גילוי עיניים – מכתב

א. דלת כניסה

סופי יקרה.

לא נפגשנו פנים אל פנים. את לא מכירה אותי ואני לא מכיר אותך, לפחות לא במובן היומיומי של הביטוי. אני מודה, מוזר לכתוב לך את המלים שאני כותב עכשיו. לא בטוח מתי ובאילו נסיבות תקראי אותן, אבל חשוב לי משום מה לדמיין אותך קוראת. כאן אצלי, אורות נדלקים בחלונות הדירות בבניין שממול, אבל אין שם איש. אני מציץ לתוך דירות השכנים: כוננית ספרים גבוהה מרצפה עד תקרה, מיטה מוארת בקושי באיזה אור עמום, וילונות בד שקופים. עיר. לא גדולה, את יודעת, אבל עיר. בחזית הפונה לרחוב אבן גבירול טרטור המכונות שחופרות את תוואי הרכבת הקלה לא נפסק גם הלילה. אני חושב על האירוניה המרה של קדחת החפירות הזו.

את התערוכה לא ראיתי. עדיין לא. כשדיברנו בטלפון לא דיברנו עליה. על מה דיברנו? בעיקר לא דיברנו, אבל, כמו שקורה לא פעם בין בני אדם המבינים משהו במשותף, לא היינו צריכים לדבר על זה. את יודעת למה אני מתכוון. כדי לכתוב לך הפסקתי לקרוא את הפוסטים שלך, לא פתחתי את תמונות התערוכה ששלחת, ולא קראתי את הביקורת הטובה שכתבו עליה בעיתון. מוצא חן בעיני לכתוב על התערוכה ממרחק, לבנות אותה בדמיון חדר אחרי חדר, כתכנית, כרעיון. בינינו, החודשים שעברו מאז פרוץ המלחמה היו סוג של תירוץ עבורי לסגת פנימה, בה בעת שהם הרחיקו אותי מעצמי, כך שהתנועה של כתיבה ממרחק הגיונית לי. אני מקווה שהמרחק הזה יבוא לידי ביטוי במילים שיופיעו כאן.

מיטל שלחה תמונות של העבודות שכללתן בתערוכה. החלטתי להיעזר בהן, וגם בזיכרון הביקור הקודם שלי בבית ליטבינובסקי, בתערוכה אחרת. אני קורא ברשת שהבית נבנה בתחילת המאה הקודמת בידי משפחת סלמן הערבית־נוצרית. שהוא ננטש או פונה ב־1948 (לאן הלכו או גורשו בעליו?) ושניתן לבסוף לפנחס ליטבינובסקי, ששיכן בו את משפחתו והקים בו אטליה לציור. בית נדודים, בית של פליטות, ברחוב כ"ט בנובמבר. עכשיו הוא בית מַעֲבָר לעבודות שלך. גם כאן, האירוניה המרה של ההיסטוריה מקשה עליי את המחשבה דווקא כי היא ברורה כל כך. אני מתיישב לכתוב, שוב. אולי הפעם אצליח להגיע לתערוכה שלך.

מראה הצבה מתוך "מי כסף, אדמת כוכבים", סופי ברזון מקאי בגלריית סטודיו משלך, אוצרת: מיטל מנור, צילום: לנה גומון

ב. מדרגות

אני יודע שגרם מדרגות מוביל לקומה העליונה שבה מוצגת התערוכה. האם בחרתן לתלות עבודות בעליה אליה, או שאולי עולים במדרגות העץ מבלי שמשהו או מישהו מקדמים את פני האורחים? אני מנסה להיזכר בחריקת העץ הכבד ובמעקה החלק המשמר בבית הזה את משקל העבר שלו. אולי, פה ושם, מתקלף הצבע מכיסוי הטיח של קירות האבן. במסמך ששלחתן תצלום של חלון מואר באור צפוני. אפשר היה לתלות אותו מצד הגב של העולים במדרגות, מתחת לחלונות המקושתים הנפתחים אל החצר ואל ירושלים. החלון שלך, מתוך הסדרה איזלינגטון 1988, נפתח לגן אחר. אפשר לראות מבעדו שיחים ומשוכות של צמחיה עבותה, ועץ זקן ורחב שהענפים שלו נשברים בזוויות שמזכירות מדרגות העולות אל מחוץ לפריים הפנימי של התמונה, שהוא חלון הבית. זו דרך מוזרה ויפה לצלם את פנים הבית, כלומר מבט מהפנים החוצה. תמונה בתוך תמונה. אני מבין שצילמת את החלון הזה ב־2021, כך שאני מבין את הפריים הזה כדרך שלך לצלם מבעד לזמן. מה קרה בשנה ההיא, 1988, באיזלינגטון? את ודאי יודעת, אבל המידע הזה לא נגיש לי מהמרחק שאני כופה על ההתבוננות. על כל פנים, החלון הזה מציג את האיכות המיוחדת שאני מדמה לראות בכל העבודות ששלחת. יש בהן איזו איכות ויקטוריאנית, ולא, אני לא מתכוון רק לאזכורים של אנגליה, ולאנגליות שנרמזת בשם המשפחה שלך. זה משהו אחר. חלק מזה הוא תוצאה מתבקשת של הפורמט הצילומי, המעלה על הדעת שימוש במצלמה של 8X6. מצורת המסגרת, מהפרופורציות, נמשך הדמיון לזמנים אחרים. אבל זה קל מדי. זה לא שם. אולי החלון הזה, בהקשר של התערוכה הנוכחית, יכול להיקרא כוויקטוריאניות־עות'מאנית, כמעשה של הגירה בתוך הגירה. כאילו שהאזכורים הלונדוניים מבקשים להתאזרח בבית ליטבינובסקי, שהוא בעצמו צומת לסיפורי גלות והגירה. המבט (המדומיין) נמשך החוצה ופנימה דרך העבודה הזו. החוצה/פנימה לאן? זו, בחשבון אחרון, השאלה בה"א הידיעה, לא? לאן את לוקחת אותנו בצילום? ומה אם זה אינו איזה "לאן" ממשי? אני ממשיך הלאה ומקווה למצוא סימנים נוספים.

מראה הצבה מתוך "מי כסף, אדמת כוכבים", סופי ברזון מקאי בגלריית סטודיו משלך, אוצרת: מיטל מנור, צילום: לנה גומון

ג. מבואה עליונה

לפני הכניסה לגלריות שמצד שמאל למדרגות, על קיר המבואה העליונה, ייתכן שתליתן את פעמונית במס' 2. פרחי הקיר נפתחו לפנות ערב ואת ביקשת לקבע אותם בהלידי כסף, כעדות למשהו. מס' 2 המסתורי. נדמה לי שאני זוכר את הבית הזה מתצלום אחר שלך, פריים שחור לבן גם הוא, ובו קיר לבנים מכוסה צמח מטפס אפור, וחלון מלבני קבוע בחלקו העליון. אני מנסה להבין אם זה אותו הבית, הפעם במבט מבחוץ, אבל דימוי הקיר והמטפס שמחזיק אותו נעלם. אולי חלמתי אותו. אני חושב על הצירוף "אשכולות ירח", כאילו שזה מה שרואים כאן, בכמעט עלטה של הצילום, ונזכר במעשייה על הנסיכה שביקשה לעצמה את הירח. באגודל מושט אחד למדה לכסות את הירח כולו, ורק את ההילה שלו לא כיסתה. תמיד יש שיור כלשהו. זו מעשייה על מה זה לרצות את העולם, ועל איך לומדים להסתפק בדימוי של העולם, ועל המרחק שלא ניתן לסגור, ועל הגוף המבקש לסגור את המרחק בכל זאת. ביותר ממובן אחד זה גם סיפור על צילום.

אולי כאן המקום להניח את כתב היד המאויר של הסיפור האח והאחות הקטנים. לקובץ שקיבלתי צירפתן תמונות קטנות של עמודים תלוש מספר. מעל לכותרת, שאני מצליח לפענח אחרי מאמץ, רישום בדיו שחור, קווים מתעקלים, משהו עם סוס ורוכב. בעמוד השני – ילדה/נערה חובקת עופר איילים. זה יכול היה להיות מבוא טוב לעבודות התלויות בשאר החדרים, אם כי אני לא בטוח שכאן בחרתן להציג אותו. אני מעדיף למהר ולהיכנס לגלריה הקטנה. אקרא לה כאן טרקלין. טרקלין, יותר מסתם חדר אורחים, מקבל את המשקל הדיקנסי הראוי למה שאני מדמיין.

סופי ברזון מקאי, פעמונית, 2023

ד. טרקלין

החדר השמאלי הוא חלל קטן מחופה עץ. ודאי הצלחתן להשאיר בו משהו עדין במיוחד, ללא הרבה התערבות. כאן מוצגים הפריימים הכחולים מחט אורן, ענף של ורד וקוץ. את כולם צילמת בשנה שעברה. ציפית את חלקי הצמחים האלו בעלי זהב, הנחת כל אחד מהם בתורו על מצע של קטיפה כחולה, וצילמת. אני אוהב את הניקיון של הפעולה הזו. מחט האורן, על הפיצול הפנימי המובלע בה, היא דמות אדם צועד. התפרחות היבשות של הקוץ הן ללא ספק כפות ידיים זעירות, והן נפרסות עכשיו כלפי מעלה. אולי לא למעלה. הרי הכחול מקיף את הזהב מכל העברים, וקשה לשמור על אוריינטציה אם מתבוננים בפריים הזה מספיק זמן, ללא קו אופק. אפשר לחשוב על שמיים עמוקים, ואפשר לחשוב על ים, על מישהו או מישהם זועקים בלב ים.

סופי ברזון מקאי, ענף ורד, 2023

התמונות הכחולות־זהובות שלך הן עבודות קטנות יחסית, ארבעים ושמונה סנטימטר על שלושים ושניים כל אחת. באחרונה השתמשת בענף של ורד. לא בטוח אם התצלום הזה נכנס לתערוכה בסוף או נשאר מחוץ לה, אבל ברור שמה שמאפשר מבט אינטימי בחלק מהצמח, מבט מרוכז מאוד – הוא גם הפעולה של סופו. ענף גזום ממקורו. הפעולה שלך מספרת מה זה להבחין במשהו על הקרקע, להתכופף, לבחור, להרים, לקחת לסטודיו, להניח על משטח ולחשוב איך אפשר להראות את כל זה בצילום. איך הולכת השורה ההיא של אבות ישורון? רגע, אני מחפש את הציטוט המדויק. זה פותח שיר שלו מ־1971 שנקרא "הָאֹסֶף":

אֲנִי מֵבִיא כָּל מַה שֶּׁאֲנִי מוֹצֵא.

לֹא כָּל מַה שֶּׁנּוֹצֵץ הוּא זָהָב.

אֲבָל אֲנִי מֵרִים

כָּל מַה שֶּׁנּוֹצֵץ.

ישורון קורא למה שהוא אוסף "מַּפּוּל" ו"יְבֹלֶת". אז כזה, לא? כשאני מדמיין את שלוש העבודות האלו לבד בחדר הקטן, אפשר שהמבט המרוכז כל כך כמו זה שאת נותנת בדברים, בחלקי הצמחים האלו, מצמיח מהם שוב את מה שאינו בנמצא: מחט האורן מספרת את החורשה. מאחורי הענף הקוצני – שדה שלם של חרולים. הקוצים של הוורד – מה הם בוראים מחדש? קשה לקבוע מה הוא הכיוון ומה הזמן של העבודות האלה, שאת קוראת להן, כסדרה, תכשיטי הכתר. ה"היות־מושהה" מתקיים בהן כמצב, וגורם לך לוורטיגו קטן. אולי הן מְצלמות מהכאן והעכשיו של הסטודיו את האז והשם של מקום אחר.

לא. אני מכריע שאלו תמונות ללא זמן.

מראה הצבה מתוך "מי כסף, אדמת כוכבים", סופי ברזון מקאי בגלריית סטודיו משלך, אוצרת: מיטל מנור, צילום: לנה גומון

ה. חדר הילדים

אני רוצה לדמיין את הגלריה הגדולה כחדר ילדים בגלל האח הכבוי שבו, ודווקא בגלל שהוא גדול מכדי להיות חדר ילדים. ודאי משפחה שלמה התגוררה בו פעם. לא פגשתי את תומאס ואת אנה – אלה שמותיהם, נכון? – אבל אני יכול לדמיין אותם, או את דימויי הרפאים שלהם, מסתובבים ברחבי החדר רחב הידיים בבית הנטוש בירושלים ועושים בו כבשלהם. בתמונות הדיוקן שלהם בתערוכה, תומאס ואנה הם ילדי פֵיות. בטלוויזיה, לרגע, תומאס נראה ומדבר כמו נער צעיר אבל כאן, כלומר ב־2019 שלך, עוד יש בו משהו מן הילד. הוא שקוע בדבר מה שטמון בכפות ידיים שמנמנות, אולי חילזון. משהו, משהו זעיר, שאסף בגינה. הוא עדיין ילד, אבל את מצלמת אותו כמו ההבטחה של הגבר שיום אחד יהיה. בקרני האייל שעל ראשו אני רואה את המילה stag, המדויקת יותר לטעמי מ־deer .Deer Thomas, מישהו ודאי קורא לו.

בתצלום של אנה קשה לי להתבונן, ואני לא יודע למה.

מראה הצבה מתוך "מי כסף, אדמת כוכבים", סופי ברזון מקאי בגלריית סטודיו משלך, אוצרת: מיטל מנור, צילום: לנה גומון

זה לא נכון. אני יודע למה, ומעדיף לא לחשוב את זה. מה שברור לי, כשאני מצליח להישיר אליה מבט, הוא – איך לנסח את זה? אם הייתי צריך להסביר למישהו שלא ראה צילום מימיו איך שאפשר להתבונן ברוך במישהו מבעד לעדשה של מכשיר דומם, הייתי מראה לו את התצלום הזה. זה צילום של רוך, שהוא תוצאה של מבט קרוב מאוד. זה תצלום של היכולת להיות קרוב, ושל מבט של אם, ושל דברים נוספים. כשאני מתבונן בתצלום הזה, משהו במרחק בין עיניה גורם לי לכסות באצבע צד אחד של פניה, ואז את הצד השני. כל עין מספרת סיפור אחר. שתיהן יחד מספרות לי שהיא יודעת כי היא בטוחה, וכל המבטים הכלולים במבט הזה מנסחים בבת אחת שאלה, ותשובה שהיא ידיעה. אני לא יודע איך אחרת לתאר את זה.

הנה רשימה של דקירות שעושות את התצלום הזה למשהו מכמיר לב באמת: התלתל הבהיר שנח על כתף שמאל; קשת לשיער המעטרת את הראש בצורות בולבוסיות שמזכירות פריחות קפואות של פרחי פעמונית עם פרפרי נייר בקצותיהן; השיניים הקדמיות של אנה, שגם הן מגלות עתיד; זווית הראש והפנים כלפי המצלמה; זווית הפה; צמיד צוואר עשוי פתיתי שלג מפלסטיק.

מראה הצבה מתוך "מי כסף, אדמת כוכבים", סופי ברזון מקאי בגלריית סטודיו משלך, אוצרת: מיטל מנור, צילום: לנה גומון

את תמונתה של דניקה התינוקת אני משאיר כך, בלי מלים. היא לא צריכה את המלים שלי, עוד יותר לא צריכה אותן משאר העבודות בתערוכה. ברשותך, אני רוצה להשאיר אותה כך. נדמה לי שיש בה יותר משיכול דימוי אחד להכיל. אני לא יודע איך צילמת אותה, אבל עובדה שהיה לך האומץ לעשות את זה.

סופי ברזון מקאי, דניקה, 2021

ו. וילונות

חסידה, ברבור מת (כנראה), איילה, תנשמת אחת על הספה, תנשמת שניה מפוחלצת. אני כותב "כנראה" כי התצלומים האלה מתעתעים. ויש ברבור אחד חי מאוד, זה מגני קנזינגטון. אני חושב על סולאריס של סטניסלב לֶם: מבנים וצורות מתאבכים מעל אופק של אוקיאנוס אינסופי. ברומן של לם, מדענים משתגעים לאט בתחנת מחקר, מושלכים על כוכב לכת זר מכוסה כולו מים. המבנים והדמויות המופיעות על פני האוקיינוס האינסופי הזה לקוחים היישר מזיכרונותיהם של אנשי הצוות אבל הם דְמויי־חיים, אשליות, היטלים מנטליים של תשוקות מודחקות. וכאן אצלך, כלומר שם, באגם – הברבור הזה… ובכן, אני לא בטוח. כמו שלא ברור אם האיילה על הספה הסתורה, אם התנשמת והחסידה והברבור השני הם עדיין בגדר בעלי חיים. אבל הם נראים חיים, להרף עין, חיות בגן עדן שאת מקימה בתוך כותלי הבית שלך, כשאת הופכת את המרחב הקרוב מאוד לגדול מאוד, ליער בתוך הבית. תמיד הבית הזה.

לכאורה הכל ברור. הטריק פשוט: את מסיטה את הווילונות השקופים למחצה כדי לרכך את האור החורך של החוץ, ומיד החדר טובל באור אחר, רחוק יותר. כל דבר שתניחי על הספה החומה הזו, כל מערך אקראי של דברים, יהפוך לקסם. כך, מה שאת מצלמת כאן ועכשיו הוא תמיד גם שם ואז. אבל מה שיפה במידה מדויקת, מחזיק בצדו השני את עובדת מותו הבלתי נמנע, וזה גם מה שמראה הסדרה הזו. וזה העניין, סופי. לא? להניח פוחלץ של ברבור על הספה ולצלם אותו, להניח ילדה על הספה ולצלם אותה. מכאן הרעד, מכאן המחנק: בסדרה הזו, היופי החם מראה מבעד למה שמצולם את הפנים הקרים של מה שאינו מצולם ושעוד לא קרה.

מראה הצבה מתוך "מי כסף, אדמת כוכבים", סופי ברזון מקאי בגלריית סטודיו משלך, אוצרת: מיטל מנור, צילום: לנה גומון

הרי בסופו של דבר התצלומים שלך הם של לא מקום, של לא זמן. הם מראים, כל אחד ואחד מהם, את מה שמונח לפני העיניים תמיד, ורובנו לא רואים אף פעם. מי כסף, אדמת כוכבים. שם נהדר לתערוכה, יפה כמו הפריים שחולק איתה את השם הזה. מכאן, מהשם ומהדימוי, אני מבין איך את רואה את העולם, ומה את רואה בו. התמונה הזו מופלאה באמת. אני יודע שמה שניסית לצוד, גם כאן, היו עקבות של אור ההולך ומתמעט במים. אבל זה גם תיעוד של אחד הרגעים הנדירים – ונראה שאצלך הם מרובים – שבו ההתכוונות, הראיה והעולם מתיישרים על פני אנך אחד, בתיאום מושלם. מה יש כאן סך הכל? איזו פינה של איזה נחל, אולי בצפון, סידור אקראי של אבנים היושבות בתוך פלג של מים רדודים. אבל אבני הבזלת מונחות, כמו שאומרת המימרה הבודהיסטית, כל אחת במקומה. דבר אינו חסר, דבר אינו מיותר. ומתוך מה שישנו ומונח לפני העין, רואים את האינסוף באיזה אופן. היום הולך ונכבה בתצלום הזה, ובאור המתמעט הולכים ונגלים השמיים.

ביני לביני אני מגייס עוד שתי כותרות של ספרי מדע בדיוני מפעם: פני מועדות לכוכבים (אלפרד בסטר, 1954), ולך אל גופותיך הפזורים (פיליפ חוזה פארמר, 1971) הראשון, בניגוד לאופטימיות המרומזת של שמו, הוא סיפור על רוצח. השני, שוב בהיפוך, הוא דווקא סיפור על האפשרות של תחיית המתים בעולם המתקרא "עולם הנהר".

מראה הצבה מתוך "מי כסף, אדמת כוכבים", סופי ברזון מקאי בגלריית סטודיו משלך, אוצרת: מיטל מנור, צילום: לנה גומון

ז. מרתף? עליית הגג?

נדמה לי עכשיו שלרשימה שלי לא תהיה עליית גג, ולא יהיה מרתף. הרעיון להוסיף את שני חלקי הבית האלה מצא חן בעיני, אבל אז איבד את טעמו. ואני חושד שאת מבינה בלי שאכתוב את זה מפורשות: ממרחק, מבלי להיות בחללים הממשיים של הבית ברחוב כ"ט בנובמבר, אני לא יכול להתיימר להוסיף לה נדבך נוסף. אני משוכנע שמי שחווה את התערוכה כמכלול מוצא בה מרתף ומוצא בה עליית גג, וקול חריקת רצפות העץ מהדהד גם את מה שלא רואים בה.

לעת עתה, המרחק טוב לי, אבל אני מאמין שעוד ניפגש. בינתיים, אני מקווה שהמכתב הזה לא חורה לך, שאת לא מרגישה שהשגתי כאן איזה גבול, שממילא ניסיתי להלך בזהירות לידו. אחרי הכל, הצעתי לך כאן, סך הכל, את הרצון שלי להתבונן.

*

נ.ב.

שניה, רגע. אני חוזר לתצלום פניה של אנה, בדחיפות של מישהו שמבין מחדש. הזום במחשב מאפשר לי להתקרב שוב, יותר. אני מחפש, ולרגע נדמה לי שאני מוצא, את ניצוץ האינסוף שחיפשתי בשחור העיניים שלה.

עד שניפגש,

אבשלום.

מי כסף, אדמת כוכבים/ סופי ברזון מקאי
גלריית סטודיו משלך
אוצרת: מיטל מנור
12.01.24-12.04.24