אמנות בזמן אסון

זהו לקט פסקאות מתוך רב שיח שפורסם בגיליון המודפס השביעי של "ערב רב", שיצא בחודש יולי האחרון. הגיליון עוסק, בין השאר, בעולם האמנות בישראל בעקבות השבעה באוקטובר, במלחמה המתמשכת ובתגובות הבינלאומיות למצב. הוא מובא פה בחלקו בצירוף תצלומים עדכניים שצילמה פרופ׳ דנה אריאלי בישובי העוטף.

רונן: לשבעה באוקטובר היו כל מיני תגובות אמנותיות — תערוכות, מיצגים, קבצי שירה, ספרים — והזרם רק הולך ומתגבר. כיוצרים, כאמנים, כאנשים שעוסקים בתרבות, האם אתם מרגישים שיש בכלל מקום לכל זה אחרי אוקטובר?

אלמוג: לא כתבתי הרבה אחרי השבעה באוקטובר, כי יש משהו בהפתעה ובזעזוע שמעורר את השאלה מה בעצם יש לומר. אני מוצא שקשה להגיב בצורה מושכלת לרגע הזה של הליכה לתהום של שני הצדדים, הפלסטיני והישראלי. כלומר, להגיד משהו מעבר ל״אמרנו לכם״ מטופש ולא מועיל, אמרנו לכם שהדברים ילכו וידרדרו מבחינת אלימות. לכן כתיבת שירים וסיפורים לא הייתה במרכז, וגם לא היה לי משהו ברור לומר. 

עפרי: גם היום, אבל בטח בשבועות הראשונים שאחרי השבעה באוקטובר, לא היה לי שום צורך לייצר אמירה קוהרנטית יותר, בטח שלא לפעול. אם יש משהו שמאפיין את העיסוק הכפול שלי — גם את הפרקטיקה האמנותית וגם את המחקר שקשור אליה — הוא יהיה האטה משמעותית של היצרנות. מה שאומר שפרויקטים דורשים הרבה יותר זמן.

דנה אריאלי, נחל עוז, 2018

איתי: יהיה פורה יותר לשאול מה ראוי, האם נכון לקחת צעד אחורה ולהפסיק? ובהקשר הזה, נראה לי מתבקש לחשוב על אמירה מפורסמת, כמעט קלישאתית, של תיאודור אדורנו, שכתב זמן קצר אחרי השואה ש״אחרי אושוויץ לכתוב שירה זה ברברי״. […] אני מעז לומר שבהחלט אפשר ואפילו חשוב לכתוב שירה וליצור אחרי אושוויץ ואחרי השבעה באוקטובר, וגם אדורנו עצמו חזר בו מאמירתו המקורית.

הדס: לנוכח המלחמה, ערכה של האמנות הישראלית יורד כיוון שהיא אינה חיונית במובנים של הגנה על המולדת, התיישבות וכולי. […] בסוף אנחנו מגיעים לשאלות מורכבות יותר, שאלות על השתתפות, הימנעות ושתיקה, ובעיקר על הדרך להכניס למשוואה את מה שאיתי אמר — להיות ראוי; ראוי לעצמי, למדינה שלי, לקהילה שלי, לנצל את הזמן למהלך רדיקלי, משמעותי, להגיד משהו ולפעול למען עמדה.

אלמוג: כרגע תשוקת ההשמדה היא תשוקה שקיימת בחלק גדול מהחברה הישראלית, והיא משותפת ודאי להנהגה בעזה ולחלקים נרחבים מהאוכלוסייה שם. אנחנו יכולים להבין זאת בכל מיני דרכים היסטוריות, אבל הדיון הזה הופך להיות חד צדדי בתוך הרגע של הטרגדיה. מה יעזור לנתח איך הגענו עד עומק הבור? אין לנו כרגע פתרון בהתמודדות שלנו עם הצד שלנו ומעשי ההנהגה שלנו, ולהם אין פתרון לחמאס. וחלק מהטרגדיה הוא חוסר היכולת לראות את כפילות הפנים של הטרגדיה, את כפילות הפנים של ההובלה אל תוך הבור.

דנה אריאלי, בארי, אוקטובר 2024

אחד השירים האחרונים שכתב מחמוד דרוויש נקרא سيناريو جاهز, תסריט מוכן מראש. הוא מייצג את המציאות הישראלית–פלסטינית כשניים שנופלים אל הבור. ורק כשבא נחש להכיש אותם הם מתנגדים לו ביחד, אף שלא הגיעו להסכמה בשאלה מי הפיל את מי לבור. התשובה גם לא חשובה באותו רגע, כי ביחד נפסיד וביחד נובס. אז אנחנו כרגע בתוך התסריט המוכן מראש של מחמוד דרוויש, אבל בלי הסוף שלו. כלומר, הוא לא כתב את הסוף שלו. הוא כתב בסוף השיר שמשורר אחר כבר יצטרך לכתוב את סוף השיר, ושם הוא מסיים. 

קישור לשיר

*
רב השיח התקיים ב־15 באפריל 2024, במרכז לאמנות ומחקר מעמותה בבית הנסן, ירושלים, בהנחיית רונן אידלמן.

ד"ר רונן אידלמן, עורך שותף ב"ערב רב", אמן, מרצה, חוקר ומעצב.

ד"ר עפרי כנעני, אמנית, יוצרת בפרפורמנס ובמדיה, מרצה וחוקרת באקדמיה.

ד"ר הדס קידר, אוצרת, אמנית וחוקרת. 

ד"ר איתי שניר, מרצה במכללה האקדמית עמק יזרעאל ובאוניברסיטת תל אביב, ועורך שותף של כתב העת הלקסיקלי "מפתח" למחשבה פוליטית.

ד"ר אלמוג בהר, סופר, משורר, מרצה וחוקר ספרות.

נוסח מלא של הטקסט מופיע בגיליון המודפס. לרכישת הגיליון לחצו כאן