ברווח שבין המילים

בדומה לתקופת הקורונה, החל מהשבעה באוקטובר התייתרה האמנות מחיינו כמו קליפה יבשה מגזע עץ; התמודדות עם חרדות קיומיות יומיומיות הציפה והעלתה לפני השטח יצרים בסיסיים של הישרדות. אך גם עכשיו, כמו אז, היו מי שהקטסטרופה עוררה אותם לפעולה אמנותית אינסטינקטיבית כמעט, לניסיון לתת ביטוי, פורקן ודימוי ויזואלי לטירוף שאחז, ועודנו אוחז, בכולנו.

לאחרונה נפתחה במוזיאון תל אביב התערוכה ״שמיני עצרת״, ״המבקשת לגעת בשולי האסון שפרע את קיומנו הפיזי והמנטלי בבוקרו של יום שבת, השבעה באוקטובר," כפי שכתבה האוצרת דלית מתתיהו. בשונה מאמנים, שיכולים להגיב למצב באופן כמעט מיידי, המוזיאון הוא גוף מסורבל, מתוכנן ומוקפד, ועל כן מעט מורכב יותר עבורו להגיב. תחילה חשבנו שאולי נמצא על קירות התערוכה מעין פורטפוליו של מיטב אמנות השעה, אבל מהלך כזה היה יוצר תערוכה חד שכבתית, ובפועל התערוכה מציגה מהלך אחר, מעניין ועמוק הרבה יותר.

עמוד השדרה של התערוכה הוא עבודה של דגנית ברסט, המבוססת על שיר שכתב המשורר הפולני תדיאוש רוז׳וביץ׳ ומתאר שיחה מינימלית בין בן ואימו:

הגיעה שעתי

הזמן דוחק

מה לקחת

אל הגדה ההיא

מאומה

אז זה

הכל

אמא

כן בני

זה הכל

אז זה רק זה

רק זה

אז אלה כל החיים

כן כל החיים.

מראה הצבה מתוך שמיני עצרת, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2024, צילום: אלעד שריג

השיחה הפרומה הזו נפרמת עוד יותר בעבודתה של ברסט, המנתקת כל מילה מחברתה ומצמידה אותה לדימוי, ובין כל פריים מילולי כזה למשנהו מתמקמת עבודה מאוסף האמנות הישראלית של המוזיאון (מיותר לציין שעבודות האוסף לא נעשו בהקשרי המלחמה הנוכחית, אבל הקריאה העכשווית מפיחה בהן חיים חדשים). הריווח של השיר מקשה על קריאה רציפה בו, והופך אותו לשרטוט עדין של אופק, לתמה חיוורת, לסאונד עדין אך נוכח בחלל התערוכה.

מתתיהו כבר סומנה בתערוכה הקודמת שאצרה, ״דמיון חומרי״, כמי שמארגנת מחדש את אוסף האמנות הישראלית, מציעה מבט אחר ומרענן עליו. וכפי שכתב דוד שפרבר בערב רב על המהלך הזה: "לשיח שמציעה האוצרת יש פוטנציאל גדול לייצר סיפור חדש לאמנות המקומית, גם אם הוא ישמיע מעין מקהלה אקראית ויספר סיפור מקוטע ולא לינארי. אלא שהאתגר שהיא מציבה עדיין לא מומש במלא עוצמתו, ומבחינה זו מדובר כאן בהצעה רדיקלית שעוד צריכה להתבהר בעתיד". והנה, העתיד הגיע וההצעה ״הרדיקלית״ הזו מתבהרת קצת. אולי האתגר לא ממומש ״במלוא עוצמתו״, אבל בהחלט מדויק ונכון להווה המקומי. למי שפספס את הפרקים הקודמים, בתערוכה "דמיון חומרי" הוצע מהלך שמאפיין עבודות מאוסף האמנות הישראלית על פי ארבעת היסודות: אש, מים, רוח ואדמה. מחשבות לא לינאריות־כרונולוגיות ממין אלו הן משב רוח קריר במדבר החם של תערוכות קבע מוזיאליות, הנאצרות לרוב סביב נרטיבים היסטוריים וחברתיים.

מראה הצבה מתוך שמיני עצרת, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2024, צילום: אלעד שריג

ב״שמיני עצרת״ יש עיסוק באנרגיה הכאוטית שפרצה לחיינו באותו בוקר שבת ארור; בליל של דימויים גרפיים אלימים ומפוררי נפש נדחס למסכים הקטנים שלנו, והפך כל דימוי תמים לטריגר של אימה, והלך הרוח הזה נושב בעוצמה בתערוכה. עבודתו של דניאל באואר למשל, שבה מופיע תצלום של מזרון מיטה בגדול מלא המתנשא לגובה, מעוררת חיבור כמעט ישיר למיטות הסתורות, המדממות, המוכרות לכולנו מתיעודי הזוועה. גם עבודתו של מיקי קרצמן, "קרב" (2008), מהדהדת בעצם הקומפוזיציה שלה את אירועי הנובה. משהו בפסטורליות הירוקה שמוכרת לנו מסביבת העוטף אל מול הריצה לכל עבר. תמונת החייל העירום המתלקח מג׳ריקן צבאי שצילם מיכה בר־עם במלחמת יום הכיפורים הופכת רלוונטית שוב לאור צילומי החיילים בחזית הדרומית. במיוחד צובט את הלב הציור ״שבת בקיבוץ״ של יוחנן סימון (1947), המתאר פסטורליות קיבוצית טיפוסית, אב מניף את בנו אל השמים ואם כורעת ברך אל בנה, כשברקע עגלה חקלאית רתומה לסוסים ועליה צעירים וצעירות. ציור כזה הופך למנסח את הרגע שלפני, את נקודת האל חזור, את התמימות שהונפה עליה חרב. בדימוי שהוצמד למילה ״זה״ מתוך השיר נראה תצלום עיתונות מהפיגוע במעלות, שבו אח נושא את אחותו הפצועה במין תנוחת פייטה ישראלית וכואבת, המעוררת שאלות על הסבל הכרוך בארץ הזו, על אובדן ועל גלגל שנראה כמתגלגל עלינו בכל פעם מחדש. יש עוד כמה מאפיינים חוץ דימויים שקושרים את התערוכה למלחמה. למשל, החלל שבו היא מתארחת נמצא במעבה המוזיאון ומזכיר קצת ירידה למקלט או לבונקר, ואפילו חוסר הקליטה הסלולרית בחלל משרת את המוטיבים שהתערוכה מבקשת להציג.

יוחנן סימון, שבת בקיבוץ, 1947, צילום: מרגריטה פרלין, אוסף מוזיאון תל אביב לאמנות

אם כן, וכפי שראינו ב"דמיון חומרי", מתתיהו עובדת עם אנרגיה של עבודות, היא משחקת עם הפריזמה שדרכן הן נקראות וכך יוצרת בחלל את האווירה הרצויה. גם כאן, ב״שמיני עצרת״, העבודות נבחרו בקפידה. כשלעצמן, הן לאו דווקא קשורות להווה, ואלמלא ההווה בוודאי לא היו נקראות באופן הזה. דחיסות הדימויים והגיוון הגדול שלהם, ההיסטורי והתוכני, מייצר חוסר הגיון מחושב שדומה במשהו לגלילה האובססיבית וחסרת התכלית ברשתות החברתיות, או לבהייה המתמשכת במהדורות החדשות שאפיינה את ימי פרוץ המלחמה. אין לתערוכה הזאת נקודת התחלה, כלומר יש, טכנית, פתח לאולם, וגם יש שיר שלכאורה מתחיל ונגמר, אבל יש גם איזה רצף מסחרר של דימויים מכל מני סוגים ובכל מני מדיות, שמתחברים ולא מתחברים, שעוברים מאחד לשני לשלישי עד שאתה פוגש דימוי שמפעיל אותך, בדיוק כמו אייטם קורע לב בחדשות או סרטון מרגש של מפגש בין משפחות, לרגע אחד משהו בפנים נשבר.

לפעמים, שירה טובה היא כזו המצליחה לייצר אירוע ברווח שבין המילים, שמטעינה מפגש בין שני שדות סמנטיים שונים לחלוטין באנרגיה משותפת. כזו היא גם הפעולה של מתתיהו בתערוכה ״שמיני עצרת״. קשה לומר שהתערוכה הזו לירית (אם כי אפשר לדחוק אותה להנחה הזו) אבל היא פועלת על הצופה במנגנון דומה עד זהה לזה שהליריות מפעילה בקורא שלה. המהלך הזה לא רק מרענן ומפתיע כשלעצמו, אלא הוא רלוונטי ומדויק כשמנסים לדבר על הווה מתמשך קטסטרופלי במדינה למודת משבר כמו מדינת ישראל המוכה של 2023.

דגנית ברסט, מתוך שיר של תדיאוש רוזביץ', 2012, אוסף מוזיאון תל אביב לאמנות