מה שפורץ מהחור שנפער במגדלי התאומים הוא נוכחותו הרפאית של העתיד, טען ז'אק דרידה. אפשר להתבונן על 11 בספטמבר כעל אירוע במובן זה שהוא פוער חור בלב לבו של הנודע והמיודע, שמתוכו מופיע ופורץ דבר מה לא נודע; הוא אינו אלא סימן מקדים למה שאולי יתרחש בעתיד, מה שעתיד לבוא, אלימות שתופיע בצורות חדשות שלא שוערו עד כה.1
כך גם שבעה באוקטובר; נשיא ארה"ב ג'ו ביידן אמר בנאומו מספר ימים לאחר המתקפה כי "רבים מאתנו יודעים איך זה מרגיש, לאבד בן משפחה מותיר תחושה של חור שחור בחזה שלך. כאילו אתה נשאב פנימה – הכעס, הכאב, תחושת חוסר האונים".2 החור המוחשי שנוצר בעקבות הפלישה בבוקר שמחת תורה בא לידי ביטוי בעבודות בתערוכה "יש מישהו בבית?", המוצגת במסגרת הביאנלה הים תיכונית החמישית בחיפה, באוצרות אביטל בר־שי ובלו סימיון פיינרו, במרכז האקדמי ויצו וברחבי העיר. אף שמרבית העבודות המוצגות בתערוכה נוצרו לפני מתקפת הפתע על ישראל, הן מהדהדות את הטראומה הפרטית והקולקטיבית של החברה הישראלית בעקבות מתקפת הטרור, שפרצה את גבולות המרחב הביתי, הבטוח, והמוכר, והפכה אותו למקום טראומטי.
חור הקליע בציוריה של זיוה ילין, המקבלים את פני הצופים בכניסה למרכז האקדמי ויצו חיפה, הוא תזכורת ממשית לאירועי השבעה באוקטובר; בציוריה, המתארים את ביתה שבקיבוץ בארי, ניתן לראות את חורי הכדורים שנורו על ידי המחבלים מחלון הסטודיו. כך, עבודותיה של ילין משמשות כתיעוד היסטורי של ההתקפה, ולמעשה הפכו לחפץ היסטורי מוחשי. הציורים שנורו ממחישים לצופים את הרס יצירות האמנות והמורשת תרבותית. למרות הפגיעה, הציורים שרדו והם סמל לחוסן, עדות הנושאת את צלקות המלחמה.
עדל עבדסמד, צעקה קצרה, 1998, וידיאו חד ערוצי, 08:45 דקות
מול עבודתה של ילין מוצבת עבודת הווידאו של האמן עדל עבדסמד (Adel Abdessemed) "צעקה קצרה" (Un cri court). בעבודה מופיע חברו של האמן כשהוא רץ וצועק אל תוך המרחב העצום. תחושת הדחיפות והפחד בעבודת הווידאו מזכירה את סרטוני המנוסה מהמחבלים שהופצו בשבעה באוקטובר. לאור הטראומה הקולקטיבית, הצופים עשויים לפרש מחדש את העבודה, שאמנם לא מתייחסת ישירות לאירוע בישראל אך מהדהדת את הזוועה. סלבוי ז'יז'ק טען לאחר אסון התאומים כי "לאחר שהוליווד כבר קלקלה אותנו, התמונות של קריסת המגדלים לא יכלו אלא להזכיר לנו סצנות קטסטרופה עוצרות נשימה מתוך הפקות ענק קולנועיות".3 כך גם עבודת הווידאו של עבדסמד לאחר אירועי שבעה באוקטובר – היא מאפשרת לצופים לפרש אותה מחדש לאור מצוקת קורבנות מתקפת הפתע, ומזכירה שהמציאות עולה על כל דמיון.
שיטוט בתערוכה חושף את הצופה לפרשנויות שונות לשמה – "יש מישהו בבית?" – שנעות בין דאגה לביטחון ובין חקירה במהלך פלישה ואיום לבית. רגע הדפיקה בדלת הוא רגע חד שמחלק את העולם ללפני ואחרי, רגע המייצג חדירה פתאומית ובלתי צפויה לחיים:4 הדפיקה בדלת של מחבלי החמאס שחדרו ליישובי העוטף; הקריאה של כוחות החילוץ שניסו להגיע לניצולים ביישובים ובאזור המסיבה; הדפיקה בדלת של החיילים הלוחמים בעזה; הדפיקה בדלת של מודיע נפגעים הבא לבשר למשפחה על הנורא מכל.5 השבעה באוקטובר מעמיד את הצופה בנקודת ציון של "לפני ואחרי", ויצר רצון אישי ולאומי לחזור לעבר, המוצג כניגוד להווה המתמשך, הטראומטי והמסויט.
בלו סימיון פיינרו, 7 באוקטובר, בעקבות הזמן האבוד, 2023
בעבודה "7 באוקטובר, בעקבות הזמן האבוד" של האמן בלו סימיון פיינרו, שעון מוצב על קיר ומחוגיו נעים לאחור. בספרו "בעקבות הזמן האבוד" בוחן מרסל פרוסט את יכולותיה של האמנות להחזיר אחורה בזמן, לשחזר את העבר. בעבודה של פיינרו, מחוגי השעון ההולכים אחורה מסמלים את חוויית המצוקה, ומייצגים את הרצון לסגת לזמן שקדם להתרחשות האירוע הטראומטי.
מאפיין יצירתי זה של התערבות במציאות והאפשרות לרתום אותה לפעולה אינם חדשים לפיינרו, וחוזרים שוב ושוב בעבודתו. "המיצב מתייחס לזמן הזורם אחר מה שאבד בשבעה באוקטובר", טוען האמן, "המיצב הוא מסע בעקבות הזמן האבוד. מה שנראה עכשיו כתנועה קדימה ייהפך לתנועה לאחור. מה שהיה חומר־ממשות ייהפך לזיכרון ולזמן. היצירה מתייחסת לזמן שאין לסכמו. בתקווה שנקודת הסיום היא גם נקודת ההתחלה".6
אלמגרין ודרגסט, הסוף תמיד קרוב יותר, 2012, וידאו חד ערוצי, 11:21 דקות
בעבודת הווידאו של אלמגרין ודרגסט "הסוף תמיד קרוב יותר", מופיעה כספת שאליה מחובר מטען בעל צג דיגיטלי, שעליו מופיעה ספירה לאחור שמתחילה באחת עשרה דקות ואחת עשרה שניות. העבודה היא פארודיה על תאריך יום הדין, האפוקליפסה המודרנית שנקבעה לפי לוח השנה של המאיה. הטענה הייתה כי סוף העולם יתרחש ב־12 בדצמבר 2012 בשעה 11:11. בעבודה, הצופים יכולים רק לשער מה יתגלה לאחר הפיצוץ. העבודה נוצרה לאחר אסון התאומים, אירוע שהתרחש בהקשר גאו־פוליטי שונה, אך ההלם מהאכזריות של שבעה באוקטובר מזכיר את ההלם בעקבות 11 בספטמבר. העבודה מייצגת באופן מטאפורי משבר שמתקרב במהירות: "עלינו כבני אדם לנסות בכל עת לעשות כל שביכולתנו כדי להגן על עצמנו מפני אסונות פוטנציאליים, ולהגן על מה שיש לו ערך עבורנו", טוענים האמנים, "אולם 'האסון הגדול' תמיד אורב מעבר לפינה".7
אנג'ליקה שר, מתוך הסדרה שירת הדבורה, הטבילה, 2016–2018, הזרקת דיו על נייר
אנג'ליקה שר יצרה את הסדרה "שירת הדבורה" לאחר שבתה דבי התגייסה לצה"ל. בסדרה זו היא בוחנת את השינוי שחל בבתה ובחברותיה לאחר הגיוס. בתצלום "הטבילה", נוכחותה של החיילת מאתגרת את הנורמות המגדריות הקשורות ללוחמה. הכפלת הדמות מציגה את החיילת מעבר לתפקידה הצבאי, מדגישה ניגוד בין מעשה האדם – הצבא וסמליו – לבין עולם הטבע. ההכפלה מתארת את החיילת ברגעים שונים: רגע של אינטימיות ואנושיות שבו היא שוטפת את פניה, ורגע ההגשמה שבו היא נושאת נשק והופכת מנערה ללוחמת.
פבל וולברג, כיסופים, 2008, הזרקת דיו על נייר
בתצלום של פבל וולברג, "כיסופים", מצולמת עמדה צבאית בסמוך לגבול ישראל ורצועת עזה. העמדה היא מערכת הנשק "רואה־יורה" המופעלת מרחוק על ידי תצפיתניות. נוכחות עמדות רואה־יורה לאורך הגבול משקפת את המתיחות והעימותים המתמשכים באזור. למרות הסימנים המקדימים והתרעות התצפיתניות, לא הייתה התייחסות לתמרורי האזהרה לפני המתקפה בשבת השחורה. בשבעה באוקטובר רחפנים הפילו פצצות על עמדות אלו, ומערך המודיעין התעוור. ייתכן שוולברג מצביע על עיוורון טרם המתקפה, על האשליה שבמצב הביניים שבין התפרצויות.
פבל וולברג, נחל עוז, 2008, הזרקת דיו על נייר
התצלום "נחל עוז" (2008), גם הוא של וולברג, הוא תצלום פנורמי של נוף הפונה לכיוון עזה. נוף פסטורלי לכאורה, שדות ובתים המגיעים עד קו הים, אך על רקע השמיים והעננים בולטת פטריית עשן. ניגוד בין היופי הטבעי של הסביבה לכוח ההרס בזירת מאבק, המעביר את הסכנה המידית וההשלכות הפוטנציאליות של המשבר המתחולל באזור.
צ'פריאן מורישן (Ciprian Muresan) מייצג את הדור הצעיר של האמנים ממזרח אירופה, שהשתחררו משלטון מדכא, ממציאות כלכלית קשה וממגבלות רבות נוספות. הוא חוקר יחסים חברתיים באמצעות מבנים תיאטרליים, ויצירותיו הומוריסטיות ואפלות. בתערוכה הוא מציג שתי עבודות וידאו שבהן הוא משתמש במדיום של תאטרון בובות.
צ'פריאן מורישן, Dog Luv, 2009, וידאו חד ערוצי, 30 דקות
הווידאו "Dog Luv" מציג חמישה כלבים הדנים בתכונות האפלות של האנושות, בהיסטוריה של אכזריות, עינויים והוצאה להורג: "אם אנחנו רוצים להבין את בני האדם, אנחנו צריכים לראות אותם בשפל שלהם. הרוע – כפי שהם מכנים אותו – זה מה שאנחנו לומדים היום". המחזה, המבוסס על טקסט של המחזאית סביאנה סטאנסקו, מוצג באמצעות בובות כלבים על במת צללים כהה, מנסה להגדיר את גבולות הא־אנושיות.
צ'פריאן מורישן, אני מפגין נגד עצמי, 2011, וידאו חד ערוצי, 30:35 דקות
עבודת וידאו נוספת של מורישן, "אני מפגין נגד עצמי", מוצגת בחנות הספרים באבל (Babel) שבעיר התחתית בחיפה. בעבודה, מכולת זבל משמשת כבמת מופע, מעין תיאטרון בובות נייד שעובר בעיר ומתערבב בנוף האורבני. הדמות המופיעה בעבודה מפרטת את הסיבות שבגינן עליה להפגין נגד עצמה: "אין מי שמקשיב למחאה. אין נגד מי למחות". הטקסט נכתב בשיתוף עם ג'אנינה קרבונאריו, סופרת ובמאית רומניה עכשווית. העבודה עוסקת בשאלות הקשורות בחברה לאחר דעיכת האוטופיות האידיאולוגיות, ומעלה תהיות הנוגעות למצבו של היחיד בתוך הקבוצה, נושא שחוזר בעבודות רבות של מורישן.
שתי עבודות ווידאו נוספות בתערוכה עוסקות בחקירה של פגיעות כנושא פרפורמטיבי: עבודה של אלכס מירוציו המוצגת במרכז האקדמי ויצו, ועבודה של חנאן אבו חוסיין המוצגת בקפה ארומה.
אלכס מירוציו, דמעות יקרות ערך, 2007, וידאו חד ערוצי, 2:55 דקות
עבודת הווידאו "דמעות יקרות ערך" (Tears are Precious) של אלכס מירוצ'יו (Alex (Mirutziu מאזכרת את עבודת הווידאו של באס יאן אדר, "I'm too sad to tell you" (1971), סרט בשחור לבן שבו נראה האמן בוכה כשפניו מצולמות מקרוב. אמנות המיצג של מירוצ'יו מתמקדת בגוף שלו, שבו הוא משתמש כמקום של עימות ותקשורת עם זיכרון וסבל. פעולת הבכי בעבודתו מאפשרת לאמן לעבד אבל ואובדן, והיא מזמינה את הצופים להזדהות עם היגון והעצבות המתוארים בה.
חנאן אבו חוסיין, Mkahaleh, 1998, וידאו חד ערוצי, 3:58 דקות
בפעולת איפור העיניים בעבודת הווידאו "מכחלה", משלבת חנאן אבו חוסיין בין התאפרות בכחל ו"התאפרות" בבצל. כחל הוא איפור עיניים שחור ערבי מסורתי, שנמצא בשימוש ברחבי אגן הים התיכון מימי מצרים העתיקה ועד היום. בווידאו, האמנית מתחילה לדמוע ועל פניה זולגות דמעות שחורות. ההתאפרות והבכי מדגישים את חוסר האיזון הפנימי ועינויי הנפש שזועקים מנפש האמנית, וחותרים כנגד מושג היופי ודימוי האישה בחברה הערבית ובכלל. עבודת הווידאו של אבו חוסיין מאזכרת את עבודתה של מרינה אברמוביץ', The Onion" (1995)", מיצג שבו האמנית אוכלת בצל ובוכה, על רקע פסקול שבו היא מתלוננת על חייה. בשתי העבודות הופך הבכי שגורם הבצל לבכי של אבל.
בלו סימיון פיינרו, חלומות ומשאלות, 2023, וידאו חד ערוצי, 02:00 דקות
עבודת הווידאו "חלומות ומשאלות" של בלו סימיון פיינרו היא עבודה השתתפותית שנוצרה במסגרת פעילות עם פליטים מיישובי הדרום, שפונו בשבעה באוקטובר. הסדנה, שבה לקחו חלק מפוני קיבוץ כרמיה ומפונים נוספים, סיפקה מרחב בטוח לריפוי, לעיבוד הרגשות ולהתמודדות עם הטראומה והעקירה. לאמנות יש יכולת להעלות מודעות ולקרב בין אנשים, במיוחד בתקופה של כאוס ומשבר, וניתן לראות זאת בעבודת הווידאו, המשמשת פלטפורמה לתיעוד ולשיתוף ההתמודדות והחוויות של המפונים. התאורטיקנית שנטל מוף, שמחקריה עוסקים בתפקיד האמנות במרחב הציבורי,8 טוענת כי לאמנות תפקיד חשוב ביצירת ריבוי מרחבים המאפשרים ביטוי של נקודות מבט מגוונות, וכן, בהצפת מתחים חברתיים וקונפליקטים פוליטיים אל פני השטח. בין השאר, היא מגדירה את המונח "מרחב אגוניסטי" – מרחב שיש בו מקום לקונפליקטים בלתי פתורים. העבודה ההשתתפותית של פיינרו מעמידה בסימן שאלה את מוסכמות ההשתתפות המקובלות של אמן בעל כישרון אינדיבידואלי ייחודי, מאפשרת השתתפות של אנשים אנונימיים ברובם ובכך יוצרת מרחב לשיח אגוניסטי במציאות המורכבת שעמה העבודה מתמודדת.
לפי מישל דה סרטו,9 המקום הוא הדבר היציב. לעומתו, המרחב מורכב מהצטלבויות של אלמנטים נעים. רגלי הצועדים הן שהופכות את הרחוב ממקום למרחב. צפייה באמנות כחלק מהיומיום מאפשרת גם לגלות את העיר; התערוכה, ששואפת להגיע לקהל מגוון ולספק מרחב לאבל הקולקטיבי, מאפשרת לפגוש אמנות תוך כדי שיטוט, ובכך מעודדת מעורבות וחקירה תרבותית. התערוכה המרכזית מוצגת במרכז האקדמי ויצו חיפה (בחלל הכניסה, חדר המורים, קפטריה, וחדר המדרגות). עבודות נוספות מוצבות בבתי קפה, בקניון, חנות ספרים ועוד. הביאנלה מציעה הזדמנויות לפגוש יצירות אמנות במקומות בלתי צפויים ותורמת לחוויה עירונית עשירה, ולחיבור קהילתי. היא מעלה שאלות חשובות על האופן שבו בני אדם חווים טראומה, על התגובות הקולקטיביות למעשי האלימות ועל הריפוי שבא בעקבותיהם. התערוכה מתקיימת בצל האירועים, וככל הנראה ייקח זמן עד שנוכל לתפוס ולהבין את הגודל והמשמעויות של החור שנפער.
מקומות תצוגה ואמנים מציגים:
המרכז האקדמי ויצו חיפה (התערוכה המרכזית), רח' הגנים 21, המושבה הגרמנית, חיפה
AES+F, אלמגרין ודרגסט, קרלוס אמורלס, גיא בן נר, משה גרשוני, אורי גרשט, ג'ני הולצר, מירב הימן, פבל וולברג, מריה זיקיניה, יגאל תומרקין, זיוה ילין, צ'יפריאן מורישן, אלכס מירוציו, שחר מרקוס ונזקט אקצ'י, בלו סימיון פיינרו, עדל עבדסמד, יניס קונליס, מינרד שחאדה, אנג'ליקה שר, לילה אחמדזאי, בורק דליאר, אלמגול מנלביבה, היסר קירוגלו, בועז קייזמן.
קפה ארומה, שד' בן גוריון 8, המושבה הגרמנית, חיפה – חנאן אבו חוסיין
קניון סיטי סנטר, שד' בן גוריון 6, המושבה הגרמנית, חיפה – היסר קירוגלו
קפה קפה, שד' בן גוריון 31, המושבה הגרמנית, חיפה – אנג'ליקה שר
צפון רוסטר, קפה גלריה, רח' הנביאים 17, חיפה – אביטל בר־שי, ענבר היימן
ענבר היימן הייתה סטודנטית במרכז האקדמי ויצו ואמנית גרפיטי. בשבעה באוקטובר נחטפה מהנובה ונרצחה על ידי מחבלי חמאס, כשהיא בת 27. התערוכה מוקדשת לזכרה.
באבל חיפה, אמנות וספרים, רח' חטיב 10, חיפה – צ'יפריאן מורישן
Tohubohu, סטודיו לצילום, דרך העצמאות 7 – היסר קירוגלו, זיוה ילין, אור פיינרו
מראה מהרחוב לסטודיו לצילום TOHUBOHU
אתר הביאנלה:
https://mediterraneanbiennale.com/ | https://www.facebook.com/mediterranean.biennale
