האמניות והאמנים הזוכים הם: נועה אירוניק, יקירה אמנט, רון אסולין, מור אפגין, איזבלה וולובניק, אורי וויינשטיין, כרם נאטור, מריה סלאח מחאמיד (חביב אללה), ניב פרידמן ואיתמר שטמלר.
האמנים יקבלו מענק כספי בסך 10,000 ש"ח לכל זוכה.
מתוך נימוקי וועדת הפרס:
נועה אירוניק: ציוריה פיגורטיביים ורווים מאוד ומאופיינים בגרוטסקה והומור שבאמצעותם היא בוחנת מופעים של גברים וגבריות בחברה הישראלית, ומופעים של כוחנות ומאצ'ואיזם לצד פגיעות וחולשה. בציורים של אירוניק מופיעים אירועים שונים כמו קטטה בחוף הים, גברים שרוכבים על סוסים, או סצנות מחיי המשפחה, ועל אף שבין מקורות ההשראה שלה ניתן להתייחס לאקספרסיוניזם הגרמני ולציור עכשווי אמריקאי, הציור שלה בוחן לעומק מופעים של מקומיות וגורם בעת ובעונה למשיכה ודחייה. אירוניק מתריסה כנגד שוביניזם, מיליטנטיות וולגריות בחברה הישראלית ובאותה עת מייצרת מבט מזדהה וחף מהתנשאות עם מושאי הציור שלה.
נועה אירוניק, And they say romance is dead, שמן וגואש על בד, 192X175 ס"מ, 2024
יקירה אמנט: יקירה אמנט פיתחה שפה אישית שממחישה את המתח בין חוויה אישית אינטימית, לחוויה אוניברסלית על זמנית, אותה היא ממחישה בעבודות הרישום הציור והפיסול. היצירות נוגעות בפנטזיה סוריאליסטית כשחלומות לילה מהווים עבורה חומר גלם יצירתי בייצוג מוטיבים מעולמות הטבע והרוח שמיוצגים בעבודותיה.
יקירה אמנט, פרט מתוך "שושלת הנחש", פסל ברונזה, 178x37x37ס"מ, 2023, צילום: ליאת אלבלינג
רון אסולין: אסולין עוסק בפיסול ומיצב תוך שימוש ברדי מייד אותו הוא אוסף ברחובות או רוכש בחנויות יד שנייה. הוא פיתח שפה אישית במדיום הפיסולי שעושה שימוש בחפצים מצויים, על ידי פרוק והרכבה של חפצים שיש להם עבר ואופי, הוא מעניק להם משמעויות חדשות. הפסלים והמיצבים של רון אסולין עוסקים בשאלת עקירה תלישות ואובדן משמעות וחיפוש אחר עוגני משמעות חדשים.
רון אסולין, אניית מסע, כיסוי דרכון ומסמרי פלדה, 24X16 ס״מ, 2021, צילום: יובל חי
מור אפגין: אפגין בוחן את הקשרים בין טכנולוגיה לבני אדם, את המערכים הפואטיים, הפוליטיים והפילוסופיים שפועלים מאחורי מה שנגלה לעין, ואת האופן שבו טכנולוגיה מותכת אל תוך הביולוגיה. עבודתו מאתגרת שאלות של דת ומוסר, ונעה בין גאולה וקטסטרופה, תוך שימוש במניפולציות על הטבע וניצול של מנגנונים טכנולוגיים באופן שמערבב בין עובדות, קונספירציות, מיתוסים ומידע כוזב.
מור אפגין, מראה הצבה מתוך "לימבו", מוזיאון פתח תקווה, 2024, צילום: יותם פרום
איזבלה וולובניק: וולבניק פיתחה שפה פיגורטיבית ריאליסטית ייחודית הכורכת את הסוראליסטי בתפיסות עכשוויות של תרבות פוסט אינטרנטית, תרבות שוליים ומגדר. עבודותיה של וולובניק מתכתבות עם תולדות האמנות ועוסקות בדרכן המקורית, רווית ההומור, הפקחון והכאב, בייצוגים של נשיות וחייתיות בתרבויות הווה ועבר; בדמוניזציה ודה־הומניזציה כהעצמה סמויה או כעמדת כוח אלטרנטיבית; בשאלות של היררכיה, מיניות ותשוקות אלימות – בחברה, בתרבות ובנפש.
איזבלה וולובניק, Not Today, 2021, שמן על בד, 100X140, צילום: מאיה זהבי
אורי וויינשטיין: וויינשטיין מתמקד בפיסול, מיצב, תיאטרון וסאונד. הוא הצליח לפתח שפה אישית ומקורית בשימוש ברדי מייד מבלי להסתיר את מקורם ולהפוך את החפצים לשחקנים במופע האמנותי שהוא מציג. אורי וויינשטיין מרבה להשתמש ברמקולים מסוגים שונים כבסיס לסצנות מלנכוליות והומוריסטיות. בהתבסס על יצירות מוכרות מהספרות המוזיקה והמחזאות, הוא מצליח לזקק מהחומרים הללו חלקים ולהעניק להם הקשרים חדשים ורלונטיים לזמן.
אורי וויינשטיין, המתיחה הגדולה, 2024, הדפסה דיגיטלית על PVC, מעמדים למיקרופונים, סיגרים, צילום: דניאל חנוך
כרם נאטור: נאטור בוחן בעבודתו את האופן שבו הזהות נבנית ומושפעת ממערכים משפחתיים, חברתיים, תרבותיים, לאומיים ומגדריים. תוך שימוש בהומור ואירוניה, וחיבור בין איקונוגרפיה נוצרית, מיסטיקה, אזכורים של תולדות האמנות, וסצנות בכיכוב בני משפחתו, הוא מעורר שאלות על התפקיד הכפול של השפה כגשר וכמחסום.
כרם נאטור, "מים", רישום דיגיטלי, 2020
מריה סלאח מחאמיד (חביב אללה): תהליך היצירה הייחודי שפיתחה מתמקד בפחם ושולח אל שורשיה ובית ילדותה באום אל פאחם. האקט הציורי הופך לפרפורמטיבי תוך מתן עדות אישית המותירה סימנים במהלך העבודה: עקבות ידיה, רגליה או עקבות של חיות הבית, נותרות כחותמות אקספרסיביות וספונטניות על גבי הבד. למרות ממדיהן הגדולים הרי שעבודותיה שומרות בנקל על מבע אישי וכתב יד אינטימי וישיר. סאלח מחמיד מעמידה כעין מגילות המגוללות אפוסים מתייחסים בו-בזמן לזהותה הנשית, האישית, לסיפורי משפחתה כמו גם לתופעות כלליות בחברה הפלסטינית והישראלית שבתוכן היא פועלת וחיה. ביצירותיה היא בוחנת באומץ, ביקורתיות, רגישות וכנות מגוון נושאים ביוגרפיים ואישיים הנוגעים גם בשאלות ההומניסטיות, הרוחניות והמוסריות הגדולות.
מריה סאלח מחאמיד, אָנָא הוֹן (פרט), 2019, פחם על בד, 970 x 392.5 ס"מ, מוזיאון ישראל, ירושלים, צילום: לנה גומון
ניב פרידמן: פרידמן עוסק בחיבור שבין היסטוריה ישראלית – מזרח תיכונית נשכחת, לבין מיתוסים ואגדות מקומיות. עבודותיו מלוות במחקר ארכיוני מעמיק הכולל רפרנטים רבים וביצוע פסאודו-ריאליסטי וירטואוזי ומוקפד. הפרקטיקה האמנותית שלו טווה סיפורים דמיוניים וחושפת מוטיבים קוויריים מוסווים. מתוך כך בוחן פרידמן ביצירתו שאלות על נקודת המבט ההטרוסקסואלית, על מבני כוח המעצבים את חיינו: זהות לאומית, חברתית מינית ומגדרית. העשייה האמנותית של פרידמן משלבת לימוד היסטורי מעמיק עם חופש אמנותי, חוש אסתטי מחודד ואף הומור עצמי. לא אחת הוא בוחן את השפה העיצובית עצמה דרכה מיוצגים חומרי העבר ואת מושג ההתחפשות, כאשר הוא מגלם מגוון מהדמויות ההיסטוריות אותן חקר ו/או בדה. פעולת ההתחפשות המתעתעת של פרידמן מבקשת לערער על תפיסת המציאות השלטת תוך שהיא מעלה סוגיות של אותנטיות וזיוף, מרכז ושוליים, מיתוס ומציאות.
ניב פרידמן, האספנים, 2023, צילום: ניב ושיר פרידמן
איתמר שטמלר: עבודתו נעה בין הומור וכאב, אלימות ותשוקה, אינטימיות וניכור ומצליחה לייצר חוויה שהיא בעת ובעונה אחת מטרידה ופואטית. באמצעות פניה למרחבים כמו מעליות, סאונות, מתקנים מתנפחים וחדרי חושך במועדוני גייז, ותוך שימוש במתקנים כמו מנוף הרמה לנכים או מתקן להרבעה של כלבים גזעיים, שטמלר מייצר חוויות גופניות ועוסק בנושאים כמו גבריות רעילה, מיניות ושליטה.
איתמר שטמלר, תצוגה, 2024, ברזל, וידאו, צילום: דניאל חנוך
חברי וועדת הפרס: אריה ברקוביץ',ד"ר איה לוריא ואבי לובין.
מיה דבש כיהנה בתפקיד אוצרת מוזיאון העיצוב ומוזיאון הקומיקס מזה כעשור, הודיעה כי בכוונתה לפנות לדרך חדשה במסדרונות האקדמיה ולעשות לביתה.
במהלך שנותיה כאוצרת קידמה רבות את המוזיאונים, והייתה האוצרת הראשית לתערוכות מובילות וחדשניות בישראל, אשר הציגו לקהל הישראלי הרחב את עולם העיצוב ועולם הקומיקס בקשת רחבה של נושאים מרתקים. בהמשך לכך, יצא מכרז פומבי לאיוש המשרות
דוקומנטה, אחד מאירועי האמנות החשובים בעולם, הכריז על הקמת ועדה מדעית מייעצת חדשה ופרסם את שמות חבריה הנבחרים - מומחים בינלאומיים בתחומי האמנות והתרבות ביניהם, טניה כהן-עוזיאלי, מנכ"לית מוזיאון תל אביב לאמנות.
הועדה תייעץ ברמה המקצועית והמדעית, חבריה יעסקו בשיח החברתי והאקדמי העכשווי וירתמו אותו להמשך התפתחותה של הדוקומנטה. הם יקדמו את הרישות האוצרותי מנקודות מבט בינלאומיות פתוחות ופלורליסטיות משלהם ומשל אחרים מתחומי המדע והמחקר.
בנוסף לטניה כהן-עוזיאלי, נבחרו ניקול דייטלהוף, פרופסור ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת גתה ומנהלת מכון לייבניץ לחקר השלום בפרנקפורט, סוזאן גנסהיימר, מנהלת המוזיאון לאמנות של מדינת נורדריין-וסטפאליה דיסלדורף, האוצרת והחוקרת הברזילאית דיאן לימה, הפילוסוף הגרמני כריסטוף מנקה והסופר והעורך תומס שפאר כחברי הוועדה המדעית המייעצת החדשה של הדוקומונטה. הם מונו לשמש בתפקיד לתקופה של חמש שנים. 
