גיל: 52.
מצב משפחתי: נשואה + 1.
איפה גדלת: חולון.
השכלה: תואר ראשון ושני בבצלאל.
גלריה: ברוורמן ו־LOHAUS SOMINSKY Gallery Munich.
כמה שנים כבר בחו"ל: שבע.
תחומי עיסוק/מחקר: אמנות.
אמן/ית שאת מעריכה במיוחד: הלן מרטן. אני מתמלאת בהשראה מהאופן שבו היא מצליחה לשלב חומרים יומיומיים עם דימויים מורכבים ומלאי רבדים ופרשנות, כך שהעבודות שלה הופכות לעולם, לנופים חדשים. ועל אף שכל פרט מזוהה עם מקורו, ההימצאות הפיזית של האובייקטים והתחבירים יחדיו מצליחים להפוך לסיפור חדש שנפתח עוד ועוד מרגע לרגע. חוויית הזמן משתנה בעולמות שלה. ואין עונג דומה לזה; להרגיש את כוחה של האמנות לערער ולהעשיר את הדרך שבה העולם נתפס ונחווה ברגע אחד.
עילית אזולאי, Unity Totem ,2024, צילום: Kris Graves
ספרי על האמנות שלך: האמנות שלי עוסקת בשכבות שנמצאות מחוץ לטווח המיידי של התודעה התרבותית, אך בכל זאת ובלי משים משפיעות עליה בעוצמה. אני מתמקדת בקולות, עדויות וסיפורים שנדחקו לשוליים או הושתקו מסיבות שונות: פוליטיות, חברתיות, תרבותיות. דרך תהליך של איסוף עדויות, ראיונות ומחקר ארכיוני, אני אוספת רשמים ומצלמת פרגמנטים הקשורים לממצאיי, ובונה ארכיון חזותי חדש המשמש כבסיס לעבודות הסופיות.
בעבודתי אני מתייחסת למצלמה כסורק, אני עובדת אך ורק עם עדשת מקרו, כך שכל תמונה מורכבת ממאות צילומי תקריב ונקודות מבט שונות. באופן זה, אני מניחה בצד את רעיון "הרגע המכריע", ומאמינה שהתבוננות אמיתית באירועי הזמן דורשת כמה שיותר נקודות מבט, תוך נכונות להתמודד עם מורכבויות רבות ורב שכבתיות.
כל עבודה היא גם תיעוד של הדרך שהובילה אליה. היא מכילה את כל אותם שלבים של חקירה, בנייה ופירוק, ותוך כדי היא יוצרת מחדש את המרחב והזמן של הסיפור שנראה היה כי אבד, הושמט או פשוט לא נשמע.
על מה את עובדת עכשיו? אני עובדת על פרויקט חדש שנקרא Stop Over, ויוצג במוזיאון וילה שטוק שבמינכן. הפרויקט מבוסס על היסטוריה של בניין במרכז מינכן המשמש כרגע כתחנת מעבר ובית זמני למוזיאון שמבנהו המקורי נמצא בשיפוצים. המחקר על הבניין חשף היסטוריה שלא הייתה ידועה קודם והתערוכה שתפתח בדצמבר היא סביב הממצאים הללו.
עילית אזולאי, חומרי ארכיון מעבודה בתהליך, "STOPOVER"
איך את מתפרנסת או ממה את חיה? אני מתפרנסת בעיקר מפרויקטים ארוכי טווח שנתמכים על ידי מוזיאונים וגלריות, כמו גם ממלגות ומכירות של עבודות אמנות.
למה את גרה איפה שאת גרה? בחרתי לעבור לברלין בעקבות אפשרויות אמנותיות ומקצועיות, זה התחיל מפרויקט שנתן לי אפשרות של שהות בת שלוש שנים בברלין, ממש לא חשבתי מעבר לזה. אפילו שמרתי את הסטודיו שלי ביפו כדי שאוכל לחזור אליו כמו גם לעבודת ההוראה שכל כך אהבתי באקדמיות השונות. עם הזמן החזרה לארץ נדחתה בעוד שנה ועוד שנה, אל מול המציאות בישראל שהפכה לקשה יותר ויותר. היום אני מכירה ברעיון ההגירה.
איך את חווה את הישראליות ו/או היהדות שלך שם? שאלה מורכבת בימים שכאלה, ועבורי אין הפרדה ברורה בין היותי יהודיה וישראלית. סדר היום שלי, בשנה האחרונה במיוחד, נע בין הבית לסטודיו, וכרגע זה גם מאפשר לי מקום מבטחים ש״שומר״ עלי מהאתגר ששאלת הזהות עשויה להציף. באופן מוזר, בישראל תמיד הרגשתי והוגדרתי כיהודיה מרוקאית, ורק כשעברתי לגרמניה הפכתי לישראלית. כל השיח העדתי פחות מובן פה, ועם זאת השורשים הללו התחזקו כאן מאוד, למשל אני מבשלת הרבה יותר אוכל מהמטבח המרוקאי מאשר בישלתי כשחייתי בארץ. כנ"ל עם מוזיקה
עילית אזולאי, Digital Amnesia or Constructed Memory, 2023
האם את חושבת לחזור בעתיד לישראל? ממש קשה לי לומר לא וממש קשה לומר כן. אני לא יודעת לענות על זה כרגע.
באיזו מידה את מרגישה שהחיים בחו"ל תרמו להתפתחותך המקצועית? החיים פה בהחלט פתחו בפניי אפשרויות להציג ולהתחבר לזירה הבינלאומית, אבל אחד המשתנים המשמעותיים ביותר עבורי זו היכולת לראות את המקום שבו גדלתי מחוצה לו. אין לתאר מה המבט הזה מאפשר וכמה אמונות ותפיסות התרחבו, נזנחו, התפקחו והשתנו לעד.
ספרי בקצרה על אחד הפרויקטים שלך: אחת העבודות שיצרתי לאחרונה נקראת "קמע השעה". עשיתי אותה עבור תערוכה שמוצגת בימים אלו במוזיאון היהודי בניו יורק. מתוך אוספי המוזיאון היהודי בחרתי כעשרים פריטים, רובם קמעות וחפצים טקסיים שנוצרו על ידי קהילות יהודיות ברחבי העולם הערבי, כולל במרוקו, מולדת משפחתי. עבדתי עם הצילומים של האובייקטים השונים, שכל אחד מהם נושא עמו היסטוריה, כוח טקסי ואנרגיה שממשיכה להדהד. בסיום בניית המונטאג׳ הזמנתי שתי מרפאות לאקטיבציה טקסית של העבודה החדשה, הומאיה עמר וקידה נוימן. מתוך החיבור הזה נולד מניפסט שנכתב על ידי קידה נוימן והוצג לצד העבודה.
עילית אזולאי, קמע השעה, מראה הצבה, צילום: Kris Graves
מה תכתבי בגלויה הביתה? את געגועי ומשאלה לימים שפויים.
האם משהו השתנה בך ובחוויית החיים שלך פה בעקבות השבעה באוקטובר? הכול השתנה. תחושת ביטחון פנימית, שאולי תמיד נלקחה כמובן מאליו, נסדקה, והחוויה כולה הפכה לשברירית וכואבת יותר. גיליתי שהמרחק הפיזי אינו מגן מפני תחושות החרדה, ההלם והכאב שמגיעים עם אירועי המלחמה.
לצד הכאב והדאגה, אני מוצאת עצמי נמשכת אל מקומות שבהם מתרחשת פעולה משותפת ופעילה של ערבים ויהודים למען שינוי. ממלא אותי תקווה לראות שיש מקומות שבהם אפשר להתעלות מעל הקטבים הפוליטיים וליצור מציאות חדשה, המבוססת על תקווה, חינוך לשוויון, וצדק. לרבים מאיתנו זה נשמע תלוש כי המדיה עסוקה בעיקר ב־Bad news על אף שבתוך הטירוף הזה מתגלמת באומץ גם שותפות חדשה, שמאמינה שהשינוי אפשרי.
משהו נוסף שאת רוצה להגיד לנו? אני אוהבת את השאלה הזו (:
אתר: ilitazoulay.com
אינסטגרם: ilitazoulay@
