הרגשתי צורך ליצור, לעשות, אבל לא הרגשתי שום צורך לשתף. גם לא היה לי ביטחון במילים של עצמי. כמו שעפרי אמרה, הדעות השתנו, התפוררו, הרגשות התהפכו. לא הרגשתי שאני יכול לעמוד מאחורי המילים שלי. אבל אני שואל גם אם יש לנו אחריות שהטקסט כן יצא החוצה, לשתף גם את הבלבול, את השאלות. בשביל מה אנחנו יוצרים אם לא בשביל ליצור שיח? לכולנו יש גם תפקיד של מחנכים, מרצים. האם יש לנו גם אחריות כן לדבר ולא לשתוק?
עפרי: אני לא חושבת שקריאה של טקסט כלשהו יכולה לפעול על המציאות, אבל אני חושבת שבשבילי ״להחזיק״ טקסט עם אנשים אחרים — לקרוא אותו, לנסות להבין אותו דרך הכאן ועכשיו — זו דרך להיות ביחד בצורה משמעותית. אני שומעת מסטודנטים שזה היה אחד הסמסטרים הכי משמעותיים שהיו להם. פחדנו ממנו — המוסדות חששו, הסטודנטים חששו, הסגל חשש — אבל היה שם צורך, הייתה אפשרות לקרבה, גם בתוך קבוצות שונות. הכלים שלנו לא קפצו מהחלון, עדיין יש לנו כלי כתיבה, מחשבה ויצירה אמנותית.
אבל אני מבדילה בין ליצור אמנות — פעולה יצרנית שיש בה חוזה בין אמנית לקהל, ובמרכזה נמסר אובייקט אמנותי שאמור להיות בעל ערך — לבין מצב שאפשר אולי לכנות ״לחשוב אמנות״. במקרה זה, במקום לייצר אמנות אנחנו משתמשים בשפה המשותפת שלנו כדי להיות בתוך הרגע המפורק הזה יחד. זה גם קשור למשהו שלא דיברנו עליו — אבל הוא בטח פילון קטן בחדר — וזה המבט החיצוני על המקום של הקול שלך בהקשר של הזירה הבינלאומית והנוכחות הגדלה של החרם. כשעושים "אאוטפוט" מכל סוג בוחרים להיות ציבוריים, להיות אובייקט בעולם שנועד לפגוש קהל, לתפוס הרבה מקום, שהקול שלנו יתפוס הרבה מקום, בדיוק ברגע שבו אנו מבינים שהוא נשבר לרסיסים.
הדס: עפרי הכניסה לשיחה את הזירה הבינלאומית. טוב ויפה שאנחנו מתלבטים, אבל יש לנו אחריות גדולה בהרבה מאשר לתהות אם לפרסם את מה שכתבנו או לא. אני חושבת גם על הציבור הערבי בארץ, שמרגיש מאוים ואפילו נטוש, ועל הצורך לגנות ולהעמיד כל הזמן את הפטריוטיות הישראלית, לבצע אותה במובנים מסוימים, לתת לזה כל הזמן מילים ומשמעויות. ההתקפות על החיבור בין יהודים לערבים בהמשך לאירועים של השבעה באוקטובר כל כך משמעותיות, יחד עם התקפות כאלו של הזירה הבינלאומית על ישראל. יש לנו זירה פנימית כואבת מאוד. מי שנפגעה מהמתקפה האיראנית היא ילדה בת שבע מכפר לא מוכר ולא ממוגן שיושב על הגדר של נבטים, מה שרק מגביר את תחושת הנטישה וההפקרה של הציבור הזה. אני לא אגיד שאין לנו לגיטימציה, כל אחד מאיתנו יכול לשבת ולהגיד אני יוצר, אני לא יוצר. כן, העניין הרגשי משמעותי מאוד. כל אחד עושה את העבודה הנפשית שלו מול ההתקפות האלה, אבל יש לנו גם את הזירה הציבורית — הערבית־ישראלית הפנימית והבינלאומית, שבעיניי אנחנו צריכים לתפקד בה. יש עבודה שצריכה להיעשות בשביל שנברר לעצמנו מה עושים. אנחנו פועלים פה ויש לנו סטודנטים ערבים ויהודים. אנחנו פרטים בתוך משהו מורכב מאוד, שכן צריך לתת לו מילים.
אני אקריא משהו שכתבתי מראש: הציונות והיהדות מאופיינות בדפוס חשיבה שלא תמיד מתיישר עם תפיסה אסתטית־אמנותית, ובעקבות זאת האמנות העכשווית בישראל נדחקת פעמים רבות לשוליים, והופכת לנטע זר או סרח עודף. לנוכח המלחמה, ערכה של האמנות הישראלית יורד כיוון שהיא אינה חיונית במובנים של הגנה על המולדת, התיישבות וכולי. הדפוס הזה ממשיך לרדוף את האמנות הישראלית, ונראה שרק אמניות ואמנים ישראלים שחיים מחוץ לישראל מצליחים להיחלץ מהמלכוד הזה. למה? משום שלהיות ישראלי מחוץ לישראל מאפשר, מחד גיסא, לשמר את הרוח הציונית, הסוציאליסטית, הקיבוצניקית, שמקדשת עומק ופנימיות, ומאידך גיסא, לדחות את הציוניות כעמדה שמוותרת על מה שאינו חיוני לטובת הישרדות. יותר מכך, אמנות ישראלית מחוץ לישראל לוקחת את דחיית הציונות צעד אחד קדימה, ועוסקת פעמים רבות בחשיפה של מה שניתן לכנות "שקר הציונות"; היא מציגה לעולם את הציונות כמקסם שווא וגרוע מכך — ככוח הרסני. תחשבו למשל על יצירתה של יעל ברתנא עבודה מ־2007 1 שדה האמנות הישראלי מתווך לעולם הבינלאומי דרך המבנה הזה של הציונות, שנראה כאילו הוא מתענג על ישראל הישנה והטובה.
"Build", מתוך סדרת כרזות ליעל ברתנא, מלווה את העבודה Summer camp, 2006, עיצוב: גיא שגיא
רונן: האיזכור של יעל ברתנא דווקא מצביע על הרדידות של אותה תפיסה אמנותית, כי לא נכון לראות — ואפילו לבקר — את הציונות רק מהזווית הזאת. המשמעות היא שאנחנו מקבלים את התפיסה הזאת, גם אם אנחנו מתווכחים איתה. זו אותה ציונות שהקימה את בצלאל והקימה את האוניברסיטה העברית. אולי אנחנו צריכים לראות עצמנו היום במצב פוסט ציוני, של סגירת מדעי הרוח וחיסול התרבות, מצב שבו כל הכסף הולך על מטוסי אף 35 ו״זהות יהודית״. הספרטה שקמה פה, ספרטה של האחים היהודים, של מדינת יהודה, אולי היא פוסט ציונית? זאת לא הציונות שאת ויעל מתענגות עליה. כדאי לזכור שהציונות שהלכה לכאורה עם הטורייה וייבשה את הביצות — אפילו שאנחנו יודעים היום שזה היה אסון — היא אותה ציונות שהקימה את תל אביב ואת האוניברסיטאות ואת הוצאות הספרים שעכשיו רוצים לסגור.
הדס: ברור שהערכים הציוניים הראשונים הם לא מה שאני מדברת עליו, אלא על הגלגול ועל ההופעה של ההתענגות הנוסטלגית. לא על הדבר עצמו. ברור שאנחנו לא במקום שהיינו בו בעלייה השנייה.
רונן: קפיטליזם לוקח את האסתטיקה ומוציא ממנה את המהות. הציונות הנאו־ליברלית והעליונות היהודית שמצטרפת אליה לא מתענגות על אתא, הן מתענגת על הפתיל תכלת בציצית. שילוב של קפיטליזם עם משיחיות יהודית.
הדס: יש לי שתי דוגמאות נוספות, ואני הולכת כאן לקצה הקפיטליסטי, לגלגול של הגלגול, אבל זה נמצא שם: בשני הקליפים האחרונים של האירוויזיון, הזמרות — נועה קירל ביוניקורן ועדן גולן בהוריקן — לובשות דגמ"חים, בגדי צבא. בקליפ של עדן גולן היא והרקדנים עושים תנועות של מעין עבודה, משהו בין עבודה למלחמה.
ד"ר רונן אידלמן, מתוך רב השיח
אלמוג: אני רוצה להצביע על ההבדל בין עולם הספרות והשירה ובין עולם האמנות הפלסטית ואמנויות אחרות, גם אולי מבחינת הזיקה לזירה הבינלאומית שהיא לא בדיוק אותה זיקה. אני מרגיש שלפחות בחלק מתחומי הספרות, ודאי שהשירה, אנחנו יכולים לחכות גם עשר שנים לעולם. כלומר, לא ברור מאליו שיש קשרים בינלאומיים, ומידת הדחיפות שלהם והאפשרות להסיט או להניח אותם בצד היא אחרת. לכן אני לא חווה את זה כעניין מרכזי. אני כן קורא את מה שמתפרסם ומדובר בעברית ובערבית בתקופה הזאת, ומזדהה עם חלק מהדברים. חלק גדול מהיצירות שנוצרות עכשיו מעוררות את התחושה שכל צד שוקע באבל שלו, ובמובנים מסוימים האבל הזה הוא גם חוסר יכולת לראות את האבל של הצד השני.
פעם היינו מדברים באופן אוטומטי — אלו מאיתנו שהתנגדו לסבבי המלחמה הבלתי נגמרים — על כך שאין הדדיות, שיש הבדל מהותי בכוח בין הצד הישראלי לצד השני. הדבר הזה אולי לא השתנה באופן מוחלט, אבל כיוון ששני הצדדים שגו במידה מסוימת בחלומות על השמדה הדדית, נוצר רגע של הדדיות שמחייב אותנו לעבור מהרעיון של השמדה הדדית להצלה הדדית.
בדברים שפורסמו בתקופה האחרונה אפשר למצוא צדדים תיעודיים, גם של מי שהיו וחוו דברים, וגם מפיהם של מי שחוו את השבר מקרוב או מרחוק. ומצד שני כתיבה, כמו כל האמנויות, משמשת פעמים רבות כדרך לברוח מהתרחשות מסוימת. כלומר, אנחנו לא יושבים כבר שישה חודשים ורק קוראים שירי מלחמה וסיפורי מלחמה וקרבות כדי לשקוע עוד יותר או לעשות חשבון נפש, לא. אנחנו לפעמים רואים סדרות מטופשות בנטפליקס או במקומות אחרים, וגם לספרות יש את המקבילות שלה לנטפליקס, גם ככותבים וגם קוראים. וזה חלק מהעניין. בכתיבה, שהייתה ועודנה משמעותית עבורי והיא משהו שאני מחפש, אפשר גם לדמיין אפשרויות אחרות של עבר ושל עתיד. במובן הזה, מעולם לא הרגשתי קרוב לריאליזם ספרותי, ליומרה לתעד או להיות קרוב למציאות כלשהי. רציתי לדמיין. הדמיון הוא משהו שאני מדגיש, גם כמורה וגם ככותב. אנחנו חשופים לייצוגים חוזרים ונשנים של מציאות כוזבת שמבטיחה לנו את ההכרחיות של העתיד, ומבחינה תודעתית האופקים שלנו נסגרים, כלומר, יש לנו עבר הכרחי ואת העתיד ההכרחי שיוצא ממנו. לכן אני שם דגש על האפשרות לדמיין משהו אחר. בלי להגזים ביכולותיה של הספרות — כי אני לא חושב שאנחנו מצליחים לשנות את העולם מחדר הכתיבה — אבל את מה שאי אפשר לדמיין גם אי אפשר ליצור. לכן, הדבר הזה משמעותי לנו, הן כקבוצה והן כפרטים. הבעיה כרגע היא באמת השאלה מה לדמיין. היו רגעים בעבר שבהם היה לי ברור איזה דמיון של העבר משחרר יחסית לרגעים שאנחנו נמצאים בהם, ואיזה דמיון של העתיד הוא דמיון משחרר. כרגע זה פחות ברור לי.
"rebuild", מתוך סדרת כרזות ליעל ברתנא, מלווה את העבודה Summer camp, 2006, עיצוב: גיא שגיא
הזכרתם גם את המקום של הציונות ושל היהדות. התקווה שלי תמיד הייתה שהיהדות תשמש אלטרנטיבה לציונות. הסינתזה הנוכחית ביניהן, הרדיקלית והמסוכנת, היא רק נתיב אחד. לצערנו זה הנתיב שנבחר, או לכל הפחות דומיננטי במציאות, אבל בוודאי שהוא לא הכרחי, מבחינת התוכן של היהדות ושל הציונות. עם היהדות אני מאוד מזדהה, ואני חושב שהיא מכילה בתוכה אפשרות ללכת מעבר למחשבה על עליונות, מעבר למחשבה על סכסוך נצחי ומעבר למחשבה על אלימות אנושית כפתרון תמידי.
איפה זה בא לידי ביטוי עכשיו, בכתיבה או באמנות? אנחנו באמת נמצאים ברגע קשה, כי חוויית התסכול והאימה מגיעה ממציאות שמגשימה את עצמה. לכן במובן מסוים אני אומר את מה שחשבתי גם לפני השבעה באוקטובר, אבל כרגע קשה לי ליישם אותו בעצמי.
ד"ר אלמוג בהר, מתוך רב השיח
איתי: כדי להתייחס לכמה מהדברים המעניינים שנאמרו אחזור לסוגיית האחריות שעלתה בשאלה המקורית של רונן. התשובה הראשונית והפשוטה שלי היא כן, בהחלט יש לנו אחריות כאנשים חושבים ויוצרים, כמורים כלפי התלמידים, הסטודנטים שלנו, כלפי האנשים שקוראים אותנו או באים לתערוכות. אפשר לחשוב על אחריות גם בהקשר הבינלאומי של חרם, ביקורות או התקפות שאנחנו שומעים עליהן ואולי קצת חווים אותן, או עלולים לחוות בעתיד הלא רחוק. הפעילות הבינלאומית מכריחה אותנו להחליט אם או עד כמה היא גורמת לנו להתכנס לתוך עצמנו, לאמץ את ה"ביחד ננצח", להגיד שלא משנה מה אני עושה כישראלי, כיהודי, כישראלי־יהודי, ברור מה יחשבו עליי בחוץ, וברור איך הדברים שאני כותב, אומר ועושה יתקבלו על ידי מי שרואים אותי קודם כל דרך השייכות שלי למדינה, לעם, ולדברים שנעשים בשמי. במובן הזה, אין הבדל עמוק ביני ובין יהודים ישראלים אחרים, גם אם הם חושבים אחרת ממני. האפשרות השנייה היא האחריות שלי לא להתפתות לחשוב כך, אף שהפיתוי לא נובע רק מהביחד הדביק אלא גם מהלחץ הבינלאומי שדוחף לשם. האחריות שלנו היא להבין שהזירה התרבותית בישראל היא גם זירה של מאבק. אני ממש לא חושב שהשלב הנוכחי הוא פוסט ציונות. אולי זו הקצנה, אבל היא המשך ישיר של הפעילות הציונית שהדס דיברה עליה, של ימיה הראשונים של המדינה וגם של העשורים שלפני קום המדינה. לתנועות פוליטיות כמו הציונות יש תמיד ממד תרבותי וממד אמנותי. וגם היום, עם כל הביקורת על מדעי הרוח והאמנות, עדיין יש לא מעט אמנות ממסדית. אני רוצה לתת דוגמה אחת — עם אזהרת טריגר, כי אני הולך להקריא משהו שבעיניי הוא נורא ואיום, מחריד — מתוך כתב עת בשם "יהי". שיר של גבריאל באומן בשם ״תוכל להתעלם״, שמתחיל כך:
א. עֲלֵה, הַשְׁמֵד, צְלַח אֶת הַדָּם. הָגֵף עֵינֶיךָ מִפְּנֵי הַגּוּפָה, מֵעֵינַיִם מְנּוּגָפוֹת, מִמַּבָּט מְרֻסָּס. הַסֵּט מְגוּפַת צְלִיחַת נָהָר וּזְחַל, עֲלֵה אֶל הָהָר, הַצֵּת נִיצוֹץ בַּגַּפַּיִם הַמְּנֹעָרוֹת, נְשֹׁף חֲלוּלִים חֲלוּלִים, שֶׁאִם יִפָּתֵחַ, הָרוּחַ תִּשָּׂא אֶת הָרֵיחַ."
עכשיו זה שיר, יצירה. וזה מחריד. בחיי שבקריאה ראשונה חשבתי שיש כאן ממדים של ציניות, שיש כאן טוויסט שאני אולי מחמיץ. האירו את עיניי אם אני טועה, אני מקווה שאני טועה, אבל נראה שזאת קריאה מפורשת להרג בלתי מובחן, לסוג של אומץ שנמצא בהתעלמות מהמוות. אני חושב שזה מייצג משהו, ואני מקווה שזו דוגמה קיצונית, אבל היא לא רחוקה מהמרכז — זו לא אמנות ששייכת רשמית לשלטון ולמיינסטרים הפוליטי אבל היא מדבררת אותם ומעניקה להם רובד אסתטי, אינטלקטואלי, ולכן גם סוג של לגיטימציה; הקריאות לטבח אינן נשמעות רק מ"ברברים" עילגים, כפי שנוח לפעמים לדמיין, אלא גם מאמנים ואנשי תרבות ורוח. יש למגמות הפאשיטיות, הרצחניות וצמאות הדם של התרבות הציונית הישראלית בת זמננו רבדים אמנותיים, פואטיים ואסתטיים, וזאת האחריות שלנו להיאבק בזה. אי אפשר לשתוק לנוכח זה, זה קורא לפעולה מצידנו. אני קצת מסויג מהאמירה הזו, כי אם היה זמן הייתי מפתח את הרעיון ששתיקה יכולה להיות רועמת, ויכולה להיות סירוב בהקשרים מסוימים. אבל בין כך ובין כך, למצב האסוני שבו אנחנו נמצאים יש כל הזמן ממדים ורבדים פואטיים־אסתטיים־אמנותיים. חלקם מפורשים יותר כמו השיר שהקראתי, חלקם מפורשים פחות. אבל אנחנו כל הזמן מחויבים לחשוב עליהם, להגיב אליהם, להיות רגישים לקיומם ולהציב להם אלטרנטיבות.
"resist", מתוך סדרת כרזות ליעל ברתנא, מלווה את העבודה Summer camp, 2006, עיצוב: גיא שגיא
ולגבי הלחץ הבינלאומי, אני חושב שפעולת התנגדות לא תפתור אותנו כפרטים מדברים שעלולים לקרות לנו בחו״ל. זה מחיר שכיהודים וישראלים כמעט בלתי נמנע שנשלם. הדרך היחידה שבה אני מצליח להתמודד עם הסוגייה הזאת היא להגיד לעצמי — באופן קצת ילדותי — שעליי להיות ראוי לכך שלא יחרימו אותי. וזה כמובן לא אומר שלא יחרימו אותי. כפי שבשבעה באוקטובר נרצחו גם פעילות ופעילי שלום, ולמעשה גם אבא שלי נרצח כשניסה לקדם שיתוף פעולה ישראלי—פלסטיני, כך גם הפעולות שלי בזירה התרבותית־אינטלקטואלית בישראל נגד הפשיזציה צמאת הדם, לא יעניקו לי חסינות אישית. אבל אני כן ארגיש שבמובן כלשהו — שאולי נראה חסר משמעות, אבל יש לו משמעות בשבילי — אני לא ראוי לחרם. זה לא אומר שלא יחרימו אותי, אבל זה מה שאני יכול לעשות.
רונן: נזכרתי בעקיבא אור, שהיה פעיל במצפן משנות ה־60, ותשובתו למי שאמרו לו "40, 50 שנה נלחמת נגד זוועות, הכיבוש ושום דבר לא השתנה, רק נהיה יותר גרוע", הייתה ״אבל הפקתי גם רווח אישי מכל העסק הזה: שמרתי על הצלם, על העצמאות ועל הריבונות שלי. לא הייתי עלה נידף ברוח. הייתי צמוד לגישה יסודית שלא עזבתי. חייתי בלי בושה".
הדס: זה המקום הכי חם בגיהנום של דנטה.
איתי: זה לא חסר משמעות גם כי יש אוכלוסיות בישראל, בעיקר הפלסטינים אזרחי ישראל, שמותקפות כל הזמן. עכשיו למשל יש "ציד ערבים" של ממש באקדמיה, שקדם ל"ציד השמאלנים" ואיפשר אותו. אולי בעולם התרבות והאמנות המצב שונה מעט, אבל באקדמיה זה המצב, ויש לנו אחריות גם כלפי הסטודנטים, הקולגות והחברים הפלסטינים שלנו. במובן זה, להשמעת הקול שלנו יש ערך עצום.
ד"ר איתי שניר, מתוך רב השיח
רונן: נכון, יש את אלו שאנו צריכים להילחם בהם, הייתי אומר אפילו שהם אויבים שלנו, כי אלו שקוראים להשמדת עם מסכנים את העתיד שלנו. אבל יש גם את הקולגות שלנו, השותפים שלנו, ששותקים, ועצם השתיקה היא שיתוף פעולה. וגם אנחנו, אני מתאר לעצמי
שכל אחד מאיתנו מצנזר את עצמו במידה מסוימת, אומר "ניתן לאמנות לדבר". ואני שואל את עצמי, האם יש בכלל אפשרות להמשיך כרגיל? אנחנו דורשים שיח, אבל האם יש לנו את הכלים והאפשרות לקיים את השיח? ומצד שני, מה אפשר להגיד?
הדס: בסוף אנחנו מגיעים לשאלות מורכבות יותר, שאלות על השתתפות, הימנעות ושתיקה, ובעיקר על הדרך להכניס למשוואה את מה שאיתי אמר — להיות ראוי; ראוי לעצמי, למדינה שלי, לקהילה שלי, לנצל את הזמן למהלך רדיקלי, משמעותי, להגיד משהו ולפעול למען עמדה.
רונן: מה שעולה מהשיחה הוא מחסור בדמיון פוליטי. לכולנו היה דמיון פוליטי, אבל לצד כל שאר הדברים שהתערערו באוקטובר גם הוא התערער. אלמוג דיבר בקצרה על הקולקטיב המזרחי, אבל האם אנחנו יכולים לדמיין כיום את המדינה היהודית־ערבית? אולי רק האמנות יכולה להחזיר לנו את הדמיון הפוליטי, את היכולת לדמיין עתיד אחר. אני חושב שזה הפספוס הגדול שלנו.
הדס: אנחנו מגלים שאמנות היא אולי התחום עם הכי מעט דמיון, כלומר, הכי מעט מתיחת גבולות. בסופו של דבר אנחנו בתחום קונפורמיסטי מאוד.
רונן: חשוב להבדיל בין אמנות לבין שדה האמנות, המקום שבו האמנות נוכחת. כולנו גם באקדמיה, מקום עוד יותר מוגבל.
עפרי: ההימנעות לא נעשית כי אין לי מה להגיד — אני מעלה כאן שאלות מתוך הדיון על החרם — אלא כי למי שנמצא כאן אין יכולת לדבר, בדיוק כמו שהדס תיארה קודם, בניגוד לאמנים ילידי ישראל שחיים במקומות אחרים, ושנגיד, במירכאות כפולות, ״יכולים לעשות קריירה״ מתוך ה״מצב״, ויש להם עמדה והם יכולים להיות סוכנים פעילים. אני רוצה להסתכל על עבודות שמביעות עמדה נחרצת, ולשאול אם אין בעבודה הזאת פאתוס של פעילי השמאל שבאים לתקן. אם אנחנו מבינות שגם האקדמיה וגם עולם האמנות מסובכים לחלוטין בתוך הפרויקט הציוני, אז אולי יש אפשרות לא להשתמש בזה באופן אחר, אלא פשוט לא להשתמש בזה כרגע. במצב הנוכחי, בזמן הטבח, האם יש אפשרות להשאיר רגע אחד, לא להיות סוכן פעיל, אחר, של שלום ואלטרנטיבה? רגע אחד. אני לא יודעת, אבל אני רוצה לשאול.
ד"ר אלמוג בהר, מתוך רב השיח
אלמוג: מנקודת המבט שלי, מחקר הספרות, הכתיבה הספרותית, והאקטיביזם הם שלוש שפות שונות, שמתערבבות כמובן, אבל אני כן מדבר אותן ברגעים שונים ובדרכים אחרות. כאקטיביסט, המאבק המזרחי מחבר בין מאבק מעמדי לבין צדק בין יהודים ופלסטינים בארץ, ואם לחשוב על זה באופן אוטופי כרגע, אנחנו יכולים להגיע לפשרה ולצדק מתוך החיבור של המסורות שלנו כיהודים וכמוסלמים. אבל בשדה הספרותי, יכול להיות שיעניין אותי דווקא לכתוב פרודיה על האקטיביזם הזה והפערים בתוכו. בספרות, אני בוחר בפרודיה על פני האוטופיה והניסיון לריאליזם. אבל התגובה האישית שלי לשבעה באוקטובר ולמלחמה שבאה בעקבותיו הייתה רגע שונה מבחינתי. בכתיבה הספרותית, ובמידת מה גם במחקר, השתתקתי לזמן מסוים. ובאקטיביזם הפוליטי, שגם היה בעמדת המתנה לזמן מסוים, אני מחפש בתקופה האחרונה את הניסוח המחודש שבו הריאלי — כלומר, מה אפשר לעשות כרגע — נמצא במרכז, יותר מאשר חזונות רחוקים יותר על לאן היינו רוצים להגיע. כרגע אנחנו צריכים להיאבק בהשמדה וחורבן, ולא רק לבנות את החברה הצודקת העתידית. כרגע מספיק לי שנציל את עצמנו, בשני הצדדים, לפני שאנחנו קמים ובונים חברה צודקת ומשותפת.
רונן: כשאני מסתכל על הדיון היום, ועל הסיסמאות והביטול של מי שלא חושבים כמונו — בארץ ובזירה הבינלאומית — אני שואל אם זה תמיד היה ככה ועכשיו מתגלה ונחשף, או שבאמת יש שינוי מהותי בחשיבה. האם זו תופעה דורית, דור של צעירים שלא מוכנים לקבל מורכבות? צמחנו בחשיבה פוסט־מודרנית שמאפשרת לחיות בתוך כמה סיפורים, והיום יש תפיסה שהסיפורים הללו מבטלים אחד את השני, שיש רק סיפור צודק אחד. האם זה משהו שרק עובר ככה בתקשורת? או מתווך לנו ככה דרך הרשתות החברתיות? אני שומע את הסיפורים מחו״ל, ואת השיח של הסטודנטים בארץ. איך אתם חווים את זה?
ד"ר עפרי כנעני, מתוך רב השיח
איתי: לעתים קרובות אני מרגיש — כמובן עם הרבה הסתייגויות והרבה יוצאים מן הכלל — שדווקא הדור המבוגר יותר לא רואה את המורכבויות. במובנים רבים הדור הזה עדיין חושב על ישראל במונחים של העם שהקים את עצמו מהאפר, ומגיעות לו הרבה הנחות אחרי זוועות השואה. האם יש היבט דורי למאבק הבינלאומי נגד ישראל, למחאה, לחרם הבינלאומי, שמאפיין יותר צעירים? נדמה לי שכן, אבל אני דווקא רואה שיש שם לא מעט מורכבות, והמבקרים לא תמיד מצליחים לראות אותה. יכול להיות שעבורנו המשמעות של זה כואבת, אבל פשוט אין לנו ברירה אלא להבין, ואני לא אומר את זה בשמחה, שאנחנו כל הזמן משתפים פעולה עם מה שהמדינה עושה, במידה רבה בשמנו, וצריך לזכור שאנחנו לא הקורבנות פה. נכון שאנחנו אלה שבסוף לא מתקבלים לכנסים, או לא משתתפים בתערוכות ולא מפרסמים מאמרים וכדומה, אף שאנחנו תופסים את עצמנו, אולי בצדק ואולי שלא בצדק, אופוזיציונרים ואקטיביסטים וכדומה. אבל זה המחיר שאין ברירה אלא לשלם. אני לא יודע אם הגירה מהארץ משחררת מתשלום המחיר הזה, ואני לא יודע אם זה מחיר שמישהו מאיתנו רוצה לשלם. אני באופן אישי לא, גם אם הייתי יודע שאם הייתי עוזב את הארץ ומתחיל ללמד במוסד בחו"ל הייתי משתחרר מזה. אני מסכים לשלם את המחיר ולהמשיך להיות כאן ולפעול פוליטית כאן ומכאן. וכן, אני כל הזמן מזכיר לעצמי, שאם וכאשר אחווה חרם, לאור מה שעבר על כל הנרצחות והנרצחים בשבעה באוקטובר, החטופות והחטופים שעדיין בעזה, וכמובן עשרות אלפי העזתים שמתו ומאות האלפים אם לא המיליונים שאין להם בתים, אז אקדמאי שלא קיבלו אותו לכנס או אמנית שהפגינו בתערוכה שלה זה לא הכי נורא.
אלמוג: רציתי לומר בתוך ההקשר הזה, כקורא של שירה עברית וערבית אחרי השבעה באוקטובר, שאפשר היה לראות במוספים הספרותיים אבל גם בפוסטים בפייסבוק, כיצד הטראומה של כל צד, הכאב של כל צד, היה טוטאלי. וגם כשחלף זמן, הוא היה הדבר היחיד או המשמעותי ביותר שהתרחש. וזה מאוד מובן. אני לא מאשים. אצל משוררים פלסטינים שהם גם אקטיביסטים בדרכים כאלו ואחרות הייתה הזדהות עם הכאב בשבעה באוקטובר וכתיבה בעקבותיו, על הפער בין המאבק הפלסטיני שלהם לבין המעשים של חמאס, ומה שחמאס מייצג, ומה שהוא עשה בעזה בשנים האחרונות. ככל שהתארכה המלחמה, הנוכחות של הכאב הפלסטיני הממשי והטרגדיה הגדולה שמתרחשת לצדנו החלו להופיע בהדרגה אצל כותבי העברית. ואילו אצל חלק גדול מהיוצרים הפלסטינים העוצמה של הטרגדיה בעזה לא אפשרה יותר לראות את ההדדיות של הכאב ושל הטראומה.
וכרגע תשוקת ההשמדה היא תשוקה שקיימת בחלק גדול מהחברה הישראלית, והיא משותפת ודאי להנהגה בעזה ולחלקים נרחבים מהאוכלוסייה שם. אנחנו יכולים להבין זאת בכל מיני דרכים היסטוריות, אבל הדיון הזה הופך להיות חד צדדי בתוך הרגע של הטרגדיה. מה יעזור לנתח איך הגענו עד עומק הבור? אין לנו כרגע פתרון בהתמודדות שלנו עם הצד שלנו ומעשי ההנהגה שלנו, ולהם אין פתרון לחמאס. וחלק מהטרגדיה הוא חוסר היכולת לראות את כפילות הפנים של הטרגדיה, את כפילות הפנים של ההובלה אל תוך הבור. אחד השירים האחרונים שכתב מחמוד דרוויש נקרא سيناريو جاهز, תסריט מוכן מראש. הוא מייצג את המציאות הישראלית—פלסטינית כשניים שנופלים אל הבור. ורק כשבא נחש להכיש אותם הם מתנגדים לו ביחד, אף שלא הגיעו להסכמה בשאלה מי הפיל את מי לבור. התשובה גם לא חשובה באותו רגע, כי ביחד נפסיד וביחד נובס. אז אנחנו כרגע בתוך התסריט המוכן מראש של מחמוד דרוויש, אבל בלי הסוף שלו. כלומר, הוא לא כתב את הסוף שלו. הוא כתב בסוף השיר שמשורר אחר כבר יצטרך לכתוב את סוף השיר, ושם הוא מסיים. 
תסריט מוכן מראש מחמוד דרוויש
