שלוש שריטות ומכתב אהבה

״לֹא לִקְרֹא לַדְּבָרִים בִּשְׁמָם. לַדְּבָרִים יֵשׁ שׁוּלַיִם מְשֻׁנָּנִים, צִמְחִיָּה תַּאַוְתָנִית״. אלחנדרה פיסארניק ¹

תחילה נוצרה האמנות. נפגשנו ב־12 בדצמבר 2021 והתחלנו להרכיב תערוכה. לאחר 18 חודשים, ולפני שפילחה את חיינו השבת של 7 באוקטובר 2023, סיימה איזבלה וולובניק (נ׳ 1995) ליצור חלק ניכר מהעבודות לתערוכת היחיד המוזיאלית שלה, ״שלוש שריטות ומכתב אהבה״. מתוך ציורי שמן, רישומי פחם ופסלים מגיחות דמויות רבות של נשים צעירות וילדות, דובים, סוסים, נמרים, כלבים וכלבות, וגם מפלצות, שדים וחפצים, חלקם פונקציונליים, חלקם חדים ומסוכנים. מרבית הדמויות והזהויות מתקיימות או כלואות במרחבים ביתיים יום־יומיים ובנופים מקומיים, מפתות ומאיימות, מסמלות את המיטִיב, הקסום, השובבי והאגדי כמו גם את הבזוי והמגונה. הן משנות את תפקידן וצורתן ללא הרף, ממשיכות זו את זו, משתקפות זו בזו. טלפון חכם, לעיתים בטעינה, כבל טעינה מתפתל כנחש, שיער אישה נדמה כנחש או כזנב סוס, אישה בגוף חיה. הן נעות מדימוי לדימוי בריבוי מופעים ותמימותן או הסכנה הטמונה בהן משתנות ממצב למצב. אפשר לכנותן בטעות ״מוטיבים חוזרים״, כמו גיבורות סיפור המניעות את העלילה. השילוב בין שלל הדמויות, היצורים והחפצים המוכרים ובין אלמנטים כוחניים, מיניים ואלימים בחלל התערוכה מרכיב לכאורה סיפור קוהרנטי, אולם למעשה משלב רבדים סותרים ומסוכסכים של קיום הממוטט את ההבדל בין אנושיות ומפלצתיות. בהתכתבות בינינו וולובניק יוצרת הקבלה בין גודש ההצטלבויות בין הדימויים לבין לשוניוֺת רבות הפתוחות במקביל בדפדפן המחשב. אחד מציוריה נקרא Emotional Support Tabs, אזכור ל״מִים״ אינטרנטי על ערימה סדרתית של לשוניות ״משל היו emotional support animal, כלומר חיה המוגדרת כתומכת נפשית בנפגעי טראומה״. ² 

איזבלה וולובניק, Emotional Support Tabs, 2023, שמן על פשתן, 150X120, צילום: מאיה זהבי

בתערוכה, כוחות החיים וכוחות האימה האנושיים והלא אנושיים חודרים זה אל זה. בדומה ליצירותיה של וולובניק זה שנים, בעבודות מצטייר גוף האישה כחלל, מקום, שדה קרב, טריטוריה. הקשרים בין הגוף הנשי לגוף החייתי־מפלצתי מאפשרים לדמויות ולזהויות – אנושיות יותר או פחות – למצוא נחמה במצב החייתי. כשנפגשנו לראשונה, סיפרה לי וולובניק על אובייקט פיסולי שדמיינה ניצב בלב חלל התערוכה בהשראת שולחן של משחק מלחמה שניכס הצבא הפרוסי במאה ה־19 למטרות אימון ומחקר. חודשים רבים לפני סבב המלחמה הנוכחי יצרה טריטוריה בתלת־ממד – פני שטח של נוף משתנה – שאפשר לשלוט עליה ולהביט בה ממעוף ציפור, ובה מוצבים פסלונים של דמויות, שחלקן מופיעות גם בציורי השמן ורישומי הפחם שלה, כשדה קרב תרבותי מסועף. 

לפני המלחמה, כשמעשה האמנות כמעט הושלם והורכבה מפת התצוגה, ניסחנו תיאור של התערוכה: איזבלה וולובניק מרכיבה עולם מבוכי הנע בין חללים דומסטיים מדומיינים לבין נופים מקומיים תוך ניכוס של דימויים מתוך תרבות האינטרנט, המרחב הווירטואלי, ההיסטוריה של האמנות והסביבה המיידית שלה. עבודותיה עוסקות בייצוגים של נשיות וחייתיות בתרבויות ובשפות שונות; בדמוניזציה ודה־הומניזציה כהעצמה סמויה או כעמדת כוח אלטרנטיבית; בשאלות על היררכיה, יחסי כוחות, מיניות ותשוקות אלימות – בחברה, בתרבות ובנפש. 

לאמיתו של דבר, כתבה לי אז וולובניק, התערוכה היא מכתב אהבה לחיה באשר היא, או מכתב אהבה לְהיוֹת־חיה, כל חיה, גם חיה על שתיים מסוג אדם. בתגובה שלחתי לה ציטוטים מטורים שפרסמה הסופרת קלאריס ליספקטור: ³ ״נדמה לי שאיני יודעת עוד מי היא החיה, אני או היא, ואני אבודה לגמרי״; ⁴ ״לפעמים בעלי חיים זועקים ממרחק דורות רבים, ואני יכולה לענות להם רק באמצעות תחושת אי־השקט המשתלטת עליי. זו הזעקה הפראית״. ⁵ לחלוק חיים עם בעל חיים, לראות בעל חיים, מסבירה ליספקטור, משמע להתנסות בפחד מפני עצמנו. לעמוד מול חיה משמעו להכיר בה, לא בניסיון להאניש אותה אלא מתוך ״היות־חיה״, כדברי וולובניק. 

איזבלה וולובניק, Hannahle in Her Sabbath Dress, 2023, שמן על פשתן, 150X120, צילום: מאיה זהבי

המחשבה על מכתב האהבה שמוזכר בשם התערוכה נבעה, בין היתר, ממכתבים שכתבה וירג׳יניה וולף ובהם זיהתה עצמה כחיה, ⁶  ומהשימוש הספרותי שלה בכלב כ״כפיל״, כאלגוריה לקשרים אינטימיים ומאוויים מיניים. הכלבים בסיפוריה של וולף משקפים היררכיות וסדרים חברתיים, ומשמשים כמנגנון הסוואה למחשבות ולרגשות שלה. ⁷ גם נשים אחרות, בהן קולט ורנה ויויאן, כתבו במאה ה־20 על יחסי כוחות בין המינים, אהבה ארוטית וחושניות באמצעות תיאורים של הקשר בין הגוף הנשי לבעלי חיים, טבע וצמחים. וכמו טבע מרדני, פראי ופורץ כל גבול, הן תיארו שלל אפשרויות של קיום הגוף הנשי ודחפיו הבלתי נשלטים, שחלקם אף ברוטליים. 

איזבלה וולובניק, Conscience Calls, 2022, פחם על נייר, 30X40, באדיבות האמנית וגלריה רוזנפלד

וולובניק מתבוננת בהתמדה בדימויים של אמנים ואמניות שעסקו בפמיניזציה של הטבע, לעיתים מתוך תפיסות תרבותיות מהפילוסופיה המערבית המחלקות את החוויה הגופנית לטבע/תרבות ומזהות את הטבע עם גוף האישה ואת התרבות עם גוף הגבר. כבת המילניום השלישי, ומתוך בקיאות בכוחן ובחולשתן של התאוריות הפמיניסטיות של המאה ה־20, וולובניק מציעה בעבודותיה חלופה להיסטוריה של המבט המציצני על גוף האישה באמנות המערבית, לא בהכרח מתוך עמדה ביקורתית אלא מתוך פתיחות לערעור המחשבה, השפה וכל היבט של זהות. ⁸ שלוש שריטות, שנוצרו מִטְּפָרִים של חיה נשית או אישה חייתית, חוזרות בעבודותיה ומותירות חותמן על גבי הקירות, עמוק בבשר הדמות הנשית, מטשטשות את הגבול בין גוף לגוף ובין המרחב לתכולתו עד שנדמה כי החדר הפך לגוף. שריטות, ציפורניים מחודדות, תנוחות גוף מיניות המהדהדות סטריאוטיפים של ״זנותיות״, נעשות למקור של כוח ושליטה. וולובניק מנכסת ייצוגים רווחים של גוף האישה כסמן וכאובייקט של מבט המבנה את זהותה מתוך עמדה של ניצול ועליונות גברית. היא מעלה שאלות על אמצעים להפוך את הנשיות לנשק, ועל הסכנות הטמונות בהם. היא מאמצת סמלים וסממנים מיניים, מגוון סוגי טאבו תרבותיים וחברתיים, הנתפסים באופן מסורתי ככלים לדיכוי, והופכת אותם לסמלים של תשוקה בלתי מתנצלת. בדיאלוג סְבוך הֵקשרים היא מוסיפה מחוות לתתי־תרבויות, כמו מוזיקת מטאל, איקונוגרפיה של האינטרנט לצד תרבות פוסט־אינטרנטית (אמנות הנתונה בדיאלוג עם האסתטיקה של הרשת ותתי־התרבויות שצמחו בה), ⁹ ומוטיבים אסתטיים מסרטי אימה. 

איבלה וולובניק, A Hug in the Park, 2023, פחם על נייר, 30X40, באדיבות האמנית וגלריה רוזנפלד

״בראשית הייתה מלחמה״ כותבת ז׳וליה קריסטבה, המגדירה בפתח ספרה את הבזות כ״התקוממויות אלימות ועמומות של האדם כנגד מה שמאיים עליו, ושנדמה לו שמקורו בְחוץ או בְתוך מוגזם כלשהו, מוטל לצד האפשרי, הנסבל, הניתן למחשבה״. ¹⁰ בחברות פרימיטיביות שמשה הבזות כאמצעי המאפשר לנתק מעולמן ולהדיר את החייתי או החייתיות, שנחשבו כמייצגים של מין או רצח. כיוון שהבזוי אינו מציית לחוקים, איסורים או כללים, הוא תחום ביניים פרוורטי שיש להרחיקו. בדומה לקריסטבה, שמבינה את הבזות כגבול או כתנועה בתוך הניגוד העמום אני/אחר גדול, פנים/חוץ, וולובניק מתיכה את הניגודים יחדיו בעבודותיה, מעמתת אותנו עם מצבים שבירים שבהם האדם לא רק תועה ״בַטריטוריות של החייתי״ ¹¹ אלא הוא חלק אינהרנטי מהן. קריסטבה מסבירה שצידה האינטימי של הבזות הוא הכאב ופניה הציבוריים הם האימה, והיא חוצה את ״הקטגוריות הדיכוטומיות של הטהור והלא־טהור, של האיסור ושל החטא, של המוסר ושל הלא־מוסרי״. ¹² את הפרק ״כאב/אימה״ היא פותחת במוטו לפיו במאה העשרים עוד דנו באפשרות להיות בתולים מזוועות, כמו האפשרות להיות בתולים מתאוות מיניות. נראה כי עבודותיה של וולובניק מציגות כאב, אימה ובזות בלתי נתפסים, אולם עבורה הם מעודנים לעומת המציאות האנושית. האימה הייתה מראשית ההיסטוריה; מה שהשתנה הוא חוסר היכולת שלנו להיות בלתי מודעים לזוועה או לתאווה מינית. בעידן האינטרנט והמרחב הווירטואלי אנחנו חיים בשדה קרב תמידי, חשופים לברבריות, לקטסטרופות, להלם, באינסופיות של דפדפן עם עשרות לשוניות שאי אפשר לסגור. כל טאבו נפרץ, כל איסור שהוסר מאיים לחדור למרחבים האינטימיים ביותר שלנו. אך כמו במאות הקודמות, נותרנו עם המדד של קריסטבה לאנושיות: פחד. פחד תמידי מבני־האדם, ורק מהם.

איזבלה וולובניק, Basic Bitch, 2022, טכניקה מעורבת, באדיבות האמנית וגלריה רוזנפלד

כמו הבזוי והחיה, גם המפלצת מוגדרת בתרבות שלנו כ״אחר״, ומהותה בפחד מאובדן סופי, בפחד שלא נוכל להביס אותה, לשלוט בה או להכפיף אותה לרצון האנושי שלנו. ¹³ לַפחד מפני החיה והמפלצת מוסיפה וולובניק פחד מפני נשים, שמתוך הכרה מוסווית בכוחן מסומנות מקדמת דנא כנדרשות להשפלה, אילוף וריסון. בניגוד להיגיון הבריא, וולובניק מבקשת ללמוד לאהוב את המפלצת תוך מאבק עימה. עבודותיה מעצימות את האנושיות של המפלצתי ואת הכמיהות המפלצתיות של האנושיות. לדבריה המפלצת מסוכנת וחזקה יותר מחיה טורפת אבל אכזרית כמו האדם, והעירוב בין אנושי לחייתי מערער את זהותנו. וולובניק פורעת תבניות חשיבה ודפוסים שנולדו מהשפה, נשמרו עמוק בזיכרון הקולקטיבי והתקבעו בתרבות. היא סופגת דימויים, מושגים ומילות גנאי מהתרבות הפופולרית: מעסיקים אותי ארכיטיפים של נשים פראיות, חייתיות, דמוניות הנמצאות לעיתים על התפר שבין חיית מחמד (צייתנית) ל״חיה רעה״. אחרות נשענות על מודלים חזותיים של נשים קטלניות כדוגמת ה״פאם פאטאל״. דרכן אני שואפת להעלות שאלות על היררכיות ועל תשוקות אלימות הפכפכות, לסמן אפשרות לקלף פצעים ולחבק שדים פנימיים תוך שיח עם יוצרות ויוצרים (ביניהם פאולה רגו, אלכסנדרה ולישבסקה ובלתוס) ועם תבניות ומושגים מתרבויות חזותיות שונות. בשנים האחרונות המילה הפוגענית ביץ׳ (כלבה) נוכסה מחדש בשיח היום־יומי ובתרבות הפופולרית לתיאור עצמי חיובי בפי נשים. אני מנסה לעשות דבר דומה. הנשים־כלבות שלי עשויות לנבוח ולנהום ולחשוף שיניים חדות בחיוך או להמתין בתנוחת דוגי למבטו של הצופה. הן מבטאות רגשות מעורפלים ודחפים אפלים שאני לא יכולה לנסח כאישה בחברה מתורבתת. ¹⁴