מבנים שאינם, מבנים שישנם

שלום לאדריכלית ד״ר נעמי שמחוני. אנחנו נפגשים היום כדי לדבר על התערוכה ״ארמון בזמן״ שאצרת, ותכף תספרי עליה, אבל לפני זה, הציגי את עצמך בבקשה.

אני אדריכלית, אוצרת וחוקרת. עוסקת בבתי כנסת ומבני דת יהודיים למעלה מעשור, והמחקר שלי, שהפך לדוקטורט באוניברסיטה העברית, מתייחס גם לתערוכות אמנות. אצרתי תערוכה בבית האדריכל ב־2018, ותערוכה נוספת שמוצגת כרגע במרכז צימבליסטה באוניברסיטת תל אביב. וגם את "ארמון בזמן", שצומחת מתוך שאלות שעלו בדוקטורט שלי.

אמנות ואדריכלות לא תמיד הולכות יד ביד, אך את נוהגת לשלב אותן יחד בתערוכות שלך.

אני באה גם מעולם האמנות, למדתי אמנות ואני צורכת אמנות. אמנות היא כלי חזק ומשמעותי בנושא המחקר שלי, והיא חלק מהחומרים של בניה דתית. אמנות משמשת כאמצעי, כחלק אינטגרלי ממבנים דתיים. אז יש פה גם משחק כפול: מצד אחד אמנות היא חלק מהמבנה, מצד שני אמנות יכולה להופיע בתערוכה כאופק ביקורתי ופרשני על המוצגים.

מה הביא אותך לעסוק בבתי כנסת?

אני באה מרקע חילוני לגמרי ולא ידעתי מה קורה מאחורי החזיתות של בתי הכנסת. מתוך סקרנות ושאלות על המקום של יהדות בחיים שלי בכלל, כאדם חילוני שחי בארץ הזאת, התחלתי לחשוב על הביטוי האדריכלי שלהם, וזה מה שהביא אותי לעסוק במבנים האלו שממש לא הכרתי. לקח לי זמן בכלל להיכנס אליהם.

להיכנס אליהם פיזית.

גם וגם. בסוף, החשיבות האמיתית של בית כנסת טמונה בחשיבות שיש לו עבור אנשים. פגשתי אנשים משוגעים לדבר, לבית הכנסת המסוים שלהם. בעזרתם למדתי את כל מה שאני יודעת היום, הבנתי דברים חשובים על מה שאדריכלים מפספסים. הכרתי את התחום דרך המונחים של עולם האדריכלות: "הביטוי האדריכלי", "באיזה חומרים השתמשו", "איזה אפקט אדריכלי עשו פה", כשדיברתי עם אנשים מהקהילות של בתי הכנסת הבנתי מהר מאד שזה לא העניין מבחינתם. הדברים שהכי חשובים לאנשים הם דווקא לא כאלו שמדברים עליהם בשיח האדריכלי.

מראה הצבה מתוך התערוכה "ארמון בזמן", צילום: נעמי שמחוני

כמו מה?

כמו תוספות של אמנות עממית ופשוטה שהקהילה מוסיפה על דעת עצמה, מהסוג שגורם לי ולשכמותי להרים גבה, שלא מתאים לתפיסה האדריכלית הנכונה. אבל עבור האנשים זה החומר המשמעותי יותר; החיבור, המשמעות. השאלות האלו מעניינות אותי. איך אנשים מתערבים במבנים, והופכים אותם לשלהם הלכה למעשה.

זה נכון גם לגבי בתי מגורים, לא?

אדריכלים גרים בבתים. לעומת זאת לא הרבה אדריכלים הולכים לבתי כנסת. במובן הזה, וזאת לא המצאה ישראלית, יש הרבה מקרים שבהם המתכנן לא מכיר את הפרקטיקה ואת המקום שהוא מתכנן. נוצר ריחוק שלפעמים מאפשר חופש ויצירה, ולפעמים פשוט יוצר נתק מדברים משמעותיים.

הטענה היא שאולי אין להם קשר למקום אבל הם מביאים איתם תפישות אדריכליות חדשות, כמו במבני ציבור שתוכננו בידי אדריכלים ידועים מחו״ל. זה גם המקרה בבתי הכנסת שחקרת?

אני חקרתי את אותה המגמה, אבל במיקרוקוסמוס של ישראל. למשל כשמגיע אדריכל מתל אביב לתכנן בית כנסת בעיירת פיתוח. בשנים הראשונות בישראל הייתה פרקטיקה של פיזור אוכלוסין; זורקים כל מיני אנשים בכל מיני מקומות, וגם זורקים שם בניינים. הם לא צומחים מהקרקע. מה שיפה בתהליכים האלו הוא שברגע שהאדריכלים הולכים, ביום שבו המבנה נפתח, מתחיל משהו חדש באמת. מתחילים תהליכים שבהם הכח עובר לקהילות שעושות שימוש במבנה, והן מבטאות אותו. לפעמים זה מוצלח יותר, לפעמים פחות.

כך שיש פה שני דברים שמתרחשים במקביל. מצד אחד הקהילה הופכת את המקום למשמעותי עבור עצמה, ומצד שני יש ניסיון לעצב נרטיב לאומי בתכנון: מאיפה באנו, מה המורשת שלנו כעם, כל מה שיושב על המטענים הרגשיים האלו.

בבניינים שבתערוכה, שנבדלים בכמה אופנים מאלו שחקרתי בדוקטורט, אנחנו מדברים יותר על הנרטיב ופחות על איך קהילות מעצבות את הזהות של עצמן. ברוב המקרים שאני מציגה מידת המעורבות של הקהילות נמצאת בסימן שאלה. אולי במקרה של דרזדן הייתה מעורבות של קהילה, אבל בטח לא במקרה של באבי יאר, שנמצא במקום שאין בו קהילה. גם לא ביד ושם. השאלה היא יותר איך להנציח קהילות. חלק מהמבנים הם בגדר מוצג, בחלק מהמקרים הם לא קיימים בכלל. למשל בית הכנסת הגדול בתל אביב, שגם מוצג בתערוכה, הוא מקרה גבולי. מצד אחד רב בית הכנסת מעורב בתהליך התכנון, מצד שני זה לא מבנה קהילתי, זה בית כנסת גדול. כך שמראש ועוד לפני קום המדינה היה לו תפקיד ממלכתי וציבורי.

בחרתי מבנים שפחות מייצגים עבודה עם קהילה מקומית, יותר שואלים איך האדריכלים, המעצבים, המקימים, התורמים, בוחרים להסתכל על ההיסטוריה היהודית. וכאן עולה עוד שאלה: למי שייכת ההיסטוריה הזאת.

בית הכנסת בדרזדן למשל הוקם במעורבות מקומית שרואה את ההיסטוריה היהודית בגרמניה כחלק מההיסטוריה הגרמנית. בית הכנסת "מגן אברהם" בביירות, שמוצג בעבודה של דור זליכה, שופץ במעורבות של לבנון וחיזבאללה. עד כדי כך. אלו היבטים שאנחנו לא רגילים לחשוב עליהם בשיח הישראלי, שרואה את הכל בשחור ולבן, מי בצד שלנו ומי האויבים. אבל יש לבתי הכנסת האלו משמעות גם עבור אחרים, לא יהודים בהכרח.

מראה הצבה מתוך התערוכה "ארמון בזמן", צילום: נעמי שמחוני

בלי להכיר את השיח האקדמי בנושא, אני מנחש שאת נכנסת כאן לתוך דיון ער.

אני חושבת שכן. בעצם המחקר או הפרויקט שלי באופן כללי נע בין שני עולמות, מצד אחד השיח האדריכלי ומצד שני השיח של אמנות יהודית והיסטוריה יהודית; אלו דיונים שמתנהלים בחדרים שונים אבל כל אחד מהם נוגע בסוגיות מרכזיות. זאת דוגמה לנקודת השקה בפרויקט, ויש הרבה כאלו. מציגים בתערוכה אמנים שבנסיבות אחרות אולי לא היו מציגים יחד, אמנים שפניתי אליהם ואמרו ״אבל רגע, לא עשיתי שום דבר שהוא ספציפית על בתי כנסת״. ומבחינתי זאת לא בעיה. אני מזהה קשרים שהם מעבר, וכך נוצר מקום לדיאלוג שאני מחפשת.

נראה לי כמו זמן טוב לספר על התערוכה.

התערוכה ״ארמון בזמן: מבני דת עכשוויים פונים אל ההיסטוריה היהודית״ נאצרה במסגרת הביאנלה של ירושלים, ומוצגת במוזיאון לאמנות יהודית היכל שלמה עד ספטמבר. היא שואלת איך מתייחסים לעבר היהודי ולמורשת היהודית במבני דת עכשוויים. לכל אחד מבתי הכנסת שמוצגים יש תשובה קצת אחרת, כי הוא עוסק בסוג אחר של היסטוריה, והדרך שבה הוא מתייחס להיסטוריה שונה. לצד בתי הכנסת, שלוש עבודות האמנות בתערוכה מציעות עוד שלוש פרספקטיבות שאפשר לקרוא דרכן את המוצגים. יש פה שלושה חתכים וחמישה בניינים.

על הקיר הראשון, שמבחינתי הוא המפתח לתערוכה, מוצגת העבודה של אמיר תומשוב, אדריכל ואמן שעוסק בבניה והרס. עוד אחזור אליו. ליד מוצג בית הכנסת של דרזדן. בשני הפרויקטים הראשונים מונחות על הרצפה אבנים שמציגות אסונות, פוגרומים: הטבח בבאבי יאר ושריפת בית הכנסת בדרזדן. האדריכלים בדרזדן החליטו לא לשחזר את בית הכנסת, אלא לבנות שני בניינים מצדדיו. המקום שבו עמד בית הכנסת ההיסטורי נותר חלל ריק, כיכר פתוחה שנמצאת בין שני המבנים החדשים, בית כנסת חדש ומרכז קהילתי. החלטה נוספת הייתה לא לחקות את המבנה המקורי. במקום זה, בנו באדריכלות עכשווית, נקיה מאד.

שרפו הרבה בתי כנסת, מה מייחד את בית הכנסת של דרזדן?

בית הכנסת שנשרף בדרזדן היה אייקון אדריכלי גם בתקופתו שלו. תכנון אותו גוטפריד סטמפר, והוא היה מהמבנים המוריים הראשונים, מבנה בסגנון מזרחי שהאירופאים קישרו עם זהות יהודית כי היה נוח לתפוס את היהודים כאחד מעמי המזרח. עד היום התפיסה הזאת נוכחת באופן שבו יהודים מתייחסים לקהילות המזרח בארצם שלהם. בתמונות ישנות רואים שזה בית כנסת מרהיב ביופיו, שסגנון הבנייה שלו הושפע מארמון האלהמברה שנמצא בגרנדה, ספרד. בית הכנסת הזה נודע בעולם היהודי והשפיע על בניית בתי כנסת באירופה במשך הרבה מאד שנים. במבנה החדש, מלבד הבחירה באבן ובחומרים עכשוויים, יש בחלל הפנים בחירה להשתמש בבַּד, המשמש את האדריכלים כדי להראות את המתח בין אבן לבד, הניגוד בין רך לקשה, בין ארעי לקבוע, הם מתארים את זה כמו ההבדל שבין המקדש לאהל המשכן. בכניסה יש מגן דוד שעמד במקור על גג בית הכנסת, ויש צילום מליל הבדולח של הכבאי שהגיע והציל אותו מהשריפה. בכל זאת יש כמה פרטים שניצלו והם משולבים במבנה אבל הם מעטים, הרוב לא קיים.

בית הכנסת החדש בדרזדן, צילום: נורברט מיגולץ, באדיבות: וונדל הופר לורך והירש אדריכלים

ודווקא את בית הכנסת האיקוני הזה בחרו לא לשחזר. 

הרבה שנים העסיקה אותי השאלה של איך בונים בתי כנסת חדשים אחרי שבתי כנסת הפכו מושא להרס, ולביטוי הסמלי של ניסיון ההשמדה של האומה היהודית. האם אפשר להמשיך לבנות בתי כנסת כאילו זה לא קרה? בפועל, זה בדיוק מה שעשו.

בית הכנסת של דרזדן מוצג בתערוכה כי הוא מייצג את ההרס של ליל הבדולח. במשך הרבה שנים, כל השנים שבהן לא דיברו על השואה, לא התייחסו גם לשאלות האלו. עד היום זה לא נושא מרכזי בבניה של בתי כנסת, ויש לזה כמה הסברים. קודם כל יש את אלו שאומרים שיש רשויות של זיכרון השואה, האחריות היא לא על בתי הכנסת. אבל בכל זאת, אחרי שקורה אירוע כזה נותרים משקעים. ליל הבדולח גם לא מספיק עתיק כדי שנגיד ששכחנו אותו. הוא עדיין קיים ונוכח בזיכרון הקולקטיבי.

וזה גם מפתיע בהתחשב בכך שלאומה היהודית יש זיכרון ארוך מאד. אירועים שקרו לפני ארבעת אלפים שנה נוכחים ביום יום שלה.

נכון. וזאת אחת הסיבות לכך שהתערוכה מוצגת בהיכל שלמה בירושלים. בית כנסת מיסודו מתייחס תמיד לחורבן בית המקדש. היכל שלמה הוא מבנה שתוכנן במחשבה נאיבית או משוגעת של השנים הראשונות של המדינה, שצריך בדחיפות להקים מקדש חדש בירושלים. ועל המבנה הזה, שהיה המשכן של הרבנות, נאמר בנאומים כאלו ואחרים שהוא ישמש כמבנה זמני עד שיוקם המקדש. כשמסתכלים על המבנה המונומנטלי, על הכיפה שלו, אפשר להרגיש את הלך הרוח השאפתני, נגיד במילים עדינות.

והמבנה הבא בתערוכה הוא בית הכנסת בבאבי יאר.

כן, זה בית כנסת שאפשר לפתוח אותו כמו ספר פופ־אפ באמצעות ידית מסתובבת. לאט לאט מתגלה המבנה. כשאין שם טקס או אנשים, פשוט אין בית כנסת. וזה חלק מהאמירה של האדריכל במקרה הזה.

מפת ציור תקרה בבית הכנסת בבאבי יאר, באדיבות: מנואל הרץ אדריכלים

כשאין אנשים אין בית כנסת.

כן. מה גם שמבחינת האדריכל, התזוזה של המבנה והצבתו על פלטפורמת עץ המרחפת מעל הקרקע הן דרכים להתייחס למעמד האדמה של באבי יאר. בגלל ההיסטוריה המדממת שלה הוא רואה את האדמה כקדושה כמעט.

אחד הדברים הכי בולטים בבניין הזה אלו ציורי הקיר והתקרה ששולבו במבנה. יש פה כמה מהלכים שמתייחסים להיסטוריה. הראשון, עצם הבניה במקום הזה. ההחלטה לבנות בעץ מגיעה מהקשר למקום, כי אוקראינה היא ארץ משופעת בעצים. יותר מזה, חוקרים רבים רואים בהופעת בתי הכנסת העשויים עץ באירופה את אחד הרגעים המובהקים שבהם היהודים סוף סוף הצליחו להגדיר מהי אדריכלות יהודית, ולעשות משהו שמייחד אותם. מתייחסים אליהם בכבוד בשיח. האמנים האוקראינים שעבדו על הפרויקט הזה התייחסו ישירות לציורים שנמצאו בבית כנסת אחר באוקראינה שנהרס גם הוא ב־1941, השנה של הטבח בבאבי יאר. בציור התקרה של בית הכנסת החדש מופיעות כל החיות מבית הכנסת האחר שנחרב. הדמויות, החיות, הסמלים והפרחים מאורגנים לפי מפת הכוכבים מהלילה שבו התחיל הטבח, שזה דבר די מטורף, אני לא נתקלתי בדבר כזה. ולכן גם במקרה הזה מפת הכוכבים מחליפה את מפת ההתמצאות בסביבה שיש בשאר הבניינים.

הציור במרכז משקף את המתח בין הדימוי היפיפה לבין מה שקרה מתחת לאותם שמים באותו תאריך. על הרצפה מוצג צילום מהטבח עצמו; באופן מצמרר הכל תועד. הסתכלתי על צילומים ארכיוניים, יש הרבה מעבר לזה, אני מראה רק חלק. אבל כל התהליך, כולל חומרים יותר קשים, הכל תועד.

לא היה לי מושג שהטבח תועד.

כן, זה מפתיע. גם אני לא ידעתי, אבל אתה יכול להסתכל בגוגל או בוויקיפדיה ותגיע להיסטוריה הזאת, בצבע. אמרו הרבה בחודשים האחרונים איזה טירוף זה שחמאס תיעדו את טבח השבעה באוקטובר. ובכן, הם לא היו הראשונים.

והמבנה השלישי כבר לוקח לכיוון אחר.

למבנה השלישי חזות שונה, והוא גם עושה מהלך לגמרי אחר. בפרויקט הזה של OMA ושוהי שגמטסו בלוס אנג׳לס בנו ביתן חדש שעומד ליד בית הכנסת ההיסטורי שלהם, שנבנה ב־1929, השנה שבה נבנה בית הכנסת הגדול בתל אביב. מה שהמבנה הזה עושה הגדיר לי במידה רבה את מה שאני עושה בתערוכה. הבניין יוצר מסגרת חדשה להסתכל דרכה על המבנה הישן, ואיך הוא עושה את זה? פשוט באמצעות מספר חלונות עם פתחים, באמצעות משחק אדריכלי של מבטים אל הסביבה ההיסטורית. החלון שנמצא במרפסת בקומה השנייה משקיף על החלונות של בית הכנסת ההיסטורי, על כל הוויטרז'ים שלו, ויוצר ממש פריים חדש דרך הצבע, דרך הצורה, דרך כל הסיטואציה של המקום. הבניין החדש מדבר בשפה עכשווית אבל גם שולח את המבט אל ההיסטוריה ונותן לה את הבמה והזרקור. אפשר להתווכח על זה, אפשר להגיד שזה לא מכובד, אבל עצם המחווה הזאת, עם כל הרעש והצלצולים, זה מה שהיא עושה. מבנה עכשווי וצבעוני וצעקני, עם שלושה חללים מרכזיים שנחצבו בתוך המסה של הבניין: בקומת הקרקע יש חלל שמוביל אל בית הספר שנמצא ליד, בחלל שמעל יש חלון טרפזי שמשקיף אל בית הכנסת, ולמעלה ממוקם פתח מעוגל שמהדהד את הכיפה של בית הכנסת שנמצא ליד. יש במבנה גם חלון שמשקיף לשלט של הוליווד, כי בכל זאת, צריך להתייחס למרחב שבו בית הכנסת הזה נמצא, ואם אין את ירושלים בסביבה אז נסתפק בהוליווד.

חלל המרפסת בביתן אודרי אירמס בלוס אנג'לס, צילום: ג'ייסון אורר, באדיבות: אומה ניו-יורק

הזכרת את בית הכנסת הגדול של תל אביב. שני הפרויקטים קשורים? 

כן, בכך ששניהם לא מתייחסים ומתמודדים עם מורשת של הרס, אלא עם השאלה איך עובדים עם המורשת של המאה ה־20. כל המבנים בתערוכה מהמאה ה־21, ומתייחסים למאה ה־20 כאל היסטוריה. בתור אנשים שגדלו במאה הזאת זה נשמע מוזר, אבל יש כבר מבט היסטורי על הזמן זה. ועוד דבר, התייחסתי לכך שהבניין החדש ממסגר את הבניין הישן יותר; באותו האופן מסגרתי בכל אחד מהבניינים מספר פרטים נבחרים, שהם ההיסטוריה שאליה האדריכלים מתייחסים באותו מקרה.

במקרה של בית הכנסת הגדול ובהתייחס לתחילת השיחה שלנו, שתי היסטוריות שונות שהן מקור השראה למבנה הזה נמצאות בקונפליקט, והאדריכל עובד עם הקונפליקט הזה. ב־1929 תכננו את בית הכנסת הגדול המקורי, מבנה מודרניסטי מורכב מהרבה מסות קובייתיות עם חשיבה נפחית, וארבעה עשורים אחר כך המבנה הזה עבר הרחבה, שבמסגרתה הוא הפך לקובייה גדולה, עם אכסדרת עמודים שסגרה אותו והפרידה אותו מהרחוב.

אלו תוספות בניה שנעשו עם השנים.

לא, אלו שינויים שנעשו במסגרת השיפוץ וההרחבה בשנת 1970. לקחו מבנה אחד והפכו אותו למבנה אחר; עשו פה מהפכה רצינית מתוך כוונה. האמינו שהקיום שלו על רחוב אלנבי השוקק מפריע לחיים הדתיים שבפנים, וגם היה רצון ליצור הפרדה פיזית ומנטלית בין קודש לחול. בדיעבד, אדריכלים מסכימים שזה לא היה מהלך מדהים, וההחלטה של העירייה לשמר את המבנה מראה שגם הם חושבים ככה. בתוך פרויקט השימור, שאמור להסתיים עד 2027, האדריכל אורי פדן מתכנן באופן לא שגרתי לשמר את המבנה המקורי בשלוש חזיתות, ובדופן שפונה לרחוב הר-סיני לשמר דווקא את המוטיב של העמודים שנוסף בשנת 1970, כדי לתת ביטוי גם להיסטוריה של המבנה כמו שאנחנו מכירים אותו היום. יותר מזה, בתיק התיעוד המעמיק שפדן הכין לבניין, הוא גילה עוד שלבים ורעיונות שהעסיקו את האדריכל של ההרחבה בשנות ה־70. כמו שרואים במודל, הוא תכנן ליצור סבכה שעומדת מאחורי העמודים, וזה משהו שאף פעם לא מומש.

בתערוכה יש עוד מבנה אחד, בית הכנסת ביד ושם.

אפשר לומר שמבין כל המבנים שמוצגים כאן, הוא היחיד שעוסק באופן רשמי במבנים שאינם. אני אוהבת את הסכימה של התכנון. זהו בניין חדש לגמרי שנבנה על המוזיאון ההיסטורי של יד ושם שתכנן משה ספדי. אולם התפילה תוכנן כחלל עגול ומודרני, בשפה עכשווית. בארון הקודש משולבים פריטים מבית כנסת שנהרס בחו״ל, ומה שמעניין אותי במיוחד הוא החלל שנמצא מסביב לאולם התפילה הזה, גלריה היקפית שתוחמת אותו, ובה מוצגים פריטים שהובאו מרחבי העולם, מכל מיני בתי כנסת שנחרבו: תשמישי קדושה, חלונות ויטראז׳ שתוכננו לבית כנסת באסן, הולנד. בחרתי להציג את הפריט הזה למרות שיש שם סיפורים לא פחות מאלפים, פשוט כי זה עוסק בחלונות והתערוכה הזאת עוסקת בחלונות. בית הכנסת הזה לא משחזר את המבנים שנהרסו אלא מנכיח אותם, והם הופכים לתשתית של החלל הפעיל הזה.

שימור וחידוש בית הכנסת הגדול בתל אביב, הדמיה: אורי פדן אדריכלים, באדיבות: קרן תל אביב

חמשת המבנים מלווים בשלוש עבודות אמנות, שכמו שהזכרת בתחילת השיחה הן ״חתכים״ שדרכם אפשר לבחון את המבנים המוצגים. תוכלי לספר על ההקשרים של העבודות?

העבודה הראשונה בתערוכה היא של אמיר תומשוב, וכמו האחרות היא נותנת פרספקטיבה על הבניינים המוצגים בתערוכה. בתוך גוף העבודות שלו, הרס ובנייה מופיעים לפעמים כניגודים ולפעמים כפעולות משלימות. כשחושבים על העבודה שלו בהקשר של תל אביב, שנמצאת בשנים האחרונות בתנופת בנייה, אפשר לחשוב על הרס כחלק מתהליך הבניה. או על אתר בניה, שזה אזור בבניה שנראה הרוס. אותי עניין שהוא מדבר על הריסות ומקומות שנהרסו גם כרובד של זיכרון. העבודה שלו נמצאת בתוך מגירה והיא חלק מפרויקט שנקרא "תכנית מגירה", שהיא חלק מסדרה שנקראת "חללים פוסט טראומטיים".

אני חושבת בהקשר הזה על הזיכרון שיש להרבה אנשים שחיים כאן. בהקמות של התערוכה התולה אמר, ורוב האנשים שהיו מאז הסכימו לגבי הקביעה הזאת, שהעבודה מעלה על הדעת מראות מעזה. זאת עבודה שנעשתה אחרי אוקטובר האחרון ולאו דווקא מתייחסת באופן ישיר לאירועים האחרונים, אבל גם אם זה לא נאמר בפירוש, יש חשיבות להצגתה בזמן הזה.

איזו חשיבות יש לכך שהיא מוצגת עכשיו?

השבעה באוקטובר קרה בזמן שאני גולשת בין תצלומים של פוגרומים מהעבר. הנחת המוצא שלי לתערוכה הייתה שהיום אנחנו יכולים להסתכל על העבר ממקום אחר, קצת יותר מרוחק. מתוך זה שעברו שנים, שאנחנו לא ממש בתוך זה, שאנחנו לא הדור הראשון. וזה מה שמאפשר ליצור את הבניינים הצבעוניים שאנחנו רואים עכשיו. הייתי תוך כדי תנועה, התערוכה אמורה הייתה להיפתח בנובמבר. כך שבזמן שבקושי הרמתי את הראש מהמחשב מרוב עבודה, קרה מה שקרה וטרף את הקלפים שהנחו אותי, הציר שעליו בניתי את כל הדבר הזה השתנה. אני בעצמי עוד מבולבלת מאד, אבל אני עדיין חושבת שהבניינים האלו מראים לנו איזשהו אופן של עיבוד, של הנצחה ושל הליכה קדימה, עם כל הקושי.

לסדרה של דנה אריאלי, העבודה השנייה בתערוכה, קוראים "פרויקט הפנטום הציוני" מתוך "פרויקט הפנטומים", שבו היא מתחקה אחרי שיירים של דיקטטורות באירופה. היא פשוט מבקרת עם המצלמה באתרים היסטוריים, מסתכלת, בודקת, חוקרת ואוספת. הפרויקט שלה מצביע מצד אחד על אתרים של הנצחה, ומצד שני על מקומות של השכחה, שכחה, מחיקה. גם בבחירה של התצלומים המוצגים בתערוכה, כמעט לכל אחד יש צילום משלים שעושה את ההיפך. אם אני מראה את שחזור בית הכנסת באושוויץ, יש לה צילומים של הריסת מבנים במחנה. יש את התצלום מחנות מתנות בקראקוב, שהיא לא מוזיאון, אבל היא אוצרת דרך הפריטים שבה חוויה מוזיאלית של הנצחה של חיים שהיו קיימים וכבר אינם. עוד צילום הוא מ"מרתף השואה". ספר מחורר, שלי נראה כמו חלון, ולכן הוא מתכתב עם חלונות של בית הכנסת באושוויץ ועם חלונות בגלריה שנמצאים ליד. "מרתף השואה" הוא אחד מאתרי ההנצחה הראשונים לשואה שהיו בארץ, והחומרים שם הוצבו בצורה כל כך מרושלת ואקראית שכמעט לא ברור אם זה אתר הנצחה בכלל מרוב הבלגן.

ויש את העבודה השלישית, של דור זליכה לוי, שמציג עבודת וידאו שנקראת "שומר", שהוצגה לפני כמה שנים בגלריה המדרשה. הוא מספר את הזיכרון של אייזיק בלילה, יליד ביירות, שעלה לארץ וחזר כחייל אל בית הכנסת שלו שנהרס על ידי צהל במלחמת לבנון. בית הכנסת שוקם בשנים האחרונות על ידי ממשלת לבנון וחיזבאללה. זליכה לוי אמנם עוסק בשחזור המבנה, אבל מעניין אותו לשחזר זיכרון של אנשים דרך המבנה. זה גם המבנה היחיד שמוצג ממדינה מוסלמית. במקרה הזה הצבא הישראלי הוא זה שהרס אותו, לא רק הרסו לנו. העבודה מערערת על הטענות שהיו יכולות להשתמע מתוך הקורפוס כולו.

מה עומד מאחורי שם התערוכה, "ארמון בזמן"?

ארמון בזמן הוא מונח ידוע מהכתיבה של אברהם יהושוע השל, פילוסוף והוגה יהודי. הוא טבע את המונח כדי לתאר את השבת היהודית, במטרה לומר שמה שמייחד את היהודים הוא שיש להם זמן קדוש, הם מקדשים את הזמן ולא את המרחב ולא נכסים חומריים.

אני מתייחסת לשם הזה כדי להגיד את ההיפך. ארמון בזמן אומר שאנחנו מסתכלים תמיד על ההיסטוריה ועל העבר דרך הזמן שלנו. גם כשאנחנו עורכים מסע אל אירועים נבחרים במאה ה־20 ובוחנים איך הם מיוצגים באדריכלות עכשווית, אנחנו מסתכלים דרך הפרספקטיבה של הזמן הזה, של הזמן שלנו. עם כל השאלות, עם כל הבלגן. עם כל מה שפרוע ופרום.