תחת כיפת הבטון בעלת ארבעת הפתחים המכונה "בית התה", שממוקמת בחצר העליונה של בית הנסן ומשמשת כגלריה ייעודית לעבודות סאונד, מתרחש בימים אלו אירוע ווקאלי יוצא דופן ומעורר מחשבה. מתוך ארבעת הרמקולים (שלושה במעגל ההיקפי ואחד מעל, במרכז הכיפה), המאבזרים דרך קבע את המבנה הפתוח, בוקע קולו המוכר של יצחק רבין; משתכפל, מהדהד, מתפצל ומזדמר, סופח אליו מקהלה של גברים המדברת אתו ואותו, ומעורר לחיים עולם שלם של דיבור, מחשבה ושירה, שנעלמו ונאלמו מן המרחב הציבורי הישראלי. דניאל קיצ'לס, שההגדרה הנלווית לשמו – "אמן רב תחומי" – מחמיצה את יכולתו לחשוב צליל ודימוי בהקשר פוליטי ואתי, בחר הפעם לוותר כליל על הדימוי ולעבוד עם הקול בלבד, משל ביקש לסגת מעידן המסך לימי הרדיו. אך עבודת הסאונד הקרויה "רוחות", שמתייחסת, כך ניתן לנחש, לנוכחותו הרפאית של רבין באמצעות קולו המהדהד בחלל, היא יותר מהעלאה באוב של דמותו. קיצ'לס לקח לידיו הקלטה של ראיון פוליטי באנגלית שהעניק רבין לעיתונאי האמריקאי צ'ארלי רוז ב־16 במרץ 1994, והמיר אותו, באמצעות עריכה ועיבוד קולי, לטקסט בן שמונה פרקים של דיבור/שירה, שכמכלול הוא מתכתב עם מזמורים אפיים בעלי תוקף קולקטיבי, כדוגמת האפוסים ההומריים. באמנות הישראלית, נדיר שאמן מצליח להתיך את הפוליטי בפואטי ואת הקונקרטי באפי במידה כזו של דיוק מניב משמעות.
הראיון המטופל נערך כשנה אחרי חתימת הסכם העקרונות (הסכם אוסלו הראשון) בין ישראל לאש"ף, וכשבועיים אחרי אירוע הטבח במערת המכפלה שבוצע על ידי ברוך גולדשטיין. נשיא ארצות הברית דאז, ביל קלינטון, פטרון הסכמי השלום, זימן אליו בדחיפות את יצחק רבין ואת יאסר ערפאת, על מנת לנסות ולהציל את ההסכם מהלם הרצח של 29 פלסטינים בשעת התפילה על ידי רופא יהודי, איש תנועת כך. לוח זמנים דחוס זה, הכולל בתוכו גם סימנים מבשרים לרצח הפוליטי שעתיד להתרחש בישראל שנה מאוחר יותר, מסביר הן את שהותו של רבין בוושינגטון, שם נערך הראיון, והן את דחיפות השאלות של המראיין ואת עומק תשובותיו של רבין עצמו, המבקש להציב קווים אדומים מול המעשה הנורא. מנקודת המבט של היום, מדהים לשמוע את רבין מגדיר את גולדשטיין "the lunatic murderer from Kiryat Arba", "אויב השלום" ו"חמאס יהודי", לא פחות.
בית התה, צילום: דור קדמי, באדיבות בית הנסן
נתוני היסוד של עבודת הסאונד המהדהדת הזאת, שקשה לשכוח אותה, מסמנים אתר ארכיטקטוני שעולים אליו לרגל בטיפוס בשביל, ומייצר מרחב אקוסטי קתדרלי הגדול מסך ממדיו הצנועים. היושב על הספסלים הפשוטים שבמרכז המבנה הכיפתי ומאזין לצלילי הדיבור, חש כיצד הם חודרים אל גופו ומהדהדים ברקותיו. הקול המוכר מתפשט בגלים ופועל כעוגיית מדלן אקוסטית: חוזר ומתעורר זיכרון קצב הדיבור הרביני, והאוזן מבחינה בהפוגות למחשבה, בנימות של היסוס, בגאות מאופקת של רגש ואמפתיה, במבוכה וביישנות, ובה בעת בתקיפות ובבהירות של מי שמאמין בלב שלם בדבריו. החלוקה הברורה לשמונה פרקים, שלכל אחד ניתנת כותרת, מזכירה את פרקי המיסה הנוצרית, החל מה"קירייה", דרך ה"קרדו" ועד ה"אגנוס דיי", וכמעט מתבקש לראות ביצירה המולחנת של קיצ'לס מעין ליטורגיה טקסית המזמינה את המאזין להתייחדות עם הקולות. ואלה הם שמות פרקי העבודה, הלקוחים מתוך דבריו של רבין (התרגום לעברית שלי): קונפליקט, קונפליקט נורא ואיום; מלחמת העצמאות שלנו; נורמות התנהגות; סיפור אמיתי ונורא; מארג יחסים זה; סיכונים מחושבים; אויבי השלום; אם יורשה לי להוסיף… כל פרק מתחיל בהשמעת הכותרת ומסתיים במשפט של רבין ללא ליווי המקהלה, בקולו העירום והחשוף, כאזכור של הממד האנושי. הדיבור החשוף, שאחריו ישנה הפוגה של מספר שניות עד תחילת הקטע הבא, משמש כעין "גורם משהה, המאפשר הפוגה בין אמירה לאמירה", כפי שמסביר אהרון שבתאי לגבי תבניות חוזרות בטקסט השירי ההומרי. "הדבר נחוץ", טוען שבתאי, "בפרט לפני שייאמרו דברים נרגשים או כאלה התורמים חידוש ועניין לקידום העלילה".1 ואכן, הטונציה בדיבור של רבין מספקת לנו רגעים של מפלס רגשי גואה, דחיפות והדגשה, שנובעת ממסר חשוב שברצונו להעביר, למשל, הצורך בלקיחת סיכון מחושב (calculated risk) לא רק בעת הקרב, אלא גם במשא ומתן לשלום, או בדברו על "מארג היחסים" (fabric of relations) שצריך להישמר עם האוכלוסייה הלא יהודית בישראל, "שלא לדבר על הפלסטינים בגדה וברצועת עזה". בהמשך מתלקחות מילים כמו fire או opposition באמצעות הקולות השרים.
קיצ'לס עצמו מציע, בנוסף, הקשר תיאטרלי של מקהלה יוונית שמלווה את מהלך העלילה, מפרשת, מסבירה, מדגישה ואף רומזת לקהל על העומד להתרחש: שלושת הקולות הגבריים (אריאל לייקין, בריטון; גדעון לוי, טנור; ודניאל קיצ'לס עצמו כקול המגשר בין הדיבור לשירה) מלווים את קול הבס המפורסם של רבין, חוזרים על מילים מסוימות, מעלים אחרות לצליל גבוה יותר או מהדהדים אותן בטונים נמוכים. לעתים הם נשמעים כעין רצ'יטטיב אופראי של דיבור סיפורי שנפתח לאקורד הרמוני, ולעיתים הליווי הווקאלי נדמה להדגשים מוסיקליים בנוסח טעמי המקרא או שירה גרגוריאנית של כתבי הקודש. ולפתע – הקול מסתלסל ונדמה לשירת בית כנסת בעת התפילה והופך נרגש ונרעד, יהודי, יהודי מדי. במספר מקרים המקהלה מקדימה את הקול הדובר, מייצרת מתח מבשר ובעיקר – הקולות המלווים מדברים באוניסונו עם רבין, מתחקים אחרי קצב דיבורו, מעבים את מילותיו וכאילו נושמים יחד אתו.
אולם, המרכיב המרתק והמשמעותי ביותר של העבודה, ההופך אותה לרלוונטית באופן מכאיב ודוקר לימינו אלה, טמון בהיבט הפרשני שלה, ובשימוש שהיא עושה במוסיקה על מנת להאיר את הטקסט הדיבורי ולבנות אותו מחדש כמזמור אתי שמנסח נורמות של חיים ומוסר. השאלות של המראיין, צ'רלי רוז, נוגעות בתפקיד הקריטי שמילא רבין בהיסטוריה של העם היהודי ושל מדינת ישראל, שאלות שגורמות לרבין לשרטט בתשובותיו מהלך היסטורי שלם החוצה תחנות בחייו, החל מימי המנדט הבריטי בפלשתינה–ארץ־ישראל שבראשיתו נולד בירושלים, דרך מלחמת העולם השנייה של ימי נעוריו ובחרותו, עבור במלחמת העצמאות שבה השתתף כלוחם ועד למלחמת ששת הימים שעליה פיקד כרמטכ"ל, ולסיום חתימת הסכם השלום עם אש"ף בספטמבר 1993. מהלך מקיף זה אפשר לקיצ'לס לראות בעיני רוחו מבנה של אפוס היסטורי, ולחלץ מתוכו מסרים עקרוניים שנוגעים ליחיד ולכלל, למלחמה ושלום, למוסר לחימה, לאחריות אישית ולהבחנות בין מותר לאסור. כך הוא מבקש לאחות בין זיכרון לנבואה, ולייחס לזיכרונות האישיים של רבין ולנורמות האתיות שהוא מציב ממד נבואי לגבי אירועים שהתרחשו גם לאחר מותו, כולל המציאות האקוטית של ימינו אלה.
בית התה, צילום: גילי מרין, באדיבות בית הנסן
ההיבט ההומרי שאני מבקשת להציע כאן נובע מהממד המוסרי – ניתן לומר גם מופתי – שיצק קיצ'לס בדברים של רבין באמצעות העריכה, החלוקה לפרקים והטיפול המוסיקלי בטקסט. חוקרת השירה ההומרית מרגלית פינקלברג מדגישה שהשירה האפית היוונית הייתה חלק בלתי נפרד מהחינוך היסודי והגבוה בעולם דובר היוונית, וכי היו מבצעים מקצועיים – "ראפסודים" – ש"דקלמו אותם בפני קהל במעמדים פומביים שונים".2 היחס בין טקסט דיבורי שמועבר בעל פה, טקסט שירי מדוקלם או מושר, וטקסט מכונן כתוב ומקובע, והמעבר בין השלבים, הוא נושא מרכזי במחקר על האפוסים ההומריים. הבחירה של קיצ'לס לסגת אל הקול בלבד יוצרת היררכיה של דיבור דידקטי ותלמידים המחרים מחזיקים אחרי מורם, כמין לימוד מסורתי המתנהל באמצעות קריאה ושירה בצוותא. השפה האנגלית יוצרת הזרה מסוימת לצד הקול המוכר, ותורמת להעצמת הממד הדידקטי־טקסי של העבודה.
גם שבתאי תיאר את ראשית האפוס כדיבור שבעל פה, שהוקרא לקצב נגינת הנבל, כפרקטיקה של הפנמת זהות ותורת מידות קולקטיבית. בדברי המבוא לתרגומו החדש ל"אודיסאה" מצטט שבתאי את הסיודוס, שתיאר את המשוררים כנציגי המוזות ששרות "על חוקי הכלל ומידותיהם הנדיבות של בני האלמוות".3 קיצ'לס מציע בעבודת הסאונד שלו שירה דקלומית, שנוגעת ב"חוקי הכלל" ובנורמות התנהגות בעתות מלחמה ובימי שלום. בשונה מסדר הדברים בראיון המקורי, מילת הפתיחה של "רוחות" היא "קונפליקט": זה הפצע הפתוח הטראומטי הניצב בבסיס הכל. המילה משוכפלת ומודגשת על ידי הקולות הגבריים: "קונפליקט, קונפליקט נורא ואיום", קונפליקט שנמשך מאה שלמה, a terrible conflict, ומלחמת העצמאות, מלחמת טרויה הישראלית, שעליה מדובר בפרק השני, ממשיכה לדמם לאורך כל השיחה. פעמיים מתחיל רבין את דבריו במילים "אני מאמין…", פתיח הצהרתי שמעיד על תובנה פנימית, נעדרת כל סממן טקטי. כך גם כותרת הפרק השלישי, Norms of behavior, שוזרת את הקרדו האתי של רבין בסיפור הביוגרפי והלאומי שהוא מספר, ומציבה רף מחייב.
באחד מרגעי השיא בשיחה אומר רבין לרוז, בעקבות שאלה על האפקט של רצח גולדשטיין בחברון (תרגום חופשי שלי): "אני מאמין שישראל, כמדינה יהודית, צריכה לחיות על פי נורמות שונות, נורמות של התנהגות, נורמות מוסריות, של מה מותר לעשות ומה אסור…" בהמשך, הוא מספר על קרב יריות שנערך בין מחבלים שחצו את גבול לבנון לבין סיור צנחנים. שניים מחיילינו נהרגו מירי של אחד המחבלים, ובבואם להשיב אש הבחינו שהוא הרים את ידיו בכניעה. "הצנחנים לא ירו בו", סיפר רבין לרוז, "ברגע שהוא הרים את ידיו ונכנע – אין זו כבר לחימה, זהו רצח". משפט הסיכום החשוף אומר: "זהו הקו המבדיל שלימדנו וחינכנו את חיילנו להבחין בו". "ותפקידך הוא לסמן את הקו הזה?" שואל אותו צ'רלי רוז, "ללא ספק", עונה לו רבין.
קיצ'לס החל לעבוד על הטקסט של רבין בעקבות הזמנה ייעודית מאמיר בולצמן, אוצר גלריית הסאונד של בית הנסן, כבר ב־2023, בעיצומה של המחאה נגד ההפיכה המשטרית, והעבודה התגבשה על רקע חווית הקריסה של ערכים מרכזיים בחברה הישראלית ואובדן האמון במנהיגות ובמניעיה. מבלי להזכיר מפורשות את פרשות הירי של אלאור אזריה, את הירי באיאד אל חלאק ולאחרונה את הטרגדיה של יובל קסטלמן ושלושת החטופים בעזה, ברור שההבחנה החד משמעית שעושה רבין בין לחימה לבין רצח היא הבחנה שקרסה אל תוך אש הקרב של הסכסוך הישראלי–פלסטיני הבלתי נגמר. אך הדגש שמציע קיצ'לס אינו רק על עצם קיומה של ההבחנה, כי אם על הקול הברור של המנהיג שמציב את ההבחנה המוסרית לפתחם של חייליו ואזרחיו, וברור לו שזה ייעודו ותפקידו כמי שעומד בראש. יחד עם זאת, רוח הרפאים המרחפת ב"רוחות" של קיצ'לס אינה רק רוחו הנעדרת של רבין, שנרצח כיוון שביקש שלום, אלא הרוח הנכונה של "מארג היחסים" בין חברה למנהיגות, ובין חברה לערכי היסוד שהיא פועלת לאורם. האזנה לעבודת הסאונד של קיצ'לס מעניקה חוויה רגשית ומוסיקלית מיוחדת במינה, שמחלחלת וצומחת אל הפוליטי והאתי. למרות השפה האנגלית, זר לא יבין זאת: העצב, הקינה והמלנכוליה שמוטמעים בדיבור הפוליפוני שטווה קיצ'לס קשורים לשבר העמוק של הישראליות כולה.
רוחות/ דניאל קיצ'לס
גלריית בית התה, חצר בית הנסן, מעמותה
אוצר: אמיר בולצמן
נעילה: 28.02.24
