פרשנות יתר ליצירת אמנות היא מעשה ברברי בפני עצמו: היצירה יכולה לקרוס באחת תחת עודף משמעות חונקת ומגבילה ולאבד את המרחב המטפורי החופשי, החיוני כל כך לחייה. "הציור חי או מת בעיניו של הצופה הרגיש", אמר מרק רות'קו על עבודותיו שלו, וסימן את המרחק בין אפס משמעות לבין אאורה שופעת ומפעילה. התערוכה החדשה של יצחק ליבנה בגלריה נוגא מבקשת פרשנות כזו שיודעת להותיר אחריה ענן של מחשבה ולא משקולת של פסיקה.
ליבנה מציג קבוצת ציורים חדשים, מהשנה האחרונה, המשכפלים בווריאציות שונות דימוי קריטי של ציור שמרכזו נחתך בסכין חדה והותיר אחריו חור גדול החושף את מסגרת העץ המותחת את הבד ואת הקיר הלבן שמאחור. הדימוי שהיה על הבד הוסר כמו גידול ממאיר שהורחק מהגוף, ולעולם לא נדע מה היה מצויר שם: דיוקן, זר פרחים או מופשט. נותרנו עם שברון לב מול החור הריק וחסרי אונים לנוכח החלל החסר. בניגוד לציורים של דוד גינתון, המתמקדים בצדו האחורי של בד הציור, בכתובות ובסימנים שחבויים מאחורי הדימוי המצויר, ליבנה עוקר את הדימוי כולו ומתבונן בשיירים של האפרטוס הציורי מצידו הקדמי. אם גינתון חושף את החילוני והבנאלי שנסתר מאחורי פלא הציור ומראה את הביוגרפיה האינטימית שלו, ליבנה פוער את הציור וחושף את קונסטרוקציית העץ המוצלבת שמאחוריו, המזכירה צלב עץ אחר ונגרות כנסייתית.
יצחק ליבנה, ללא כותרת, טכניקה מעורבת על די-בונד, 100X120ס"מ, 2024, באדיבות האמן
הטכניקה הציורית של ליבנה, המתחקה, בנוסח ה־Trompe L'oeil, אחרי טקסטורות העץ והבד החתוך, משוכללת וחדה לא פחות מן התער שחתך את הציור: הדימוי כולו מואר, ברור, חריף, אין בו מקומות פרומים, לא טשטוש, לא עמעום: מדובר בחשיפה חסרת רחמים, ברברית במונחי מסורת הציור המערבי, של מה שהיה אמור להיות נסתר מהעין, מכוסה בצללים. כמו הגמד המסתתר במכונת השחמט הטורקית ומניע בסתר את הכלים, כך המסגרת המוצלבת החבויה מאחורי הציור, המניעה את המסורת הגדולה של האמנות המערבית: שאלה של אמונה בנס הציור, בקורבן הצייר, בקיומה של אמירה חזותית סימבולית; ליבנה מאיר את המנגנון הזה באלומת פנס אלימה, בספקנות חריפה, לאחר שהקריב וצלב את הדימוי עצמו.
בציור "הקבורה באורנאן", מהשנים 1849–1850, תיאר גוסטב קורבה, הצייר הצרפתי הריאליסט של המאה ה־19, לווייה רבת משתתפים המתרחשת באורנאן, כפר הולדתו: קבוצה גדולה של מלווים מבני הכפר, לצד כמרים ואנשי דת, ניצבת מסביב לבור הקבר הממוקם במרכז הציור ובקדמתו. הצופה הניצב מול הציור גדול הממדים הזה, שגובהו למעלה משלושה מטרים ורוחבו למעלה משישה, ומוצג היום במוזיאון האורסיי בפריז, מוצא עצמו בוהה מול הבור השחור הפעור, שזה עתה הונחה בו גופת המת ועדיין לא כוסתה ברגבי עפר. כל השפע הארצי הנחשף בבגדיהם, פניהם ותנוחותיהם של קבוצת המלווים, לא מצליח להסתיר את הקץ הסופני המבליח מן הבור. הריאליזם החברתי של קורבה תרגם את מחול המוות של השלדים המקרקשים מימי הביניים לבור הקונקרטי שנפער באדמה הכהה כדי לקלוט את גופת המת. ליבנה אמנם קושר את החיתוך האכזרי שחזר אליו שוב ושוב למסורת האיקונוקלאזם והפגיעה האלימה בציורים, מסיבות של דת, מחאה חברתית או רדיקליזם אוונגרדי, אולם, מעל לכל, החור/בור ההיעדר והחלל הריק, נטועים היטב בגוף העבודות שלו עצמו ובעיסוק האימננטי שלו בתפר בין מוות וחיים, בין היש לבין האין.
גוסטב קורבה, "הקבורה באורנאן", 1849-1850
טענה ידועה של מאטיס היא שאמנים חוזרים כל חייהם על אותה אמירה ראשונית שהניעה את יצירתם בתחילת הדרך, גם אם הם עושים זאת בכל פעם בדרך שונה. שהרי אין זו הפעם הראשונה שליבנה עוסק בריק. מי שמכיר את עבודותיו לאורך השנים, החל משנות ה־80, יודע לזהות את הדממה הזו כבר בנקודת המוצא. אותו ריק, בור, היעדר או חסר, הפך בעבודה של ליבנה לנקודת ההזנק של מפעל חייו הציורי. החל מקומפוזיציות של טבע דומם שאין בהן חפצים אלא רק סטנדים וקפלי בד, דרך מטפחת ורוניקה שפניו של ישו נעדרים ממנה ועד לסלונים הביתיים המהדהדים בריקנותם המעוצבת. יונתן הירשפלד הציע להחליף בין הריק לבין האבסולוטי בעבודתו של ליבנה, תעתוע שמונח על הסף לאורך כל עבודתו ומפתה לאחוז בו ולאמצו. החילופין בין הריק לבין המלא, בין השלם לבין החלקי או בין הדימוי לבין היעדרו הוא מוטיב מרכזי בעבודה של ליבנה. כשפנו אליו תלמידיו בבקשה שישתתף בתערוכת דיוקנאות עצמיים של ציירים הוא תרם ציור של מדוזה, בטענה שמעולם לא צייר דיוקן עצמי. ואני חושבת על הדיוקן העצמי הנפלא של בונאר, שמתגלח מול הראי ומתבונן בעצמו במבט משתהה, כאילו הוא מתבונן באדם זר. ליבנה צייר מראות ריקות.
יצחק ליבנה, טבע דומם ירוק ריק
מכאן שקבוצת הציורים החתוכים, המרמזת, לכאורה על מות הציור – נושא שליבנה חוקר, הוגה בו ואף הרצה עליו ב"בית לאמנות ישראלית" – מרפררת להיעדר גדול בהרבה, לדממה שתוקה וחסרת מילים, הנוכחת בעבודתו וקיבלה כאן גלגול נוסף, מועצם וקיצוני. ההעדר אצל ליבנה אינו שווה ערך לניהילזם, אלא הוא תוצר של חשד והטלת ספק בממשות, אי אמון במלאות והשהייה של רגע לפני. הציור של ליבנה חותך את עצמו, מסיר את ליבתו, ומבצע את החתכים בווירטואוזיות ובמקצועיות מושלמת, בלי נזילות או ענני צבע שנספגים בבד. הברבריות שבחיתוך הציור נשזרת אל תוך היפה המצמרר.
על אף ההימנעות מאיזכור מפורש של אירועי הזמן, הטבח, השריפה והחורבות המקיפות אותנו מכל עבר בשנתיים האחרונות, החור הריק בציור של ליבנה מבטא בעקיפין את היעדר המילים והיאלמות הדימוי לנוכח המציאות. תש כוחו של הדימוי, מאחר שהוא חורג מיכולת הקיבול שלנו כבני אדם. לפיכך, קשה להתעלם מכותרת התערוכה, המצטטת את שירו הנודע של קונסטנטין קוואפיס, "מחכים לברברים", שאינה מפוענחת ישירות בציורים אך נוכחת בתערוכה, גם כיוון שליבנה הניח את נוסח השיר המלא לצד הטקסט שכתב וכך נתן לנו לגיטימציה לקרוא בו: "למה אנחנו מחכים? למה נאספנו בכיכר?" שאל קוואפיס ב־1913, כאילו הפגין אתנו בכיכרות של 2023–2024, בישראל הכאובה והמתגוננת מפני הברברים שפשטו עליה, מבפנים ומבחוץ, רוקנו ממנה את ליבתה, והותירו אותה בלא רוח, בלא אל. הברברי הוא קרובו של הנוכרי, הזר המוחלט הבא מאי שם, שלא דובר את השפה, ותפקידו לפרק את "לוגוס האב", כדברי דרידה, לערער ולהפוך סדרי עולם. קוואפיס לא מפרש מי הם הברברים ומאין הם אמורים להגיע, אך מתאר כיצד אסיפת המחוקקים, הנואמים המצוינים והשליט מכינים עצמם וממתינים בדריכות לקראת בואם של הברברים, שלבסוף לא הגיעו כלל. אולי כי תמיד היו בינינו ולא ידענו שהם כאן, כפי שכתב אמיר אור ב־2008, בשיר תשובה והמשך לשירו של קוואפיס, "הברברים – סיבוב שני": "[….] בבואם עטו לבוש כלבוש הארץ, / ומנהגם היה מנהג המדינה; / ועת ציוו עלינו בלשוננו, / לא ידענו עוד מתי / באו הברברים".
יצחק ליבנה, מראה הצבה "מחכים לברברים", 2024, צילום: לנה גומון
הברברים – סיבוב שני / אמיר אור
לֹא לַשָּׁוְא חִכִּינוּ לַבַּרְבָּרִים,
לֹא לַשָּׁוְא נִקְהַלְנוּ בְּכִכַּר הָעִיר.
לֹא לַשָּׁוְא עָטוּ גְּדוֹלֵינוּ אֶת בִּגְדֵי כְּבוֹדָם
וְשִׁנְּנוּ אֶת נְאוּמָם לִכְבוֹד הַמְּאֹרָע.
לֹא לַשָּׁוְא נִתַּצְנוּ מִקְדָּשֵׁינוּ
וּבָנִינוּ אֲחֵרִים לְאֵלֵיהֶם;
כַּדָּת שָׂרַפְנוּ אֶת סְפָרֵינוּ
אֲשֶׁר אֵין חֵפֶץ בָּם לָאֲנָשִׁים כָּאֵלֶּה.
כִּדְבַר הַנְּבוּאָה בָּאוּ הַבַּרְבָּרִים,
וְנָטְלוּ מִיַּד הַמֶּלֶךְ אֶת מַפְתְּחוֹת הָעִיר.
אַךְ בְּבוֹאָם עָטוּ לְבוּשׁ כִּלְבוּשׁ הָאָרֶץ,
וּמִנְהָגָם הָיָה מִנְהַג הַמְּדִינָה;
וְעֵת צִוּוּ עָלֵינוּ בִּלְשׁוֹנֵנוּ,
לֹא יָדַעְנוּ עוֹד מָתַי
בָּאוּ הַבַּרְבָּרִים.
*
"מחכים לברברים" / יצחק ליבנה
גלריה נגא, אחד העם 60 תל אביב
נעילה: 8.12.2024
