פריחת מוחות 39 – רוני אביב

זה מספר חודשים שאנחנו עמלים על החזרתו של הטור "פריחת מוחות", שאלון קבוע שמופנה לאמניות, אמנים, אנשי רוח, אקדמאיות ויוצרים מתחומי תרבות מגוונים, כולם ישראלים שחיים כבר תקופה ממושכת מחוץ לישראל, לפעילות. בגרסתו המקורית, בשנים 2012–2010, הטור עסק בשאלות של רלוונטיות, גודל שדה האמנות בארץ, הצורך בגושפנקא בינלאומית כדי להתקבל ולהתבסס מקצועית בישראל ועוד. ארכיון הכתבות כמעט נראה כמו אלבום בת המצווה של עולם האמנות והתרבות, שבדיוק נכנס לגיל התבגרות נוסף, צומח בכל מיני דרכים משונות ולא יודע כלל מה צופן לו העתיד.

הרצון להקים לתחייה את ״פריחת מוחות״ עלה במערכת בעיצומה של המחאה נגד הרפורמה המשפטית ואחרי עלייתה של ממשלת ימין קיצונית, והוא קיבל משנה תוקף בעקבות המלחמה ותחושותיהם של ישראלים ויהודים בחו״ל לנוכח היחס לישראל והתגברות האנטישמיות. אין ספק שהמלחמה השפיעה על אופי השיח והמחשבה על האפשרות לחיות במקום אחר. המונח "רילוקיישן" נזרק לאוויר כמעט כמו קלישאה של החיים במדינה הזו, והמילה בריחה עדיין נלחשת בזהירות.

את השאלון המקורי של "פריחת מוחות" ביקשנו להתאים למציאות חיינו הנוכחית. לצד היענות של משתתפים ומשתתפות קיבלנו גם דחיות לבביות ותשובות כנות וכואבות. הסיבות לעזוב, כך מתברר, אינן תמיד הסיבות להישאר. אנחנו מודים מאד לכל מי שהסכימו להשתתף במדור.

ואם את.ה קורא.ת את שורות אלו ורוצה להשתתף גם, אנא כתבו אלינו למייל: erevravmagazie@gmail.com

***

שם: רוני אביב.

גיל: 31.

מצב משפחתי: רווקה.

איפה גדלת: תל אביב.

השכלה: תואר ראשון מהמחלקה לצילום בבצלאל ותואר שני באמנות מאוניברסיטת קולומביה.

גלריה: אני מציגה בעיקר במוסדות ללא מטרות רווח וגלריות שיתופיות. התערוכה האחרונה שהצגתי הייתה במוזיאון הברונקס, כחלק מהביאנלה של המוזיאון.

כמה שנים בחו"ל: שש.

Roni Aviv, Letting go of (mis)understanding, Bronx Museum, 2024
Documentation courtesy of The Bronx Museum. Photos by Argenis Apolinario

שיוך אקדמי: מלמדת במספר מוסדות, לא במקביל. כרגע בקולג׳ של סטטן איילנד ובברוקלין קולג'.

תחומי עיסוק/מחקר: צילום, טראומה וחוויות אישיות לא מעובדות.

אמן/ית שאת מעריכה במיוחד: טארה קרג׳נאק. הדרך שהיא עשתה בשנים האחרונות מעוררת השראה.

ספרי על האמנות שלך: אני צלמת שמשלבת צילום וטקסט לכדי נרטיבים ויזואליים אבסטרקטים של עיבוד טראומטי בחיי היום־יום.

על מה את עובדת עכשיו? בשנתיים האחרונות אני עובדת על פרויקט שנקרא "symptom a as but…", לצד פרויקטים אחרים. הפרויקט משלב צילומי נוף וסביבה עם צילומי טבע דומם בסטודיו, בעיקר של טקסט ונייר. אני מחברת בין המרחב האינטימי של הספר למרחב פיזי גדול. הנרטיב מתאר את המאבק הפנימי שמתנהל סביב אירוע טראומטי, דמות שמנסה להבין מה קרה לה ומה זה אומר על העתיד; שינויים קטנים בגוף מים, פיסת נייר עם המילה "סליחה" שהוטבעה לתוכה, לצד צילומי תקריב של תחבושות אלסטיות, טקסטים מקוריים, וטקסטים ששאלתי ממילונים, ויקיפדיה וספרי פסיכולוגיה.

בשלב זה של הפרויקט אני עובדת במקביל על ספר ותערוכה. המחשבה הליניארית של הספר עוזרת לי למצוא את הצילומים הבאים שאני צריכה לייצר בסטודיו, לצד אקספרימנטים בחדר חושך.

איך את מתפרנסת או ממה את חיה? מרצה באוניברסיטה ואסיסטנטית של אמנים ותיקים, עורכת ומדפיסה אישית.

למה את גרה איפה שאת גרה? התגלגלתי לכאן. לא הגשתי מועמדויות להרבה מוסדות לתואר השני, והתקבלתי לקולומביה, נסעתי. ומאז, אני ממשיכה לעבוד כאן, בין אוניברסיטה לאוניברסיטה, להציג ולהשתתף בתכניות שהות אמן. ביססתי סביבי קבוצה נעימה של חברים וקולגות ויהיה לי קשה לעזוב, אבל בשביל ההזדמנות הנכונה אעשה זאת.

איך את חווה את הישראליות שלך שם? אני מרגישה הרבה יותר ישראלית כמובן, כשיש את המראה האמריקאית מולי, אני ישירה יותר מהאמריקאי הממוצע. עם השנים למדתי לפלטר את עצמי ולהעריך את שתי התרבויות.

מי החברים/ות שלך שם? יש לי חברים וחברות אמריקאים, ישראלים ומהגרים משלל מקומות. זה מה שנחמד בניו יורק, יש עושר תרבותי, ובכל אירוע קטנטן שהגעת אליו במקרה תמצאי המון אנשים מוכשרים ומהממים. אני מכירה חברות בפתיחות, הרצאות, תכניות שהות אמן, וכמובן גם בלימודים ובעבודה.

Roni Aviv, Left hand pain/movement studies, Center for Book Arts, 2023

האם את חושבת לחזור בעתיד לישראל? הקשר עם ישראל רופף, ויהיה מאתגר לחזור. כל זאת כדי לומר בשקט – כנראה שלא.

באיזו מידה את מרגישה שהלימודים והחיים בחו"ל תרמו להתפתחותך המקצועית? התואר השני והשנים שאחריו עזרו לי מאוד לחדד ולהבין את הזהות שלי כאמנית, במה חשוב לי לעסוק ואיך אני יכולה להוסיף משהו לשיח. רוב הקשרים שלי כאן, ויש הזדמנויות שלא ממש קיימות בארץ, כמו תכנית שהות של אמנות הספר. אפילו ריבוי האוניברסטאות כאן עוזר לקריירה, כי יש יותר הזדמנויות עבודה, קלישאתי ככל שזה יהיה. כמובן שהחיים כאן מאתגרים מהרבה בחינות, אבל אני מודה על איפה שאני נמצאת, ולא הייתי עושה את זה אחרת.

מה תוכניותייך לעתיד הקרוב? לנסות להמשיך להתמקד בטוב, לעשות אמנות וללמד.

מה תכתבי בגלויה הביתה? מתגעגעת מאוד.

האם משהו השתנה בך ובחוויית החיים שלך פה בעקבות השבעה באוקטובר? אני מעריכה אף יותר את חברי הישראלים שנמצאים בניו יורק, אנחנו חווים כאן משהו יחד שהוא ייחודי לנו.

משהו נוסף שתרצי להגיד לנו? אל תשכחו את ברוקלין כשאתם באים לבקר.