אמנות, להבדיל: על תפקידה של האמנות בעתות חירום ובמצבי משבר

המציאות הכתה בנו. אני מתיישב חסר מנוחה אל השולחן בחדר העבודה שלי ושואל את עצמי מה לעשות. אני כותב את המילים הללו מתוך אימה אל מול מה שמתרחש בעזה ורגשות הנקמה שמניעים את הקבינט הבטחוני והממשלה, אל מול הלך הרוח הדיכאוני של הציבור והאופוריה של "התמרון" הצבאי שנצבעת אט אט בגווני אפור. מה עושים? איך מגייסים את הכלים ואת הניסיון שיש לי כאמן, איך מגיבים למצב?

הפילוסוף האמריקאי ג'ון דיואי קבל בספרו  Art as Experience על כך שהאמנות בודדה עצמה מחיי היומיום, והסתגרה בחללי תצוגה המיועדים לאמנות בלבד.¹, New York: Penguin, 2005] הוא קרא לבסס את החוויה האסתטית בתהליכי חיים על מנת לנרמל אותה. דיואי קשר בין המהלך האמנותי לבין דמוקרטיה; שתיהן פרקטיקות חיות שיישומן ניכר בעצם הפיכתן לדרך חיים. כפי שהחוויה האסתטית באה לידי ביטוי בכל פן של חיינו, כך גם הדמוקרטיה היא ביטוי של תחום הציבור: "התודעה הברורה של חיים קהילתיים, על כל השלכותיה, מהווה את רעיון הדמוקרטיה".² טיעון זה נכתב לפני מאה שנה בקירוב, וממשיך להישמע גם כיום בתביעה מן האמנות לצאת מחללי התצוגה המוגנים אל המרחב הציבורי, אל הציבור.

קשה לדבר על נרמול של האמנות במציאות הכאוטית בישראל של שנת 2023. תשעה חודשים של הפגנות נגד ההפיכה המשטרית ולאחריהן מלחמת השבעה באוקטובר, מלווים באין סוף מחוות יצירתיות, מרביתן עושות שימוש בסמליות שחוקה, כמו רוצות לומר ולשתף את שידוע לכול. האם הכל נאמר?

החזית הורודה, סימני ידיים, 2023

הקופירייטינג שופע כאילו מדובר בקידום מכירות על לוחות פרסום, הקרנות וידאו על חזיתות בתים, שלטים ופוסטרים (אגרופים אגרופים) בחוצות עם גרפיקה בועטת, בובות ענק, בלונים, שרוולי פלסטיק מנופחים (הקו האדום). הרבה צבע אדום (מחאה) וצהוב (חטופים), הרבה סימני קריאה מוגברים במערכות כריזה ולצידם הצבות אילמות בכיכר העיר, חנוקות מצער ובכי על גורלם של החטופים והנעדרים. אבל האמנות, על הסובטיליות שלה, על הקריאה הביקורתית ועל שיח שנמנע מפרשנות חד ממדית, כמעט שאינה מוצאת שם את מקומה.

יש מספר נקודות אור באפלה, אמנים ואקטיביסטים שמצליחם להביע עמדה תוך שימוש בשפה אמנותית מקורית, לפתח שיח אלטרנטיבי ולנסות להניע את התודעה הציבורית ביחס למצב המורכב שאנחנו נמצאים בו. השוטרת אז־אולי בלטה בהפגנות בלפור ושייח' ג'ראח, לבושה במדי שוטרת, זר פרחים ואף של ליצן. היא מדביקה לבבות קטנים על חזה המפגינים וכוחות הביטחון, לפעמים מחבקת. משהו בהופעה החצופה אך הרכה והאמפטית שלה משבש את התחביר המקובל בהפגנות ומרכך גילויי אלימות. שפת סימני הידיים שקבוצת הפעילים "החזית הוורודה" יצרה משמשת כהוראות הפעלה וניצוח על כוריאוגרפיה של מעגלי המחאה, ועל קריאת סיסמאות נוקבות פרי עטה של הקבוצה. שושקה, "פיית המחאה" ואלטר אגו של המאייר והקריקטוריסט זאב אנגלמאייר,³ מגכיחה את הסיטואציה על הקשריה הפוליטיים המגוונים. דומה שאנגלמאייר לא החמיץ הזדמנות לחשוף את ערוותה של המציאות באמצעות התחפושת העירומה שהוא עוטה על עצמו בהפגנות לסוגיהן. "החייל הלבן", פרפורמנס נועז של יהודה בראון, שפטרל על קווי התפר בירושלים ובחברון חמוש ברובה צעצוע, חגור לקרב ומאופר כל כולו (כולל המדים, החגור והנשק) בלבן. הממד האירוני של החייל המאיים והכנוע (הלבנת פנים) בו זמנית היא התערבות אמנותית מסוכנת במקומות שבהן היד קלה על ההדק, אבל שם טמון הכוח שלה. היא הפקפוק, הצבת סימן השאלה על האבסורדיות של "המצב". אפילו פתיחת שגרירות איראן בירושלים (2015), רצף פעולות מבית היוצר של קולקטיב "המבול" הייתה אקט ספק נבואי ספק אירוני. ואמנם, פעולה זו המחישה עד כמה דק הגבול בין היתכנות ובין אי הסתברות, בין אוהב ואויב. אבל כל אלה הן מעט מדי אל מול שתיקת האמנות, אל מול האימה ואין האונות שרבים מאיתנו, האמנים, חשים. יש לשאול האם האמנות הישראלית מפגינה קושי להתמודד עם המציאות, להגיב במקום ובזמן? האם נדרשת פרספקטיבה של המציאות כדי לייצר דימוי תחליפי לה? האם אנחנו מזדהים כל כך עם הגורל הקולקטיבי שלנו כעַם ועִם ערכי המדינה והמאבק הקיומי שלה באופן שמאלחש ומקהה ביקורת עצמית? האם אנו גוזרים על עצמנו צנזורה עצמית? האם לנוכח המצב אנו בוחרים לשתוק?

שושקה (זאב אנגלמאייר) בהפגנה נגד המהפכה המשפטית, ירושלים 20.2.2023

ואולי אין כלל צורך שהאמנות תתערב במצבי סף, כי הפואטיקה היא תחליף, בריחה, ממציאות כואבת? האם אין לראות בפואטיקה משום התענגות על הכאב? ואולי אי אפשר, ורצוי שלא נצייר, נצלם, נכתוב, נרקוד על הדם?

יש לאמנות הישראלית קושי מובנה עם המדיום המכונה "אמנות פוליטית" (לא סתם במירכאות) ועם פוליטיזציה של הפואטי. זכורה אמרתו של האמן הבלגי־מקסיקני, פרנסיס אליס (Alÿs) – Sometimes doing something poetic can become political and sometimes doing something political can become poetic. גם "אמנות או שנמות" היא מימרה שבנויה על משחק מילים שנון, אבל אף אחד לא הולך למות למען האמנות. אנשים מוכנים להקריב את חייהם כדי לשמור על הבית הפרטי והלאומי ועל אֱמונתם, אך לא על אָמנותם.

בספרו "אמנות פוליטית בישראל" (2023) מעלה גדעון עפרת מספר השערות בניסיון למצוא את הסיבות להיעדרה של אמנות פוליטית בעתות משבר. הוא מציין את "אובדן תחושת המקום":

[…] גל הגלובליות, על פניו הקפיטליסטיים והטכנולוגיים החדשים, ערער את זיקתם של רבים ל"מקום" לטובת סוג של אשליה קוסמופוליטית (אינטרנטית, מוזיקלית, אורבנית, גסטרונומית וכו'). בהתאם, מחויבות אישית להיסטוריה ולתרבות של המקום, מחויבות שבלאו הכי ניהלה מלחמת הישרדות לאורך העידן המודרניסטי, הפכה לערך פחות ופחות מבוקש בתרבות ואמנות שאינן מכירות עוד בהבדלים מכריעים בין זירה תל אביבית לזירה ברלינאית, ניו יורקית וכו'.⁴

העדר תחושת מקום אינו עולה בקנה אחד עם הטענה המופיעה בספרו שלא מעט אמנים ייחדו את יצירתם למצב הפוליטי והבטחוני בארץ (יגאל תומרקין, משה גרשוני, דוד ריב, מיקי קרצמן, דוד טרטקובר ואחרים), ואף על פי כן, יש לציין, שהאמנות שלהם לא השכילה להציב אלטרנטיבה למציאות.

בשנים האחרונות אנו עדים לגל עצום של יוזמות אזרחיות עצמאיות. בשנות המחאה (מחאת האוהלים, מחאת בלפור, המחאה נגד הרפורמה המשפטית), אמנים, פעילים חברתיים וארגונים אזרחיים פועלים מחוץ לשדות הכוח של הממסד הפוליטי. פעילותם מורה דווקא על זיקה ומחויבות למקום, לחברה ולמדינה. ואם אין מדובר באובדן תחושת מקום, יש לשאול באיזה מרחב או זירת פעילות יש לקשור את הניסיונות של האמנות להתערב ולהשפיע על שינוי התודעה הציבורית? מובן מאליו שהמערכה אינה יכולה להתנהל רק בחללי תצוגה של גלריות ומוזיאונים ובמסגרת שיח פְּנים אמנותי. כדי להתניע תהליכים חברתיים ופוליטיים, ערעור סדר קיים וכינון סדר חדש, יש לשנות את האמצעים, המצע (המדיום), אופני התצוגה ומרחבי תצוגה מייצור אובייקטים להצבות תלויות מקום, פעולות ואמצעי הסברה וקומוניקציה, ומחללי תצוגה מסורתיים אל מרחבים ציבוריים, ובכלל זה תקשורת אלקטרונית וכתובה ורשתות קשר.

השוטרת אז-אולי, צילום: מתן גולן

האמצעי המרכזי של המדיום האמנותי – הדימוי החזותי, הלשוני, התנועתי והקולי – אינו יכול להישען באופן בלבדי על מערכת של סמלים (עגלות התינוקות או הכיסאות הריקים כסמל להיעדרם ואת הכמיהה לחזרתם של החטופים, למשל). הדימוי חייב להפסיק לשחק את משחק המחבואים והזהויות של הדומה או השונה מהמציאות שאליה הוא מתייחס, הבדוי, הכמו והכאילו, האנלוגי, המטפורי, הסמלי והאלגורי. הדימוי של אמנות מתערבת חברתית, ציבורית ופוליטית כאחת, חייב להתמקד בחשיפת רבדים סמויים של המציאות או ביצירת מציאות תחליפית.

אביא להלן גישות בינלאומיות שונות של אמנות מתערבת: האמן האירי ריצ'רד מוסה משתמש במצלמות הדמיה תרמית אינפרה־אדומה ובטכניקות צילום נוספות שמסננות גוונים מסוימים מתוך הספקטרום. טכניקות אלה פותחו לשימושם של כוחות צבא וביטחון, לצורך תצפית ומעקב, למניעת הגירה והברחה בגבולות, וכן לצורך מחקר אקלימי ותרמוגרפיה רפואית. בני אדם ובעלי חיים בעלי דם חם בולטים בצילום תרמי על רקע הסביבה. מוסה מגדיר את הצילום התיעודי שלו כחשיפה של מה שהעין אינה רואה. כך הוא חושף מראות קשים של אזורי עימות באפריקה ובאירופה, וכן משברים הומניטריים וחורבן אקולוגי באמזונס – עוולות שמבוצעות בידי אדם. בביאנלה לאמנות ה־55 בוונציה הוא הציג בביתן של אירלנד את "The Enclave" (המובלעת, 2013), מיצב צילומי רב ערוצי שהוקרן על גבי שישה מסכים דו צדיים. הצופה ניתב את דרכו בחלל האולם החשוך כמו בתוך מבוך, כדימוי לפני השטח העטויים צמחייה סבוכה במזרח קונגו, שם מתנהל מאבק אלים בין מליציות שונות. תמונות הנוף בגווני אדום ממלאים את החלל ומבליטים את הגופים (והגופות) של הלוחמים שמוצגים בגוונים מנוגדים של ירוק. התיעוד הצילומי של מוסה מייצר מיפוי של המציאות על מנת להעצים את החוויה או כדי למצות תובנות וראיות משפטיות באזורי משבר וסכסוכים טריטוריאליים. את סרטו Broken Spectre (ספקטרום שבור, 2018–2021) הוא צילם ביערות הגשם של האמזונס. מוסה התקין מצלמה רב ספקטרלית על רחפן וניצל את יכולת הצילום לייצר טופוגרפיות חיות. הסרט הוקרן על גבי מסך פנורמי באורך 20 מטר, ושיווה ליצירה ממד של נוף.

"Cloud Studies" (מחקרי ענן, 2021–2022), ארכיטקטורה פורנזית של צוות יוצרים רחב בהובלת אייל וייצמן שמרכזו בלונדון, הוצגה בביאנלה לאמנות עכשווית ה־12 של ברלין. היצירה עוקבת אחר תצורות העננים הרעילים כאמצעי לזיהוי פלילי של הפצצות וכעדות משפטית לקולוניזציה ולשליטה על טריטוריה זרה. גם האמן לורנס אבו חמדן מדובאי מתעד אלימות אטמוספרית בהסתמך על מידע ארכיוני. ביצירתו "Air Conditioning" (מיזוג או המזגה של אוויר, 2022), שהוצגה אף היא בביאנלה בברלין, אבו חמדן ריכז מידע על פעולות שביצע חיל האוויר הישראלי מעל שמי ביירות במשך 15 שנים. הוא פרש דימוי של קו הרקיע של ביירות לאורך קירות האולם, ומיפה בצורה גרפית (סנטימטר לכל יום, סה"כ כ־55 מטר!) את עוצמת האלימות וזיהום הרעש המצטבר שמטוסי ה־F16 יצרו בשנים 2007–2021.

יצירות אמנות נושאות במטענן הגנטי פוטנציאל של מנגנון ביקורתי המגיב לסדר קיים באופן שלעתים קורא עליו תגר. יצירות כגון אלה אינן מתארות את המציאות, וכאמור, גם לא מדמות אותה למציאות אחרת, פואטית ובדויה. הן מציגות את המציאות באור חדש ונוקב.

זרע רדיקלי יותר טמון באקטיביזם האמנותי, שאינו מסתפק בהצבת ראי ביקורתי, באיסוף ראיות משפטיות ובחשיפת הפנים האמיתיים של המציאות. לאקטיביזם האמנותי יש פוטנציאל השפעה על המציאות בניסיון להבנות את התנאים לשינויה. להבדיל מאמנות חזותית מסורתית, התערבות אמנותית היא תוצר של הריון חוץ רחמי. הרחם שלה אינו הסטודיו אלא מרחבי פעולה ציבוריים. האמצעי הוא פעולה (להבדיל ממיצג), בבחינת הארד קור של האמנות. השדה הרעיוני של האמנות המתערבת חברתית או סביבתית אינו עוד המִילְיֶה והממסד האמנותי, התערוכות הבינלאומיות, השיח התרבותי וערך החליפין הכלכלי או החברתי של האמנות. ההתערבות האמנותית מבקשת לענות על השאלה המטרידה אמנים רבים ומחייבת מענה: מה תפקידה של האמנות בעת חירום ובמצבי משבר, ומדוע היא אינה נוכחת דווקא כאן ועכשיו?

ראייתה של יצירת האמנות כבעלת טבע כפול. צידה האחד הוא היותה חלק מן התרבות; צד זה נוכח בפרקטיקות היצירה עצמה, כגון אמצעי הייצור, טכנולוגיות, תפקיד היצירה, מעמד היוצר, מסגרות השיח ומבנה השדה ועוד ריבוא היבטים נוספים. צידה השני הוא היותה של יצירת האמנות בלתי נטמעת היטמעות גמורה בתוך התרבות, כלומר היותה נוכחות חיה, החומקת באופן אימננטי מן ההגדרות שמבקשים לתת לה. מבחינה זו אנו יכולים לראות באובייקט האמנות רדיקל חופשי הנע במרחב התרבות, מקעקע ומפורר אותו. כלומר: אינני מבקש להוציא את מעשה האמנות מחוץ למרחב התרבות, אלא לטעון כי על אף היותו משוקע בליבת התרבות הוא נשאר "לא מאוכל", ובכך הוא מאתגר את המבנה התרבותי ומקעקע אותו.

המודל שאותו אני מציע רואה ביצירת האמנות ביטוי המתנגד מתוקף מהותו לניסיונות הכלתו במסגרת השיח ושדה התרבות. עוצמתה של ההתנגדות האמנותית קשורה לרמת האלימות שכּלֵי התרבות מפעילים עליה; האפשרות לצמצם את מידת ההתנגדות של האמנות תובעת פירור של מבנה היחסים הקיים בין המעשה האמנותי לבין המפעל התרבותי.⁵

המוטיבציה לפעולתו של האקטיביזם האמנותי היא זיהוי של לַקות, מגבלה, חסך, אי צדק חברתי, דרישה לקבלת סמכות או אחריות. זהו ביטוי לנקיטת עמדה וסירוב לשמור על פסיביות או אילמות אל מול חדלות תפקודה של הרשות. מדובר בפעולה שמהותה היא פעולת נגד. יותר משניתן לתחום אותה כאמנות פוליטית או ציבורית, בשל הזיקה שלה למרחב הציבורי, אני רואה בה אמנות אזרחית, כי מדובר בהיערכות לפעולה של יחיד או רבים לשינוי מצב קיים מתוך אי הסכמה ליישר איתו קו ומתוך לקיחת אחריות אישית על שינויו, שיקומו או המרתו. הברירה הטבעית של האקטיביזם האמנותי היא דחייה של המצב על ידי הצעת אלטרנטיבה, כלומר לא להתייחס למצב נתון ככורח המציאות. התנגדות היא ההתגלמות של המעשה האמנותי בפן הפוליטי שלו. מירב אמיר ממצה את התגלמות הגוף והפוליטי בהטייה פמיניסטית: "אני רוצה להביא כאן את הטענה שהאקטיביסטית היא הרגע שבו הפעולה הפוליטית מקבלת גוף ממשי, אנושי, היא הפרסונליזציה של הפעולה הפוליטית, וההתגלמות הזאת שלה גם גורמת למרחב מסביבה להפוך לרגע פוליטי […] נראה שהאקטיביסטית מתגלמת ברגע שבו היא מייצרת הפרעה פומבית במרחב […]".⁶, קו אדום / הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2012, עמודים 42–43.]

"המצב" הוא מונח חמקמק שמרבים לעשות בו שימוש. "מה המצב?" אנחנו שואלים איש את רעהו בלי להתכוון באמת למה שאנו אומרים. "המצב" מתאפיין כהלך רוח פנימי. מילון Merriam-Webster מפרש את המונח "situation" כאופן שבו משהו ממוקם ביחס לסביבתו,⁷ מיקום יחסי או שילוב של נסיבות ברגע מסוים, אתר, מצב עניינים קריטי, מורכב, בשלב פעולה של נרטיב או דרמה, מִשֺרה/מקום עבודה, עמדה בחיים (status) וכו'.

אמקד: מצב הוא האופן שבו משהו או מישהו מוצב ביחס ל–, כלומר מתייחס בנסיבות קיימות, על פי רוב ארעיות, אל משהו או מישהו אחר, כולל אל מערך נסיבות גאו־פוליטי נתון. במובן זה מיקומו של אדם קובע את אופן התייחסותו לסביבתו. לעומת זאת, אי התייחסותו מורה על נתק, על ערעור הקשר עם סביבתו, עם בית הגידול שלו. נתק הוא ויתור או אובדן שליטה על נסיבות חייו. בדיאלוג על פוליטיקה של פרקטיקת אמנויות שיתופיות, האמנית סֶלינה תומפסון הצביעה על הקשר הניגודי בין מקום לסיטואציה: "מעניין לחשוב על מקום לעומת מצב. כאמנית שחורה וכמי ששייכת לפזורה הציבורית (public diaspora) אני חשה שזה תמיד פוליטי וחברתי: כולנו מתנחלים או עקורים. ההיסטוריה של המקום אלימה מכדי שהיא תהיה כל דבר אחר".⁸

כשפעולה הופכת לתובנה, מתקבעת למצב, כשהמצב (בה"א הידיעה) מתפענח כמצב עניינים, מצב צבירה, מצב רוח, מצב נפשי, מצב הכן, מצב חירום, אנחנו נדרשים לפעולה כדי להיחלץ ממנו. אם נתפוש את המצב לא רק כשילוב נסיבות מתהווה, זמני או קבוע, אלא כתוצר של נסיבות, כחומר שמשנה את התצורה, המרקם, ולעיתים את מצב הצבירה שלו כתוצאה מהלחץ שמופעל עליו, או אז ניתן לעצב אותו. פעולה מתהווה מתוך התנגדות לחומר. לטענת תיאודור אדורנו, מההוגים המרכזיים של אסכולת פרנקפורט, "האמנות היא האנטיתזה החברתית לחברה";⁹ במקום לגבות ולאשר את המציאות היא צריכה להוות אופוזיציה לה. רעיון זה, שבכל פעולה אמנותית טמון זרע של התנגדות, ממשיך ללבות את המחשבה הביקורתית גם בימינו אנו. "To exist is to resist" היא אמרתו החריפה במצלולה של הפילוסוף, התאולוג והסוציולוג ז'אק אלול.¹⁰ כל שכן בתהליכי התערבות אמנותית; המוטיבציה ליצירה בתחום הציבור היא, כאמור, הרצון או הכורח לפעול מתוך אי הסכמה או אי השלמה עם מצב נתון. האוצרת נעמי אביב הדהדה את הגישה האנטי ממסדית הזו: "אם אתה לא מתנגד לכלום, אז למה לך לעשות אמנות? אם אתה עושה אמנות – אתה מורד, אתה מוחה, אתה לפחות מביע מחאה. אחרת – למה לעשות את זה בכלל?"¹¹ האוצרת והיסטוריונית האמנות הישראלית טלי תמיר בוחנת את ההשפעה של אמנות המחאה הפוליטית של קבוצת האמנים "המשותף קיבוץ" על האמנות הישראלית בעקבות מלחמת יום הכיפורים. רוח הפעולה שאפיינה את האמנים האלה היא "ההתייצבות בעמדת התנגדות, מידת המעורבות החברתית ותפיסת האמנות ככוח פעולה וכזרז לחשיבה".¹²

התערבות אמנותית אינה כלואה בשיח פְּנים אמנותי או באוטונומיה תרבותית. התערבות היא, כאמור, אמנות אזרחית שפועלת בתחום הציבור. השימוש שהיא עושה בדימויים ובטכניקת הייצור אינו על מנת ליצור רשמים (כלומר, להרשים). הדימויים שלה הם מִפסלות; באמצעותן ניתן לפסל בחומרי מציאות. סדר היום של האמנות האזרחית מתערב על מנת להשפיע ולשנות את המצב ולא רק להתייחס אליו ולפלרטט איתו. לעתים הדימויים אינם אלא טלאים של מציאות שמטרתם לכסות על חורים בתפישה או בתודעה שלנו את המציאות. ז'ורז' דידי־הוברמן מכנה זאת "דימוי קרע". "הם [הדימויים, ה.ע.] אינם האשליה הטהורה וגם לא האמת כולה, אלא אותה פעימה דיאלקטית שמניעה יחד את הכיסוי ואת הקרע שלו". בהמשך הוא מצטט את הפסיכואנליטיקן ז'ראר ואשמן בתביעה שלו מהאמנות "להראות את ההיעדר",¹³ שכן, גם היעדר הוא קרע של המציאות.

קריסטוף וודיצ'קו, Sans-Papiers, Kunstmuseum Basel, באזל 2006

אמן המולטימדיה הפולני־אמריקאי קריסטוף וודיצ'קו הקרין על חזיתות של מוסדות ציבור ואנדרטאות דמויות של נשים וגברים שהודרו מהזיכרון הביוגרפי המקומי. הדרה כמוה כהיעדר. הוא העניק תשומת לב מיוחדת לאוכלוסיות מוחלשות ובכללן מהגרי עבודה, ילדים וקשישים. באמצעות מיפוי חזיתות מבני ציבור והקרנת וידאו עליהן הוא נותן לאוכלוסיות אלה קול. לעתים הוא בוחר להקרין איברים – כפות ידיים, עיניים או פלג גוף תחתון – כמו למשל בתיעוד וידאו של ארבעה מהגרי עבודה שנראים כמו יושבים (פלג גופם העליון חסר) על גג מוזיאון האמנות בבאזל ומשוחחים על קשיי חייהם כמהגרים. היצירה Sans-Papiers (צרפתית, "חסרי ניירות", כינוי למהגרים בלתי חוקיים שאינם מצוידים במסמכים או אישורי שהייה, 2006) אינה מקשטת את העיר אלא מתערבת בבנייני הציבור שלה, ומעלה לסדר היום תכנים חברתיים שהדעות בציבור חלוקות לגביהם. מי שהודר מן הזיכרון הוא ההיעדר, מרכיב של המציאות שמן הסתם יש מי שמבקש להדחיק,¹⁴ הן בעתות חירום והן במלחמה. אנו כותבים, מתעדים ומשדרים את סיפורי הקורבנות והנופלים מצדו האחד של הגבול ומתעלמים, ספק מדחיקים, את האימהות והילדים, הזקנים והחולים שמצדו האחר. האין זה תפקידה של האמנות להשלים את החסר, לייצג את המציאות במלוא מורכבותה, להקיש על הדלתות כמו על התודעה שלנו עד שנואיל לפתוח?

זוג האמנים הלן אוונס והייקו הנסן, שממתגים עצמם כקבוצת HeHe, הקרינו תאורת לייזר ירוקה על העשן המיתמר מארובת תחנת הכוח בנמל Ruoholahti, הלסינקי (2008), הבנוי בסמיכות לשכונת מגורים חדשה. האפקט היה חזק. ענן רעיל התנשא כמו דגל אזהרה והתנפנף בשמיים בהתאם לכיוון ולעוצמת הרוח. אלומת האור הזוהרת נראתה עד למרחק של עשרה קילומטרים. המסר הועבר לציבור באמצעות כרזות ועלונים שחולקו לתושבי השכונה, והשיח הציבורי בנושא זיהום הסביבה התנהל במקביל בתקשורת. ביומה האחרון של ההקרנה, נמדדה בחברת החשמל המקומית ירידה של 800 קילו־וואט שעה בצריכת חשמל של 4,000 משקי בית, בשעות שבהם הצריכה דווקא אמורה להיות מוגברת.¹⁵

HeHe (הלן אבנס והייקו הנסן), ענן ירוק, הלסינקי 2008, קרדיט: HeHe (Evans & Hansen)

צמצום המרחק בין האמנות והמציאות אינו נוגע כלל לזיקה למרחב או לזמן, אלא לשיבוש קונטקסטואלי. הפעולה האמנותית היא פעולה על פעולה – פעולה אמנותית על או ביחס או בתגובה להתרחשות שמתקיימת במציאות, ומשנה את תפקודה או את משמעותה. הענן הירוק של HeHe נטען באמצעות סופראימפוזיציה – הקרנת קרן לייזר ירוקה על העשן שמיתמר מהארובה – והביאה להמרתו מחומר מזהם לחומר שנתפש בתודעה כדוחה.

פעולת המחאה של צמד האמנים הפורטוריקניים ג'ניפר אלורה וגווילֶרמו קלזדילה היא דוגמה נוספת להמרת פונקציה ולשיבוש משמעות. השניים יצרו את Under Discussion (2005) בתביעה להשבת הזכויות על המרחב וכחלק מתנועת ההתנגדות לשחרור האי Vieques הסמוך לפוארטו ריקו. בתוקף היותה מדינת חסות של ארצות הברית, שימש האי במשך שישה עשורים כבסיס אימונים של הצי האמריקאי וכאתר ניסויים ואחסון של חומרי נפץ. המערכת האקולוגית על האי נהרסה, והאדמה זוהמה בכימיקלים שונים. זוג האמנים בחר לעשות שימוש אלטרנטיבי בשולחן הדיונים שהתנהלו בעצלתיים עם הרשויות. הם הפכו את השולחן, הצמידו לו מנוע ימי והפכו אותו לסירה. דייג מקומי נבחר להשיט את הסירה סחור סחור סביב האי. האסוציאציה לחומות יריחו היא בלתי נמנעת. עקב פעולות המחאה של התנועה לשחרור האי, נאלץ הצי לפנות אותו, ועשור לאחר מכן החל מבצע טיהור האדמה מהחומרים המזהמים.

ג'ניפר אלורה וגווילרמו קאלזדילה, Under Discussion, האי Vieques, פוארטו ריקו, 2005

אפשר להפיל את חומות הרשות, גם כשמדובר במעצמה ובמצב שהוא תוצר של "סדר" עולמי. עובדה. אפשר לשנות מציאות במקום להפטיר בחצי פה: "זה המצב" ו"אין מה לעשות", או "יהיה טוב", בלי להאמין במילים שיוצאות לנו מהפה. זה לא תפקידה של האמנות, אלא התפקיד שלנו, האמנים, שלי ושלך.

אתה צריך להטביע את כף רגלך

את כל כובד משקלך

השיקולים

הרתיעות

תורת המידות שלך

על המקום שאתה דורך עליו

אתה התורה

אתה המידות

אתה הדרך

אתה החתחתים

אתה המְהַלֵּךְ בה

לךְ

לךָ