בית, בית קברות – אחרי 7 באוקטובר
בכניסה לגלריה מכה בנחיריים ריח של צבע טרי, וקיר לבן ממלא את שדה הראייה. הקיר הריק והריח האקרילי שוטפים את הגוף ברעננות שמעלה על הדעת מחשבה על חלל שפוּנה ואחר כך נצבע, כדי שבעוד זמן קצר ייכתב לתוכו פרק חדש או מחודש, נניח של אדם שמגשים חלום; נניח של משפחה שיוצרת בית.
"הבית תמיד נולד לפנינו. הוא הנתון, החלל שלתוכו אנחנו צומחים. בין קירותיו הקונקרטיים והמטאפוריים אדם מוצא או יוצר לו את מקומו",1, אודות – כתב עת למסות וביקורת ספרות, גיליון 13, אוק'-נוב' 2019, https://www.reviewbooks.co.il/single-post/seedbed] נכתב בהקשר אחר, בזמן אחר.
בהקשר ובזמן של "עקבות", המחשבה על התחלה מלאת תקווה, שצפה באופן כמעט מותנה בתגובה ללבן ולריח, נקטעת באחת כשהעיניים נופלות על המיצב שמאכלס את הקרקע: שרפרף איקאה, גלגל אופניים, כדורגל מפונצ'ר, מְכל גז, רגל שבורה של כיסא, קרטון ביצים, כף עץ, כף יד, מושלכים־נטושים למרגלות הקיר, ספק ערמת זבל ספק קומפוזיציה מוקפדת של חפצים שרגע לפני היו שימושיים, ועתה, משחדלו, זוקפים את ראשם כדי להשמיע קול. הלבן פושה גם בהם. כמעט כולם מכוסים בו. כמו מסכת מוות הוא מטשטש פרטים כדי לחדד במיצב איזושהי מהות־על, מהות פנימית; מוחק בכל פריט עבר וייחוד לכדי האחדה כפויה, וכמו עוצר את הזמן ברגע מסוים שבו הפך כל אחד מהם, ואולי גם אנחנו, לאיבר קפוא באורגניזם מת־חי; במה שהיה לפני רגע בית והפך לבית קברות.
לפני שבעה באוקטובר פזורת החפצים הייתה מעוררת בוודאי הרהורים על שימושיות ועל ערך. אחרי שבעה באוקטובר המחשבה שעולה לנוכח חפצי היומיום למרגלות הקיר הלבן היא שגם עשרות שנים ושכבות של צבע אקרילי לא יוכלו למחוק עדויות של פיח, טבח ודם שנחרטו בחצרות, על קירות של בית – קונקרטי ומטפורי, אישי ולאומי.
נדידה מאדום לשחור
"עקבות", שאצרה ברגישות מיטל מנור, נפתחה בגלריה בנימין ב־14 בספטמבר 2023, בעידן רחוק של מאבק אזרחי סביב זהות לאומית, חשיבות של מוסדות משפט וערכי יסוד. התערוכה הייתה אמורה להיחתם ב־14 באוקטובר, אבל מפאת הנסיבות חצתה את גבול הזמן, דרך שבעה באוקטובר, והגיע עד השני בדצמבר 2023 – משבתות בחולצות אדומות דרך שבת שחורה, ועמוק לתוך ספירה חדשה בתולדותיה של מדינה שלעיתים נדמה שהיא מתקשה, כמעט מסרבת, להפוך למהות מורכבת יותר – לעַם שיגדירו אותו גבולות וחוקה.
בתקופה שבה כל יום הוא מטוטלת של תקווה ומוות, 79 ימי ההצבה יצרו תנועה גם ביחסי הגומלין שבין מסמניה למסומניה – הרחיבו אותם, צמצמו אותם וחוזר חלילה, ובכל מפגש תלו עליהם, כיאה לדימוי מרובד, קריאה דומיננטית אחרת שהיא תולדה הן של זמן והן של התרחשות חוץ־אמנותית. כאלה הן עבודות הציאנוטייפ, וידאו הרפאים של מפית הקרושֶה והסיפור הקצר "ללא עקבות", שעוד ידוברו בהמשך; כזה יותר מכול בעיניי הוא דווקא דימוי המגב:2 דו ממדי ונטול עמוד שדרה הוא פרוס למרגלות הקיר, וכשפונקציית הניגוב־איסוף־ניקוי שלו מנוטרלת, הוא נודד הרחק ממסמנו, והעיניים, שאף הן נדרשות לנדוד כדי להיתקל בו, מזהות בחשיפוּת שלו – ללא מקל וללא קונוטציה – מהות ראשונית, פואטית כמעט, על אודות חיבור קדמון בין מסד לטפחות.
מראה הצבה מתוך "עקבות", עירית בראל בסן בגלריה בנימין, 2023, צילום: יובל חי
זו תערוכת היחיד השנייה של עירית בראל בסן, אמנית שאינה מגבילה את עצמה לחומר מסוים ומרבה להתנסות במדיומים. בעבודותיה היא נוהגת לצאת מנושא שנוגע בה אישית ומעורר בה שאלות, לעשות לו רדוקציה לרכיבים ולתמות, ואת הרכיבים לחקור בסטודיו דרך טכניקות וחומר, לפרק, להרכיב וחוזר חלילה, עד שדעתה נחה. ב"זנבו הארוך של האדם" (אוצרת: עדיה פורת)3 נושא המחקר שלה היה מושג היופי. את "עקבות" היא החלה בשאלה רחבה בדבר עקבות חומריים שאדם משאיר אחרי לכתו. הנגיעה האישית, הקונקרטית, הייתה עיזבונותיהם של סבתה וסבה.
סבה של בראל בסן – שמואל גולדשטיין – היה צייר ואמן.4 בגיל 40 התמסר לציור: למד במכון אבני, הציג בתערוכות משותפות ובמספר תערוכות יחיד, וציוריו האימפרסיוניסטיים, שהנציחו את הווי העיירה היהודית שבה נולד, היו מבוקשים ונמכרו באופן נאה. בראל בסן מספרת שבסוף שנות השבעים לחייו הוא חלה והפסיק לצייר, ומשום שהדרישה לרכישת ציוריו לא פסקה, אחת מהסוכנות שלו מצאה, כפי הנראה, מחליף שהעתיק את ציוריו כדי להיענות לביקוש.5, שיחת רקע, הבלוג של גלריה בנימין, 27.9.2023] עוד בחייו אפסן גולדשטיין את ציוריו כדי שבבוא היום יעברו לנכדיו. כשנפטר בשנת 2006 בראל בסן נטלה מעיזבונו ציורים אחדים, כלי נגינה וכמה חוברות מודפסות שמלמדות ציור. מהעיזבון של רעיית האמן, סבתה בת־שבע, היא נטלה כלי בית, חפצי מטבח וחפצי נוי שמרבים לשמש אותה מדי יום ביומו.
סטיל מתוך "מפית קרושה", 2023, 2:46 דק', צילום ועריכה: עירית בראל בסן ודפנה טלמון
שני העיזבונות השונים כל כך במהותם מעלים באופן אוטומטי שאלות על תפקידים מגדריים. אילו היו נקראים בעידן המחאה שלפני שבעה באוקטובר, כשנהגתה התערוכה, היו ודאי מעוררים שאלות על מורשת ערכית ועל חברה שנדמה שלפחות מחציתה מבקשת לטפח ולשעתק הפרדה מגדרית, באופן כמעט בינארי. אבל בראל בסן אינה עוסקת במגדר. אדום ופמיניזם אינם הדגל שהיא מתכסה בו, לפחות לא כמושא מובהק למחקר. ב"עקבות", שמתודת החקר שלה מייצגת את עבודתה של עירית כאמנית בסטודיו, היא יוצאת מתוך הביוגרפי – העיזבונות יקרי הערך של האמן שלימים הפכו לנטל, והעיזבונות נטולי ההדר של עקרת הבית שנטמעו בחיי היומיום במהירות וביעילות; מתוך הביוגרפי היא מעלה שאלות כלליות על אודות חפצים, היררכיה ומיקום של אמנות בשוק הסחורות; ולבסוף היא מנסחת שאלה שהיא בו זמנית אישית ואוניברסלית על אודות ערך לא מוחלט של אמן ועל ערך של יצירה כפונקציה של זמן ושל מקום.
גם וגם, או איך מציירים סוס
לעירית בראל בסן יש, כאמור, שיטת עבודה: שאלה, פירוקה, חקירה חומרית ותיאורטית בסטודיו ויצירה במגוון מדיות. ב"עקבות" היא יוצרת, כפי שצוין, בהדפסי ציאנוטייפ,6 בווידאו, במיצב תלוי מקום, בהתערבות ציורית ובכתיבה. חומרי העבודה שלה הם שלל חפצים שאת "ערכם" – הוא ליבת המחקר – היא מלקטת משני קצוות של ספקטרום לכדי תנועת מטוטלת תמידית של גם וגם: מיקרו–מקרו, בודד–רבים, פנים–חוץ, גבוה–נמוך, אישי–כללי, התפזרות–התכנסות, הצפה–ריקון, גבוה–נמוך, מופשט–מוחשי, מעולם האמן–מעולם עקרת הבית. כך למשל, היא מדגישה קיום ייחודי של פרט בהמון באמצעות גופת שואב האבק שהורחקה מאנדרטת החפצים. מהלך דומה היא עושה גם בחמש עבודות הציאנוטייפ הקטנות "הגוזרות" מקומפוזיציות הציאנוטייפ הגדולות, המוצפות עד גדותיהן, חפצי בית – מפה, קומקום, מפית קרושֶה. מסיפורה המשפחתי ניכר שהיא כבר יודעת: אובייקטיבית, סובייקטיבית ואפילו סנטימנטלית, חפץ שהוערך כ"גבוה" יכול להפוך בנקל לחפץ "נמוך".7 ובמצב עניינים שבו אובייקטיבי וסובייקטיבי (וסנטימנטלי) מאבדים את משמעותם, ושבו חפץ שחצה ציר זמן ניצב לעיתים עירום ממה שהיה מסמנו (בדומה למגב), האם יש בידיהם של אמן ושל המתבונן לטעת ב"דבר" ערך שלא יימחק? האם ניתן ליצור עקבות למה שעקבותיו נמחקו?
מראה הצבה מתוך "עקבות", עירית בראל בסן בגלריה בנימין, 2023, צילום: יובל חי
"עקבות" החלה בסיפור "ללא עקבות" שכתבה בראל בסן. הסיפור נהגה ונכתב עוד בשלב הבירור של שאלת המוצא על ערכם של עיזבונות. שערו הפנימי של הספרון מסגיר שם נוסף – "או איך מציירים סוס?", כותרת שנשאבה מחוברת ללימוד ציור בשם "איך לצייר סוסים" שבראל בסן נטלה לעצמה מבין עיזבונותיו של סבה הצייר. "איך לצייר סוסים" כתובה אנגלית, והיא חוברת אחת מתוך סדרה ענפה של חוברות "איך לצייר" שפרסם וולטר פוסטר החל ב־1922 (בקירוב).8 בחוברת שנטלה מעיזבונו של סבה, בראל בסן עשתה התערבות מסיבית: גזרה, ציירה, הדביקה, הדפיסה והשמידה. חלקים מההתערבות היא כללה בספרון. בסופו של עניין, ההתערבות הנכיחה בסיפור גם תנועה (של הסוס הדוהר, של העבר ההופך הווה, של המוגמר והזנוח שהופחו בו חיים), גם פרקטיקה אמנותית שיש בה מידה לא מבוטלת של חתרנות, ובעיקר עמדה אינדיבידואלית שמייחסת ל"דבר" (ובמקרה זה מוצר בעל שם, נדיר לפרקים ורב שנים) מעמד של חומר גלם כדי לשוב ולבחון את שאלת הערכיות שבה היא עוסקת.
דימוי (אחרון) מתוך הספרון ללא עקבות
עוד בטרם אתייחס לתוכן הסיפור של בראל בסן, אציין כי ההחלטה לכלול את "ללא עקבות" הסיפור ב"עקבות" התערוכה מדגישה שלושה עניינים שנובעים מההצבה ומהמבנה: ראשית, "ללא עקבות", המוצב בכניסה לגלריה, מרמז על מידע שעולה בשיחה עם האמנית: מה שהחל בעקבות שאינם (בכתיבת סיפור) התגלגל לעקבות שהינם (העבודות והתערוכה). אבל לא רק, וכאן העניין השני: במיקום של "ללא עקבות" לצד דבר האוצרת יש גם הצעת התבוננות: בַּ"דבר" שמונח בחלל תחת הכותרת "עקבות" טמון גם הקצה האחר של הספקטרום ("ללא עקבות"), ומשום כך, בַהיוֹת הדמום, הסטטי לכאורה של החפצים (שהיו לעבודות) מתקיימת למעשה המולה/תנועת המטוטלת שכבר דיברנו בה, ולהלן נדבר בה שוב. העניין השלישי והאחרון הוא מהלך של הטבעת עקבות אישיים: בחריגה הן מהתלות בקירות והן מהמחויבות למדיום חזותי, בראל בסן מרפררת למקום אחר (גלריה P8) ולזמן אחר (אוגוסט 2018) – ל"זנבו הארוך של האדם", שגם בה הציגה ספרון כתוב־מאויר.9 ולכן נראה שלאור הקו שנמתח כך בין שתי תערוכות היחיד ובין שני הספרונים אין לראות עוד בכתיבתה גחמה או מקרה; החזרה מסמנת שיטה, ולמעשה טביעת יד ייחודית של אמנית יוצרת ומציגה, שכתיבת סיפור והצגת ספרון מאויר הן מוטיב חוזר בעבודותיה.
עירית בראל בסן, שואב, 2023, פלסטיק ועץ, 122X52X50
את הסיפור "ללא עקבות" אני מוצאת ראוי לדיון נפרד, ולכן לא ארחיב על אודותיו. לענייננו אציין רק שהסיפור, שעלילתו אינה משתמעת לשתי פנים, מעלה שאלה לגבי מקומו של אינדיבידואליזם בחברה מערבית ליברלית בת זמננו. הסיפור מתאר מצב שבו בשם חוק אקולוגי שטובתו (ללא ספק או לכאורה) אוניברסלית, נגזלת מהפרט החירות להֱיוֹת אינדיבידואל – זו מהותו של האמן. בהקשר ל"עקבות" כתערוכה שעלתה בימי המהפכה המשטרית בישראל וחצתה, בניגוד למתוכנן, את הספירה לשבעה באוקטובר והלאה, מעניין להזכיר תמונת עולם עגומה, חדה ומדממת, שבה רדיקליות מערבית המתקראת ליברלית ומבקשת מוסר לכל, נחשפת כרדיקליות בוּרה, עיוורת וחד צדדית שחורצת דינים בשם אוטופיה מדומיינת של צדק אוניברסלי. בנימה אישית, אציין שאילו דנתי ב"ללא עקבות" בהרחבה הייתי עומדת על כך שהסיפור – ולא מדעתה או מכוונתה של בראל בסן – מציג את הפן הכוחני, המסוגר והמסוכן של הרדיקליות – חברתית, קהילתית ובעיקר אקולוגית; באופן ספציפי ובוטה יותר: בעיניי הוא מתאר בולען רדיקלי, ולמעשה פשיסטי, של תנועת האטה (slow movement) לאומית, מה שמציף שאלות בדבר ההבדל בין שולי שמאל לבין שולי ימין.
עירית בראל בסן, טבע דומם מס' 1, 2023, ציאנוטייפ ופסטל על נייר, 79X105, צילום: יובל חי
שוב דממה, שוב תנועה ורחש
כזו הדממה של "עקבות": קירות לבנים חשופים, טבע דומם בגוני כחול פרוסי, מיצב קפוא, גופת שואב אבק מבודדת, מגב פואטי – דממה שבה ההצפה והחיים רוחשים ונעים תמידית ונקלטים רק תוך כדי שיטוט בחלל, חיפוש ושהייה. נתבונן על הדפס השמש "כל אדם" –
אותה גולגולת רנטגן חיה־מתה המשקיפה על הקומפוזיציה מרובת הפרטים, העולמות והשכבות שתחתיה – ונשאל את עצמנו: מהו "כל אדם"? המת שנמחק צלמו ומכאן גם עקבותיו? החי שעקבותיו ניבטים מבעד לגֶרֶם? האם כל אדם הוא הן גֶרֶם והן צלם – אדם מהיות אדם בלא תלות בערך, בחיים?
עירית בראל בסן, כל אדם, 2023, ציאנוטייפ על נייר, 21X29.5
אמנות אינה משיבה, ולכן תשובות אינן ניתנות. צפות שאלות על רכיבים שיוצרים אדם, אומה, אמן, אמנות – על מהות שלכאורה היא אובייקט אך הזמן, המקום והמתבונן חושפים כיצד למעשה היא נעה ברחש תמידי בין קצוות של ספקטרום. לכאורה הלוך ושוב בין גבוה לנמוך, בין עקבות להיעדרם, בין מחאה למלחמה – על אותו הציר; למעשה, כמו מים בערוץ של נחל – לעולם מרחיבה, מחריבה, מתרחבת. הקשיבו: זו שריקת הרוח במפית הרפאים. זה לא לופ. כשנגמר בית משתרר שקט, ורק אז מתחיל בית חדש.
עקבות / עירית בראל בסן
אוצרת: מיטל מנור
גלריה בנימין / תל אביב
14.09-02.12.23
גל קוסטוריצה – משוררת, סופרת, עורכת בתחומי העיון והאמנות, וסטודנטית לאוצרות ולמוזיאולוגיה בבית לאמנות ישראלית. מחברת הספרים: לבד באוקיינוס (ספרית מעריב, 2009), שותפות מותנית (עמדה, 2011), מהגרת (עמדה, 2013), בעיר המשפחות (עברית, 2022).
איזה מאמר נהדר! תודה גל.
נטע לנצמן
| |