אתי אברג׳ל היא זוכת פרס מפעל חיים ע״ש מרדכי איש-שלום, ויעל בוברמן-אטאס היא זוכת פרס ליצירה אמנותית ע״ש שושנה איש-שלום. השתיים יקבלו את הפרסים בטקס שיערך היום (ראשון) 21.1.2024 בשעה 18:00 בבית האמנים בירושלים.
בועדת פרס מפעל חיים ע״ש מרדכי איש-שלום ישבו האוצר ד״ר אמיתי מנדלסון, האמנית אריאן ליטמן ונציגת המשפחה צלה איש שלום. בנימוקי הבחירה נכתב כי ״פרס מפעל חיים על שם מרדכי איש-שלום לשנת 2024 מוענק לאמנית הרב-תחומית אתי אברג'ל. בעשורים האחרונים פיתחה אברג'ל שפת יצירה בעלת רבדים עמוקים, שחוטיה נפרמים ונשזרים לכדי עולם עשיר, שהוא מפורק ושלם בעת ובעונה אחת. אברג'ל יוצרת סביבות אמנותיות, ההופכות למְכלי זיכרון ולמקטעים של פואטיקה צרופה. יצירותיה הפיסוליות נבראות מתוך חפצי יום-יום, כגון נעליים, משפכים, סרטי מדידה, עפרונות, מכחולים ומחברות. תוך שימוש באיכויות הפורמליות והחומריות של אובייקטים אלו היא טוענת אותם בממד רגשי, סמלי ואוטוביוגרפי. החפצים והסביבות שהיא יוצרת נעים בין יציבות לקריסה, בין חיבור לפרימה, בין עוצמה לרכות. בו-זמנית הם ניחנים באיכות מהוססת והחלטית, פרומה ומגובשת, קורסת פנימה ובוראת את עצמה בכל פעם מחדש. בבסיס יצירתה מתקיימת תחושה חמקמקה של דבר-מה העומד על בלימה; יציבות וסדר, הנפגשים עם כאוס ושבריריות; דקורטיביות מחושבת, ההופכת לסבך משובש שכמו ממשיך את חוטי המחשבה והזיכרון. הצבותיה בחללי תצוגה שונים ומגוונים לאורך השנים היו מופת של תכנון חלל מחושב ומדויק לצד אינטואיציה וחופש פורע סדר, ויצרו חוויה של מעבר מן היומיומי אל הרוחני ואף אל הרליגיוזי. אברג'ל פעלה ופועלת שנים רבות בשדה הוראת האמנות במוסדות שונים, ביניהם בצלאל ושנקר, וכן בהכשרת מורים לאמנות במכון כרם בירושלים. היא השתתפה בתערוכות רבות בארץ ובעולם, ועבודותיה שמורות באוספים ציבוריים ופרטיים שונים״.
יעל בוברמן-אטאס, כורסא אדומה. מתוך הסדרה ״חלומות״
בועדת פרס ליצירה אמנותית ע״ש שושנה איש-שלום ישבו האוצרת רונית שורק, האמן יונתן רון ונציגת המשפחה מוריה ניראל. בנימוקי הבחירה נכתב כי ״יעל בוברמן-אטאס מתארת חללים פנימיים באיפוק רב, הבא לידי ביטוי בצבעי השחור והלבן, בעבודה המדודה ובבחירה לתאר את המבנים, כשלרוב הם ריקים מאדם, אנונימיים. גם החפצים והאנשים מתוארים מרחוק, בזהירות, במחשבה תחילה. אותה גישה נשמרת בתיאורים הצבעוניים, הנדירים יחסית, שאף הם מינימליסטיים. הקצב המתון הוּפר לאחרונה בתיאורי נוף דמיוניים, שצוירו בזמן המלחמה הנוכחית. הם נסערים, הקווים הסדורים מְפַנים את מקומם למשיחות מכחול פרועות, אבל על כך עדיין לא בשלה השעה לדבר. הזמן הקפוא נוכח בעבודותיה של בוברמן-אטאס, שרבות מהן עוסקות בקורות משפחתה. היא מנכיחה את הסיפורים באמצעים מועטים וסמליים, מזקקת אותם לרמזים. אותם סיפורים הם תמציתה של ילדות ישראלית בשכונה ירושלמית ותיקה. הם אוצרים בחובם מודעות מתוחה למורשת פועמת ושותקת ממלחמת העולם השנייה. האיפוק שבתיאור מעצים את המתח ומאפשר למתבונן להתוודע לסיפור המקורי באמצעות הכותרת או הטקסט המלווה, ובה בעת לפתח מחשבות וסיפורים אישיים. גם כשמדובר בתיאור חללים ביתיים, יש בעבודות זרוּת וריחוק. למרות החיסכון בפרטים ניכרת ההתבוננות החקרנית, המנסה לפענח את הנראה ואת הנעלם ולהנציחם״.
