אם נשאל את עצמנו על איזה בית באמת אנחנו נאבקים, נבין שחלק גדול מהמשבר שאנחנו חווים עכשיו הוא תוצר של מאבק על הבית הלא נכון – וכשנלחמים את המלחמה הלא נכונה ברור שאין שום סיכוי להצליח.
בחברה הישראלית, כמו גם במרבית התרבות המערבית, סמלי הסטטוס האולטימטיביים שמעידים על הצלחה בחיים הם שניים: הבית הפרטי עם הגג האדום שנטוע בסביבה ירוקה, והמכונית הפרטית (היוקרתית!) שחונה בכניסה אליו. בין שהגעתם אל הבית הנכסף בזכות תורשה או ירושה, אידיאולוגיה או ממון, כנראה שאת העיר השארתם מאחור.
תבקשו מכל ילד או ילדה בגן לצייר לכם בית ותקבלו ציור של ״בית החלומות״ שאותו יש לחלום מחדש. עוד לא פגשתי ילד שמצייר בית משותף. לא משנה אם מדובר בבית בקיבוץ או בית במושב, בהתנחלות, בהרחבה או במצפה, בכל מקרה מדובר בבית שמעיד על רצון לברוח מהעיר, מהעירוניות, מהמשותף, מהמפגש עם השונה. וזאת טעות יסוד. אנחנו כאן כדי לחיות יחד, כדי ליצור יחד מרחב ובית משותפים. ובהקשר של הכנס: אמנות ותרבות נוצרת בערים שוקקות ולא בפרברים מנומנמים.
במאבק הנוכחי, שעוסק בשאלות מי בעל הבית ועל פי אילו חוקים הבית מתנהל, חשוב להבין שחובה עלינו ליצור מודל של בית חדש, בית שבאמת ראוי להיאבק עליו, במקביל לעצירה של הממשלה הגרועה הנוכחית. וכאן יש תפקיד מרכזי לאמנים, ואף יותר לקהילות אמנים ואקטיביסטים; כי הבית שעליו ראוי לכונן חברה חדשה עדיין לא קיים. זהו בית אוטופי. תשמחו לשמוע שכל הידע הדרוש להקמתו כבר נמצא וקיים, אין שום טכנולוגיה חדשה שטרם הבשילה, והרגע להתנסות ביצרתו הוא עכשיו.
מתן ישראלי מדבר במסגרת פסטיבל "גג עדן" במרפסת של מוסללה, 2023
המאבק הנוכחי לא יוכרע בפריפריה אלא בערים המשותפות שבהן השבטים נפגשים, באותן ערים שמהן ״המוצלחים״ מנסים לברוח אל המרחבים הירוקים והקהילתיים. המאבק הנוכחי מחייב את האמנים והיוצרות להתחייב למקום, להקים בית חדש וראוי, וזה פרויקט חיים, זאת עבודה מתמשכת.
קווים מנחים להקמת הבית החדש
- בית משותף: בית שבו כל דייר ודיירת מרגישים שקולם נשמע, שההחלטות בו מתחשבות ברצון של כלל הדיירים ומתקבלות בשיתוף ובשקיפות מלאים. בית שמתנהל בשלוש שפות אם זה הצורך, שיש בו מקום לבית כנסת לצד מסגד לצד גלריה לאמנות וחלל ליוגה וסטודיו לקעקועים. שיש בו מרחבים משותפים שמתאימים את עצמם לצרכי הקהילה, וניתנים לשינוי כאשר הקהילה משתנה. המרחב האישי קטן ביחס למרחבים הציבוריים והמשותפים.
- בית מחובר לסביבה: הרעיון המכונן של הציונות היה ״כיבוש השממה״, ועד היום הדי־אן־איי של ההתיישבות, בין שקיבוץ ובין שהתנחלות הוא מיגור הטבעי והפיכתו לחקלאי או תעשייתי. אך השממה מעולם לא הייתה שממה. חיו בה קהילות וחיו בה בעלי חיים וישויות אחרות שהיו שקופות לדור המייסדים. הבית החדש יאפשר לטבע להשתקם, ייבנה מחומרים טבעיים למקום בצורה שמחוברת למסורת המקומית בשילוב עם הידע המתקדם והעדכני ביותר בתכנון אקלימי וסביבתי.
- בית יצרני: החברה המפולגת הישראלית היא משחק סכום אפס, אם שבט/קהילה אחת מקבלת, כנראה שזה בא על חשבון שאר השבטים/קהילות. הבית החדש ידע לייצר את מרבית המשאבים הבסיסיים (אנרגיה/מזון/מים), כך שנצא מתודעת המחסור ונעבור לתודעה של רווחה. בעתות משבר הבית ישמש כרשת ביטחון עד יעבור זעם.
- בית קהילתי: בית של תמיכה ודאגה לזולת – צריך כפר שלם כדי לגדל ילד. קהילות רב דוריות שבהן הוותיקים לא נשארים מאחור, הצעירים מקבלים הכוונה וליווי, הילדים מחובקים וגדלים שמחים. כולם מסייעים אחד לשני לממש את הפוטנציאל שטמון בכל אחד ואחת מאיתנו.
- בית יצירתי: כל בית שונה מאחרים, מותאם לקהילה שמתגוררת בו, לאקלים ולמיקרו־אקלים, ומחייב את דייריו להפעיל יצירתיות כדי לדייק את המקום. היצירתיות היא פעולה משותפת ומתמשכת שלעולם לא נפסקת. תהליך הבנייה והיצירה הוא חלק מהמהות של הבית.
- בית שהוא חלק מרשת: הבית המשותף פתוח ומחובר לבתים שסביבו. קהילה תומכת בקהילה, מעברים בין גגות, תחבורה ציבורית ונתיבי אופניים, מיקרו גריד אנרגטי ושווקי אוכל שכל בניין מציע בהם את תוצרתו.
- הזכות לבית: אולי הסעיף הכי חשוב. לכל תושב או תושבת יש את הזכות לבית, זכות שאינה תלויה בדבר ועומדת מיום הלידה ועד יום הפטירה. לא ניתן למכור את הזכות או לצבור אותה, גם לא להוריש, אבל גם אין בכך צורך.
פסטיבל "גג עדן" במרפסת של מוסללה, 2023
את דור החלוצים שייבש ביצות וייסד את המדינה בתקווה לייצר חברת מופת עומד להחליף דור ״חלוצי העירוניות״, שיפריח את שממת הגגות ואת אפרוריות השכונות. רק שהפעם מדובר בהזמנה שפתוחה לכל אחד ואחת, לא משנה מאיזה רקע, מאיזה לאום, מאיזה מגדר או מין. יותר מדי זמן חלמנו את הבית הלא נכון, אבל אין חלום יותר ראוי מהבית המשותף.
התפקיד שלנו כאמנים וכיוצרים הוא לחלום את הבית המשותף ואז לצאת ולבנות אותו מתוך חיבור לאדמה, מתוך חיבור למקום, מתוך חיבור לאדם ולרוח. כשנגשים את הבית המשותף, נגלה שעל הדרך הגשמנו את עצמנו ויצרנו ״גג־עדן״ עלי אדמות.
״כשאדם אחד חולם – החלום נשאר חלום,
כשקבוצה חולמת יחד – החלום הופך למציאות״.
פרידנסרייך הונדרטוואסר
מתן ישראלי הוא אמן ומרפא עירוני, שותף מייסד של קהילת מוסללה הפועלת בירושלים כמעבדה לעירוניות יצירתית בת קיימא. טקסט זה מבוסס על דברים שנשא בכינוס החירום ״אמנ.ית-אזרח.ית – בין הבית לרחוב" במוזיאון תל אביב
