השניים אמורים ללכת יחד

אנו, חברי קהילת האמנות, הצטערנו והתאכזבנו לקרוא את המכתב הפתוח שפורסם בכמה מגזינים מובילים לאמנות, כמו ארטפורום, הייפראלרג'יק וארטלינק, לנוכח ההעדר הבוטה של כל אזכור לטבח המחריד שביצע חמאס בדרום ישראל ב־7 באוקטובר. על המכתב חתומים עמיתים וחברים רבים, אנשים שעימם אנו חולקים ערכים ומאבקים משותפים רבים. השמטת כל הכרה וגינוי משמעותיים של מעשי חמאס, הוסיפה לאבל, לטראומה ולייאוש שאנו חווים בעקבות אירועי ה־7 באוקטובר.

באותו יום עקוב מדם, ישראלים יהודים, פלסטינים תושבי ישראל ואזרחים זרים נרצחו ונחטפו ללא הבחנה. אי אפשר לתאר את הטבח של מאות צעירים בפסטיבל המוזיקה, את מעשי האונס, האלימות הברוטלית והשחתת הגופות, עינוי ילדים, מחיקת משפחות שלמות ורצח אנשי רפואה בכל שם אחר מלבד פשעים נגד האנושות.

המטריד ביותר במכתב הוא העדר מוחלט של כל התייחסות ליותר מ־200 חטופים וחטופות, רובם אזרחים וביניהם תינוקות, ילדים, קשישים וחולים. החותמים דורשים הפסקת אש מסיבות הומניטריות, אולם בני הערובה אינם זכאים ליחס הומניטרי במכתבם. השמטה זו, כמוה כהענקת לגיטימציה לחטיפת אזרחים.

אנו מקבלים ומאמצים את הקריאות לסיום האלימות, תומכים בשחרור העם הפלסטיני ובסיום הכיבוש (כפי שעשינו במשך שנים), ובהפסקת הרג אזרחים בעזה ובכל מקום. בהתעלמות מזכויותיהם של כל תושבי ישראל, החתומים על המכתב למעשה מבצעים דה־הומניזציה של כל מי שחי בישראל, 9 מיליון בני אדם בעלי זכות קיום. ההחלטה להיכנס לפרטי פרטים של המתחולל בעזה ואז להסתפק בהצהרה כללית שמגנה אלימות משני הצדדים, מבלי לתת מקום לזוועות ה־7 באוקטובר, מערערת את העמדה המוסרית של החתומים על המכתב. המאבק לחירות וחופש צריך להיות מפעל משותף לכל מי שמאמינים בעקרונות אלה, ונלחמים יחד על מנת להשיגם. חיוני להכיר בסבלם של כל המעורבים, ולא לדבוק באידאולוגיות הקיצוניות שהובילו אתנו לרגע המזעזע הנוכחי.

לא צריכה להיות סתירה בין התנגדות נחרצת לכיבוש הישראלי ולמשבר ההומניטרי בעזה, לבין גינוי חד־משמעי של מעשי אלימות ברוטליים נגד אזרחים חפים מפשע בישראל.

השניים אמורים ללכת יחד.