לקפל את נמרוד

‏אם עוסקים בחופש אמנותי, בתהייה למי שייכת יצירת האמנות, מה הקשר והמחויבות בין מזמיני היצירה לבין האמן או האמנית שיצרו אותה, מה לגבי חיקויים שלה, יצירות של אמנים אחרים שמתבססות עליה וכדומה, מעניין ללמוד דווקא על ההיסטוריה של "נמרוד", וכיצד ולמה דנציגר יצר אותו.

כשהייתי סטודנטית לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית בירושלים, עבודת הגמר שלי לתואר השני הייתה על "מוזיאונים בארץ ישראל עד 1948 כביטוי לחזון הציוני". מנחת העבודה הייתה פרופסור זיווה מייזליש (כלת פרס ישראל לתולדות האמנות). בין המוזיאונים שחקרתי היה "המוזיאון הארכיאולוגי" באוניברסיטה העברית בהר הצופים, שיוצרו ומקימו (היום תקראו לו אוצר) היה פרופסור ליפא סוקניק (אביו של פרופסור יגאל ידין) בשנים 1938–1939. מצאתי חומרים שעסקו בהזמנת יצירת אמנות שתוצב בפתח בניין המוזיאון. איני יודעת אם סוקניק שילם עבור היצירה שהזמין, אך ייתכן שכן, כי המוזיאון הוקם באמצעות תרומה של יהודי מדרום אפריקה (סוקניק רצה לרכוש גם את המגילות הגנוזות שהוצעו לו, אבל האוניברסיטה סירבה. אחרי שנים רבות בנו יגאל ידין קנה אותן במחיר גבוה בהרבה, אבל זה כבר סיפור אחר). התברר כי היצירה הייתה נועזת מדי, ואנשים המעורבים בנושא מהאוניברסיטה ייעצו לסוקניק שלא להעמידה במקום שיועד לה, אלא לחפש פתרון אחר. סוקניק אכן שמע לעצתם, והבניין שתכננו קרל רובין (האדריכל ששיפץ את מוזיאון תל אביב בביתו של דיזנגוף בשדרות רוטשילד) ויעקב יעבץ נחנך ב־1941 ללא הפסל. בהמשך הציב סוקניק העתק מפסיפס בית הכנסת ביריחו בפתחו.

יצירתו של "נמרוד" בידי דנציגר התרחשה בסמוך לפתיחת המוזיאון, וגם ההיכרות בין סוקניק לאביו של דנציגר, מנהל בית החולים ד"ר פליקס דנציגר, שבחצרו בנוה צדק בתל אביב עבד דנציגר על "נמרוד" ועל "שבזיה", שעשויים מאבן חול נובית שנמצאה בחצר בית החולים, רמזו על אפשרות של קשר בין הדברים. כמו כן, מבחינה רעיונית מתאים ל"נמרוד" לעמוד בפתחו של מוזיאון לארכיאולוגיה, אלא שסוקניק לא יכול היה כנראה לדמיין שדנציגר ייצור אותו כדמות ענוגה וארוטית ולא כלוחם נועז המבטא את הגברי, דבר שאכן יכול היה להסעיר את רגשותיהם של דתיים ואחרים בקמפוס האוניברסיטאי (לעיתים אני תוהה אם יצירתו מאבן חול נובית, שהיא אבן רכה, השפיעה על היותו עדין, פשוט כי החומר אפשר או אפילו גרם לזה, או בגלל שהוזמן בכלל כתבליט). אם כך, הייתה לי תיאוריה, אבל הוכחה סופית לא הייתה. דנציגר נהרג בתאונת דרכים ב־11 ביולי 1977. היות שלא הספקתי לשאול אותו, פניתי לבנימין תמוז, שהיה מקורב לדנציגר בתקופת יצירת הפסל, וביקשתי פגישה עמו. הוא נענה והזמין אותי לתל אביב. כשנפגשנו, הוצאתי את ניירותיי, ופתחתי במשפט בנוסח "אתם הכנענים…". לא הספקתי לסיים את המשפט וניתך עלי מטר צעקות: "איזה כנענים, מי היה כנעני, לא היינו כנענים…". לאחר מכן אסף בזעף את חפציו והסתלק מהמקום, משאיר אותי נבוכה לגמרי ובלי תשובה לשאלה שכל כך רציתי לשאול.

יצחק דניצגר, "נמרוד", 1939, מתוך וויקישיתוף, פרסום התמונה באישור גב' סוניה דנציגר ומוזיאון ישראל

בהמשך התברר לי כי דנציגר עצמו סיפר לאמנון ברזל, שהיה מבקר האמנות של "הארץ", שהיצירה אמנם הוזמנה על ידי סוקניק כתבליט שיועמד בפתח המוזיאון, וההזמנה בוטלה כי סוקניק כעס כשראה את התוצאה, ולא דיבר עם דנציגר שנים. עוד הוסיף דנציגר כי "לא קיבלו אותי בגלל כנעניותי, ואני לא הייתי כנעני. הייתי בן של בורגני שהצטרף לשמאל".

גם את ה"שבזיה" מצאתי יום אחד בשנות ה־60 בבית של חברת ילדות בירושלים, ונאמר לי שאכן נוצרו מספר "שבזיות", וזו רק אחת מהן.

לסיפור יצירתם של "נמרוד" ו"שבזיה" מתחבר סיפור נוסף. דנציגר נולד בברלין, בן אמצעי למלכה (מלי) לבית רוזנבלט, שאותה הגדיר בהמשך "הבוהמיינית היחידה במשפחה". מלכה הייתה אחותו של פנחס רוזנבליט, בהמשך ד"ר פנחס רוזן, שר המשפטים הראשון של מדינת ישראל וממעצבי מבנה החוק במדינה, מטעם המפלגה הפרוגרסיבית (אני זוכרת אותו היטב, היות שאבי משה קול היה גם מראשי הפרוגרסיבים וגם חבר מועצת העם וח"כ ושר מטעמם). אביו כאמור היה רופא, וכשעלתה המשפחה ארצה בשנת 1923 היא התיישבה בירושלים, בתוך החומות, והאב הקים מרפאה בשם "מרפאת שער הפרחים". שם עבדה גם האם כאחות, והאב שימש כרופאם של רבים מחשובי האזור, ואף היה רופאו האישי של עבדאללה הראשון מלך ירדן. מדוע כל זה קשור ליצירת דנציגר? מול המרפאה התקיים שוק הכבשים השבועי. את גבן של הכבשים סימנו בצבע, כדי לזהות את בעליהן. אין ספק שפסלי הכבשים שיצר דנציגר בבגרותו הושפעו מכך. ב־1978, בביאנלה בוונציה שבה אמנון ברזל היה האוצר (איזה אוצר נפלא אמנון היה, וחבל שהיום לא מכירים בכך מספיק) ובחר בקדישמן כאמן, וקדישמן הציג עדר של כבשים חיות, שאת גבן צבע, אני הייתי המפיקה. קדישמן היה רועה צאן במעיין ברוך ונושא הכבשים היה בנפשו, אך היות שבאותה תקופה עבדתי על נושא דנציגר לעבודה נוספת באוניברסיטה, אני זוכרת ששאלתי את אמנון אם אין פה השפעה מובהקת של דנציגר (דבר שכמובן ראיתי כחיובי, לצד הצעקות שקיבלתי מחשב משרד החינוך והתרבות, שהוא לא משרד החקלאות, על כך שאני רוצה לקנות באיטליה כבשים ולשכור וטרינר, ואשר מהדהדות עד היום באזניי).

יצחק דנציגר, עקלתון, 1975, גני יהושע תל אביב, צילום:ד"ר אבישי טייכר (מקור: וויקיפדיה, לפי רשיון קריאייטיב קומונס)

דנציגר היה אחד הגברים היפים בארץ (אף ששמו בגרמנית היה פטר, כי היה תינוק מכוער, והמיילדת השוותה אותו ל"חושם" במשחק הקלפים), והיו לו כנראה רומנים רבים. הוא היה נשוי פעמיים, ומאשתו השנייה סוניה נולדו הבת נורית דנציגר רכס (בעצמה בוגרת בצלאל בקרמיקה ומטפלת באמנות) והבן אמנון דנציגר. אחינו הוא שופט בית המשפט העליון בדימוס ד"ר יורם דנציגר.

כשנהרג דנציגר לקח אותי פרופסור מוטי עומר, שהיה אז ראש המדור לאמנויות פלסטיות במועצה לתרבות, שם גם ריכזתי את עבודת הוועדה, ובתקופה זו הפכנו לידידי נפש, לפגישה אצל רנה ולירו. דנציגר וולירו יצרו יחד את האלבום "מקום" בשנים 1973–1977 (אלבום איורים מעבודותיו של דנציגר), ומוטי עומר ערך את הטקסטים וכתב הקדמה לספר שיצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אני זוכרת את הפגישה בדירתה שליד היכל התרבות, שהכל בה היה אפור־סגול, כולל עבודה של קופרמן על הקיר, וכולל שמלתה הארוכה, אך אני לא שוכחת גם את התותים האדומים הגדולים שהגישה לנו, שהיו כמו חלק ממיצג. אם אני לא טועה, הספר היה עדיין בשלבי עריכה אחרונים, והאבל והשוק היו גדולים. לא מספיק זוכרים היום את העבודות הסביבתיות ובעלות המשמעות האקולוגית של דנציגר, שהקדימו כל כך את תקופתן, כמו למשל שיקום מחצבת נשר.

מיכל בראור, ״חול לחול, אוקטובר 2023״ (דיפטיך),
2023, 150X242 ס"מ, באדיבות האמנית

ההטמנה של יצירות אמנות בתקופת מלחמה היא חלק מהתקנות של "חוק המוזיאונים" 1984 שהייתי מעורבת ביוזמה לחוקק אותו, ובהכנת התקנות שהן מעין ספר קטן ומסבירות כיצד לנהל מוזיאון. כבר אז היה ברור שבמקום כמו שלנו יש לדאוג ליצירות האמנות בתקופות מלחמה, וזו לא הפעם הראשונה שיצירות מורדות למחסנים התת קרקעיים. מוזיאון ישראל והאוצר ד"ר אמיתי מנדלסון פעלו כראוי, וצריך להעריך אותם על שעשו דבר קשה, לא רק פיזית אלא גם נפשית. לכן חשוב וראוי שאפשרו לאמנית מיכל בראור לתעד זאת, גם מבחינה היסטורית וגם אמנותית.

כל השאלות שהועלו במאמר של ריבה, הן על ידיה, הן על ידי האמנים, האוצרים ואנשי החוק, מקופלות כבר בדרך שבה נוצר "נמרוד" ומהן הוא שואב את כוחו, שהופך אותו ליצירה איקונית בתרבות הישראלית. אני מאמינה כי ניתן לראות זאת כהשראה ליצירות נוספות שמושפעות ונובעות ממנו. כך תרבות נבנית, וכך היא תורמת לרבגוניות החיים. משפחת דנציג שארוגה בכל כך הרבה מתחומי התרבות והמשפט שצמחו בארץ הזאת, בוודאי מבינה זאת.