מורה שלא אהבתי אמר לי את הדבר הכי חשוב בחיי הכתיבה והקריאה שלי. הוא אמר: עד שאתה לא מבין משהו בשפת הילד שלך, לא הבנת כלום. ואצלי זה בדיוק ככה: אני קוראת וקוראת אבל עד שאני לא כותבת מחדש חלקים ממה שקראתי כך שהם יוצאים בשפת הילדה – לא יודעת איך לומר את זה אחרת, אולי בדרך שמכניסה את אופני ההבנה הראשוניים, הבסיסיים שלי, את המוח הקדום – אני בעצם לא מבינה כמעט כלום.
חברה שלי מירי אמרה לי פעם על כתיבה, שהאף מסתיר. שאם אנחנו לא מחפשים את נושאי הכתיבה מתחת לאף, במובן שאלו דברים שנוגעים לנו ממש, הטקסט נשאר רחוק גם עבור הקוראים. זה פחות או יותר גם מה שפול ולרי אומר בציטוט שמובא בספרה של ננסי מילר, הוא אומר: “There is not a theory that is not a fragment, carefully preserved, of some autobiography”.
הפרק Getting Personal: Autobiography as Cultural Criticism של ננסי מילר, נמצא בספרה Getting Personal: Feminist Occasions and Other Autobiographical Acts 1 תכף אתייחס לפרק הזה אבל אגיד קודם שהזכרתי אותו בהשקת שני הגיליונות המודפסים הראשונים של ערב רב2, אז אני אצטט לרגע את עצמי משם, כי זה מתחיל בקושי שלי לכתוב ואח"כ מגיע לדברים של מילר:
כשיונתן אמיר, אחד מעורכי ערב רב, שאל אם מתאים לי לדבר בהשקה על כתיבה, עניתי לו מיד שבשמחה ותענוג – זה היה אותנטי. אבל בלב אמרתי: אויי-ויי-זמיר, לכתוב! איזה סיוט, ועוד על כתיבה! גם זה היה אותנטי. וזה בכל אופן הדבר הראשון שיש לי להגיד על כתיבה. אח"כ נזכרתי שוב, שהתרופה לסיוט של הכתיבה היא לכתוב. כמו שאמר טום סטופארד: בסה"כ צריך למצוא את המילים ולסדר אותן בסדר הנכון
אז בעניין ספרה של מילר, הוא היה זה שלפני הרבה שנים פתח לי את הצ'אקרה של הכתיבה. זה היה מול הקושי שלי עם השפה הלא-אישית, המופשטת, האובייקטיבית בעיניי עצמה והמיושבת בדעתה של האקדמיה. פתאום קראתי על האפשרות לכתוב אחרת, להכניס את המבע האוטוביוגרפי, את האישי והרגשי בדרגות וצורות שונות אל תוך המחשבה והכתיבה הביקורתית. מילר מצטטת באופן נרחב בפרק זה של ספרה טקסט של ג'ין טומפקינס, פילוסופית מעולה שמעורה היטב בתאוריה ובכל זאת כתבה כך בתחילת המאמר שלה:
"יותר מכל אני לא יודעת איך להיכנס אל תוך הוויכוח על אפיסטמולוגיה בלי להשאיר את הכל מאחור – את הציפורים מחוץ לחלון שלי; את הצער על חברתי ג'ניס שנפטרה בזמן הזה בשנה שעברה; את עצמי שיושבת כאן ליד השולחן עם רגליים גרובות וקר לי קצת כי החלונות פתוחים, וחושבת על זה שאני צריכה לשירותים" 3
אצלי היו אז יותר ענייני כביסות ותינוקות. אני בטוחה שגם אצל טומפקינס היו דברים מסוג כביסות שלא הייתה דרך לדבר עליהם בטקסטים תאורטיים. בכל מקרה, הדברים שלה והניתוח של מילר על האפשרות לכתוב פילוסופיה וביקורת תרבות דרך נרטיב אישי, או חיבורם של האישי והתאורטי, נראו לי כמו משב רוח רענן ואפילו קריטי.
האם, שואלת מילר, ביקורת שמערבת את האישי היא במובהק צורה של אנטי–תאוריה? היא מתנגדת לעמדה של טומפקינס לפיה צריך להפנות את הגב לתאוריה, כתנאי לייצור כתיבה (וקריאה) אחרת. לדעתה, כתיבה המערבת את האישי, מצריכה התייחסות מחודשת של התאוריה – הפניית גב של התאוריה אל עצמה. האם יש להפנות את גבך לתאוריה על מנת לדבר בקול לא-אקדמי? המאמר של טומפקינס, היא אומרת, הוא מחשבה על קול. הוא מתחיל בהצבת וחקירת הדיכוטומיה של ציבורי-פרטי, שהיא לפי טומפקינס בעצם, היררכייה בין הציבורי לפרטי. "הסיבה שאני מרגישה נבוכה" כותבת טומפקינס, "בניסיונותיי לדבר באופן אישי בהקשרים מקצועיים, היא שהותניתי להרגיש כך – זה כל מה שיש בזה".4
על מה המבוכה, שואלת מילר? ומי הוא שנבוך, הכותבת או הקורא, כאשר כותבים בקול אישי בהקשרים מקצועיים? היא מספרת שכאשר לימדה את הטקסט של טומפקינס בסמינר שהעבירה, היא למדה דבר נוסף על מבוכה. רוב הסטודנטים, היא אומרת, בעיקר הסטודנטיות, הרגישו אי-נוחות ובלבול ביחס לתכנים הללו. הזלזול של הכותבת באותן עמדות אקדמיות עצמן שהן כל כך התאמצו לחקות ולהשיג, דחה אותן. חלק מהן כעסו ממש על הטענות של טומפקינס אודות נשים ורגשותיהן ומה שנראה להן כסלחנות עצמית וכאופן תיאור שתואם את הסטריאוטיפים הגבריים על נשים. אנחנו לא מעוניינות לדעת אם היא הולכת לשירותים, הן אמרו, גם גברים הולכים לשירותים והם לא כותבים על כך במאמרים שלהם.
לדברים הבאים שכתבה ברברה כריסטיאן ואשר מצוטטים מתוך ההקדמה לאוסף מאמרים של נשים פמיניסטיות שחורות, יש אפקט מטריד דומה, לפי מילר. כריסטיאן אומרת:
"כשאני קוראת משהו שמושך אותי, אני מגיבה מתוך הקרביים: אני מזיעה, נהיית מרוגשת או מעוצבנת, משרבטת על הקצוות של הנייר, מדברת בקול רם לכותב הלא-נראה או לעצמי. אני מציקה לכל מי שנקרא בדרכי: האם קראת את המאמר? ומה דעתך על העניין הזה והזה? תגובה מהסוג הזה, אינה כמובן תגובה ביקורתית מקובלת, היא חשודה מידי, סובייקטיבית מידי, מעוגנת מידיי בממשות." 5
מילר מדברת במאמר על כך שטומפקינס חושפת את זעמה על אופן ההתייחסות של האקדמיה לתאוריה ומקשרת זאת לצו שכולנו מכירות נגד היחשפות, לסכנה שבהצגת עצמך לראווה. "ישנו ביטוי", היא מצטטת את מרי רוסו ב "Female Grotesques", "שעדיין מהדהד מתקופת הילדות. מיהי שאמרה אותו? זהו קולה של האם – אולי לא רק אימי שלי, אלא קולה של איזו דודה, אחות בכירה, או אם של חברה. זהו ניסוח מטרנליסטי חמור והוא ביקורתי כלפי התנהגותה של אישה אחרת: "She is making a spectacle out of herself'" 6
בואו נחשוב שוב, אומרת מילר, על התגובות למאמר של טומפקינס דרך החרדה הזו מכך שאישה תחשוף את עצמה בפומבי. על ידי ה-הולכת/לא הולכת הזה לשרותים בציבור, עוברת טומפקינס את הגבול אל תוך האיזור המסוכן של מעשים שלא יעשו, בעיקר על ידי נשים. ההכנסה של הכעס אל תוך קפליו של הטיעון היא זו שמקוממת בסופו של דבר קבוצה שלמה של "קוראים לא ידידותיים". הכעס הזה אינו סתם מליצה רטורית: הוא לא אמור להיחשף, אבל הוא נחשף. היא "מציגה את עצמה לראווה". היא נהיית רגשנית, או במילים שלנו – פתטית.
את הספר הזה של מילר דחפה לי לידיים חברתי אפי כשהמועקות שלי מעבודה שהייתי צריכה לכתוב על קאנט, נגעו לליבה. הוא כאמור שינה לי את החיים. גם קאנט, דרך אגב. כתבתי על הספר בעבודה על קאנט וספגתי פרצופים מהמרצה ומכמה וכמה סטודנטים, אבל הוא אפשר לי לקרוא ולהבין את קאנט אחרת. למשל מצאתי גם אצל האיש הכל כך חכם והכל כך לא אישי, קאנט, מין סוג של קטע אישי. ממש בתוך הכתיבה הפילוסופית ההארדקורית שלו, הוא אומר כך:
"…בזה אני מסיים איפה את כל עיסוקי הביקורתי. אפנה ללא שהייה לפיתוח התורה עצמה, כדי לחטוף ולהציל ככל האפשר מזקנותי המוסיפה והולכת, את הזמן, שעודנו נוח לכך במידת מה" 7
במשפט הזה שמופיע בסוף ההקדמה לביקורת כוח השיפוט, מופיע קאנט עצמו כאדם מזדקן. זוהי הפעם האחת בה מותיר הגוף הכותב את עקבותיו בטקסט, הפעם האחת בה מתיר קאנט את כניסתו של פרט אוטוביוגרפי, אישי, שעלול להיות כרוך ברגש או לעורר רגש, אל מול עדותו של אדם מזדקן שמציג את עצמו כמי שמבקש להספיק לעשות עוד משהו בחייו. כאן, במה שנראה כהערת אגב, מובלעים האישי והרגשי, כשהם אינם מעוגנים, רק הפעם, בתוך מערכת חוקים אשר תופסת אותם כאלמנטים נחותים, אינם נתונים בתוך תאוריה שתופסת רגשות כזרים ואסורים להליך הביקורתי.
אפשר להגיד שבהערה הזו קאנט עצמו מופיע, ומיד נעלם, ויחד איתו נעלמת גם האפשרות להרגיש רגש שאינו קונסטרוקט תאורטי, "רגש ללא רגש" במונחים של קאנט. למעשה, הוא עושה כאן באופן עקרוני בדיוק את אותו הדבר שעושה ג'ין טומפקינס כאשר היא כותבת קטעים אישיים בתוך טקסט אקדמי ופילוסופי. שניהם מכניסים אל תוך הטקסט שלהם, "סיפור קטן", על עצמם. אלא שהמניעים והאפקט שונים: טומפקינס עושה הפגנה, היא קוראת תיגר, קאנט כותב מליצה. הוא מעוניין להרחיק את האישי ולדבר את התאוריה. היא רוצה שהתאוריה תהפוך למקום חשוף יותר, שתהיה מורכבת גם ממה שנחשב בשנים אלה לנחות ומוקצה. לחלקים האישיים, אפילו האינטימיים האלה, קראנו בקבוצת הכתיבה שלנו בת"א תרבות בשם הכולל "כביסות".
די מהר התברר שכולנו, גם מי שרק נולדו בשנות ה-90 (הספר של מילר התפרסם ב-1991) וגם מי שכבר היו עמוק בבוץ של הכתיבה, מוטרדים מהשאלה אם להכניס את ערמת הכביסה לכתיבה או להשאיר אותה בסל במקלחת, הרחק מחוץ לטקסט.
***
מסה זו נכתבה עבור האסופה "מתי הבנתי: טקסטים על מפגשים מכוננים עם אמנות" שערכו חנה פרוינד-שרתוק ולי ברבו. האסופה היא תוצר של קבוצת כתיבה שהנחו השתיים בת"א תרבות קריית המלאכה. אירוע השקת האסופה יתקיים ביום רביעי 15.01.25 בשעה 20:00 בת"א תרבות קריית המלאכה, פרטים נוספים בקישור
