Man of Letters

את 14 הקילומטר מהבית לסטודיו הוא עושה בוקר בוקר על אופניו, אבל הדרך האמיתית שעבר יאנק יונטף, מילדותו בבלצי אשר במולדביה אל מעמדו כטיפוגרף העכשווי החשוב ביותר בישראל, קשה למדוד במספרים. "אני סיפור הצלחה מקומי", אומר בחיוך אירוני יונטף, ממציא הפונטים העבריים שבכלל לא אוהב קורא עברית

האביב בבלצי (Beltsy) איננו דומה במאום לזה של תל אביב. בשעה שקצרי הרוח שבינינו כבר פוקדים את חופי הים, ובנות העיר שוב אורזות באכזבה ובתסכול את המגפיים, תושבי העיר השנייה בגודלה במולדובה עוד משרכים את רגליהם במרחבי הבוץ העצומים עליהם בנויה העיר.

שמונה חודשים בשנה תושבי בלצי מבוססים בבוץ. בוץ עמוק וכהה וסמיך. בשעות הבוקר ניתן לראות אלפי ילדי בתי הספר והגנים צועדים בתוך זוגות ערדליים כבדים, כשעל כתפיהם שקית ובתוכה זוג נעלי בית, שישמשו אותם במהלך שעות הלימודים. בחדרי הכניסה לבית הספר מסודרים מאות זוגות ערדליים, שנשטפו על ידי בעליהם בעת הכניסה לבניין, בסדר מופתי לפי כיתות ושמות משפחה. תושבי העיר מברכים את מזלם הטוב באמצע החורף, שכן אז קופא הבוץ והופך לשכבה קשה ובלתי מלכלכת למשך חודש או חודשיים.

אריקה סאנס - פונט בעיצוב יאנק יונטף

באביב של שנת 1979, הייניך קוגן, יהודי בן 67 שנולד בעיר וחי בה את מרבית שנותיו למעט גלות בת שנים אחדות בסיביר, שרך את דרכו בבוץ אל בית הקברות היהודי, בחברת נכדו. קוגן ובני משפחתו עמדו לעזוב את ברית המועצות בדרכם לישראל. הסב הבין כי הוא נפרד מעירו לנצח, ולקח עימו את נכדו לבית הקברות כדי שהלה, תלמיד ללימודי אמנות בבית ספר תיכון, ייצוק זפת שחורה אל תוך האותיות המסותתות על קברי הוריו של הראשון, ויעתיק אותן בנאמנות אל גב הקברים. קוגן ידע כי לא יזכה לבקר את קברי הוריו יותר לעולם, ורצה להבטיח שאם וכאשר יופיעו הוונדליסטים וישחיתו את הכתוב על המצבות, אולי יפסחו מחוסר תשומת לב על ההעתק המצוי בגבן, וכך יישמר זכר הוריו עוד שנים אחדות.
זו היתה הפעם הראשונה שיאנק יונטף, אז בן 16, התוודע אל האות העברית.

31 שנים מאוחר יותר, מביט יאנק מבעד לחלון משרדו בקומה הרביעית בשדרות רוטשילד פינת רחוב אלנבי – לב ליבה של ישראל החילונית, העכשווית, העדכנית – ומשתאה ממראה עיניו, כאילו הוצנח במקום לפני דקות אחדות. הכל מעורר את סקרנותו, הכל מדהים אותו. לפני 31 שנים, מעט אחרי שעלה עם הוריו, אחותו, סבתו וסבא הייניך, ואחרי תקופה קצרה באולפן ללימוד עברית באשדוד, השתכן בסלון בית דודיו ברחוב העלייה הסמוך לשוק לוינסקי – מאתיים מטרים בלבד מהמקום בו הוא עומד עכשיו – והחל ללמוד בבית הספר לאמנויות תלמה ילין. "הייתי עוף מוזר שם", מספר יאנק, "ואהבתי כל רגע. כולם היו משוחררים, פתוחים כל כך, יכלו לעשות ככל העולה על רוחם, הרגשתי שאני בגן עדן". מדי יום היה שב לבית דודיו ומשם יוצא לשיטוטים ברחובות מסביב. משיטוטים אלה לא חדל עד היום. פעם בשבועיים היה עולה על אוטובוס ונוסע לבקר את הוריו שהתיישבו בחיפה. שנה מאוחר יותר נאלצו דודיו לעבור צפונה בעקבות הפרנסה וכך נאלץ גם הוא לעזוב את בית הספר ולעבור לבית ספר מקצועי בעיר מגורי הוריו.
הוא מכיר כל עסק שהיה או ישנו ברחובות הסמוכים, הוא משוחח עם בעליהם, דורש בשלומם ומתעניין בקורות אותם. יודע מי היה כאן קודם ומה עומד להיות. הוא מצלם כל שלט ישן או חדש, מבכה כל סימן שהולך ונעלם. יאנק שואל שאלות וזוכר כל תשובה. הוא מתייחס לראשו כאל הארד דיסק של מחשב. הוא "מקטלג הכל במגירות", ולעיתים, כשהוא שולף מידע לא נכון, הוא עולה על עצמו מיד: "או או, מידע שגוי", הוא אומר, ומיד מתקן את עצמו. אנחנו חולקים משרד כבר ארבע שנים. במהלך השנים הוא שאל אותי אלפי שאלות – והוא זוכר כל תשובה. הוא מכיר את ההיסטוריה הפרטית והמשפחתית שלי הרבה יותר טוב ממני עצמי. הוא סובב במעגלים שלעיתים מתהדקים ולעיתים מרחיבים את תחום היקפם וטווה אט אט רשת מידע מדויקת ומפורטת. הוא מתייחס לסביי וסבתותיי כאילו רק אמש שתה כוס תה בחברתם. ואם אני עושה משהו מוצלח במיוחד הוא מיד אומר – ממש בעברית ששייכת לדור שלהם – "נו, סבא נוח בוודאי היה גאה" ומחייך חיוך שובה לב. יאנק ניזון מחיים של אחרים. מעת לעת כשאני רוצה לקנטר אותו, אני מנסה לסחוט ממנו הודאה שהוא בעצם סוכן של הק.ג.ב ושכל העניין עם הגרפיקה הוא סתם כיסוי.

יאנק הוא טיפוגרף – מעצב אותיות. הוא בא למשרד מדי בוקר, מדליק את המחשב, פותח את מחברת הסקיצות שלו ומהרהר בצורתה של האות העברית. "הבעיה של האות העברית הוא העוני הצורני שלה", אומר יונטף ונימה של תבוסה בקולו, מעין קינה כנה ואמיתית על מיעוט האפשרויות וריבוי המגבלות הטמונים בה. "הבט", הוא אומר, "כשרצו היוונים לצור צורות לאותיותיהן, הביטו בעולם סביבם ואמרו לעצמם – ישנן צורות מרובעות, עגולות ומשולשות. נעשה לנו כתב שיהיה מורכב משלל צורות אלו וכך הוא יהיה מעניין מבחינה צורנית ונעים לעין. באנו אנו, היהודים, והחלטנו לבסס את הכתב שלנו על הריבוע בלבד. וכך "זכינו" בשפה משעממת מבחינה צורנית, קשה במראיה, וקשה אף יותר לפיתוח צורני ולעיצוב מעניין."
"לעיתים נדמה לי כי אין מה לעשות יותר, הכל יכול להיות רק ואריאציות על שניים או שלושה סוגי כתב שכבר ישנם לנו", הוא אומר ונאנח שוב.

השפה העברית היא עוף מוזר בקרב השפות הכתובות. אין לה קרבת משפחה לשום שפה כתובה אחרת וההתפתחות שלה נעשתה בקפיצות של מרחב וזמן. גם מיעוט המשתמשים בה מתווה קשיים על התפתחותה הצורנית. מעבר לעובדה שהיא נכתבת מימין לשמאל, ההבדל המהותי הגדול ביותר בין העברית לשפות הלטיניות הוא בדגש המושם בגוף האותיות עצמן. בשעה שהאות הלטינית עשויה קווים אנכיים עבים ואופקיים דקים, הרי שבשפה העברית הדבר הפוך (דוגמא מספר 1). וכך מדגישים הקווים האופקיים את שורות הטקסט האופקיות גם הן, ומבדלים אותן זו מזו, בשעה שבטקסט הלטיני יוצרות השורות מבנה אופקי ואילו הדגשי האותיות מבנה אנכי וכך מתקבל גוש מאוזן שנראה ארוג שתי וערב. העברית מורכבת מעשרים ושתיים אותיות שלחמש מהן גם ואריאציות סופיות. חלק מהאותיות עולה מעל השורה (Ascenders) וחלק יורד מתחתיה (Descenders) . בנוסף, מכיוון שאין בעברית אותיות תנועה (Vowels ) , קיימת מערכת סימנים המשמשים כמכוונים לדרך הגיית המילה. כל אלה מקשים על יצירת גוש טקסט בעל מראה אחיד והומוגני. "אם להידרש לקלישאה לרגע, עברית היא לא רק שפה קשה. כמעצב גרפי אני מרשה לעצמי לומר, עברית היא בעיקר שפה קשה לעיצוב. כישראלים, נבדלנו מהעולם עם צורת כתב שאינה מזכירה שום דבר אחר ברחבי תבל. זה נכון שמאפיין זה הוא חלק מהקסם והייחוד של התרבות שלנו, אך העובדה ששאר הפונטים אינם נגישים ושמישים לנו מצריכה עיצוב ייחודי ובלעדי בלתי פוסק של הכתב המקומי".

וכך מצא יאנק את עצמו מעצב אותיות. הוא הגיע אל עיצוב האותיות מתוך פרויקט הסיום שלו בלימודיו באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל שבירושלים ("אך, אלה היו השנים היפות בחיי"). הוא בחר לעצב סדרת עטיפות לספריו של אלכסנדר סולז'ניצין שלוש פעמים – הראשונה רק בטיפוגרפיה, השנייה בשילוב של טיפוגרפיה ואימאג' והשלישית עם דגש על האימאג' כשהטקסט מובע בתוכו. שתי הסדרות הראשונות היו על טהרת הקירילית. בשלישית, מתוך התחשבות בקהל היעד, הכניס עברית. מכיוון שלא מצא שום פונט בעברית שהתאים לתחושותיו ביחס לעבודה – בחר לצייר את האותיות בעצמו. אחר כך נשאב לזה אט אט בעקבות פרוייקטים מסחריים שדרשו התייחסות למבנה הצורני של האות.

את הבסיס האמנותי שלו רכש עוד בבלצי בגיל צעיר. סבתו, שהאמינה שנכדה בורך ביכולת אמנותית גבוהה, הלכה להשתדל אצל מנהל בית הספר לאמנויות בעיר, אחרי שיאנק בן ה-11 לא עמד בבחינות הכניסה. "אני זוכר את תנועת ידיה בשעה שהיא יושבת לצידי ומחדדת את עפרונותיי בעזרת סכין גילוח מן הסוג הישן". היא שכנעה את מנהל בית הספר שיקבל את יאנק לתקופת ניסיון של שלושה חודשים. כעבור ארבע שנים, מעט לפני שעלה לישראל, סיים יאנק את בית הספר בהצטיינות. "בבקרים הייתי הולך לבית הספר הרגיל, ובאחת בצהריים, עם סיום הלימודים, הייתי עובר לבית הספר לאמנות. סדר היום והשבוע שלנו היו קבועים לכל אורך ארבע השנים. למדנו קומפוזיציה, רישום, אקוורל, פיסול ותולדות האמנות. הכל היה בתפיסה אקדמית. שוב ושוב ושוב אותם דברים".
התפיסה האקדמית הזו היא שורש היכולת של יאנק בעבודתו גם היום. בהשוואה לתפיסה הישראלית את הזמן, פועלים "הרוסים" שבינינו כאצנים למרחקים ארוכים. משהו ברוח הרוסית ובתרבותה מכשיר אותם לנשום עמוק ולאט. ובשעה שאנחנו, הצברים, כבר ממהרים אל העניין הבא, הם שקועים באיזו עשייה יסודית ועמוקה שקשה לא להתפעל ממנה ואף להתקנא בה. יאנק איננו היחיד. גם דוד פולונסקי, לדוגמא, המאייר שאחראי על הצד הויזואלי של הסרט "ואלס עם באשיר", קורץ מחומרים דומים. והם לא היחידים. "כבר בתיכון הייתי מין סוג של קוריוז בשביל הצברים. מרגע שראו שאני יכול להעתיק כל פסל יווני וכל ציור מתקופת הרנסאנס ברמת דיוק גבוהה מכל מה שראו עד אז, החלו להתגאות בי. הייתי מין סוג של עולה מחמד".

ומשהו בו נשאר בחוץ, מתבונן מן הצד, כל השנים האלו. יאנק חי בפרבר תל אביבי, בקומה תשיעית של בניין שהוא תמצית הישראליות. הוא נשוי לאיילת, ישראלית מלידה. ושני ילדיו, מתן ונעמה, הם צברים. כל היום-יום שלו הוא ישראלי לגמרי, וכל חלומותיו קשורים במרחב הישראלי, אבל בלילות, אחרי שכולם הולכים לישון, הוא צופה בשידורים בערוצי הטלוויזיה הרוסיים. "פעם אחת נעקרתי מהבית שלי, ויותר זה לא משנה לי איפה אהיה", הוא אומר. הוא איננו קורא עברית, כלומר – הוא יכול, אבל בוחר שלא לעשות זאת. "ייתכן שזה מה שעוזר לי בעבודת העיצוב, עצם העניין שאני מסתכל על האות בתור צורה טהורה. לא כמו שאתם הישראלים מסתכלים עליה ורואים בה גם את הערך המילולי שלה".
יאנק מעצב אותיות לאט. לאורך השנים הוא עיצב בעיקר לפי דרישה של לקוחות מסחריים גדולים – בנקים, חברות טלפון סלולרי, מערכות עיתונים. מעת לעת נחה עליו הרוח והוא מעצב אות "סתם כך". "אינני רואה בעיצוב סוג כתב משימה. לשמחתי המרחב הוא עני ולכן תמיד יש מקום לפונטים חדשים. פיתחתי לעצמי נישה בעיצוב פונטים ואינני מתחרה באף אחד. משום כך גם אינני צריך לחפש קצב ייצור. בעצם אני מוצא בזה בעיקר תרפיה".
ובכל זאת, אותיותיו מעטרות את המרחב הציבורי הישראלי. עיתוני הארץ וכלכליסט, בנק הפועלים ושטראוס. פונטים שעיצב לחברות פלאפון (המקרה הראשון בו גורם מסחרי אימץ לעצמו פונט בלעדי כחלק מהזהות שלו; הפונט נעשה בשיתוף עם המעצב איתן ברטל) וסלקום (שאימצו פונט קיים שלו – אריקה סנס) הפכו לנחלת הכלל ומעצבים רבים משתמשים בהם. אות אחרת "מיתר", עוצבה על ידו בשביל האמן אורי צייג, שהשתמש בה לצורך עבודת אמנות גדולה במוזיאון יד ושם. במהלך השנים עיצב כשלושים פונטים. הזכויות על חלקם נמצאות בידי הלקוחות שלמענם עוצבו, אך מרביתם נגישים למשתמש. "זהו סוג אחד של עבודה כשפונה אלי מישהו ואני צריך לענות על דרישה, וסוג אחר לגמרי כשאני עובד בשביל עצמי".

המבנה הצורני של סוג אות חדש בא בדרך כלל משרבוט על נייר של צורה מסוימת. אבל השרבוט הזה הוא תוצאה של חשיבה על מתן תשובה לצורך מסוים. החשיבה על צורך מסוים יכולה לצוץ בוקר אחד בעת רכיבה בת 14 קילומטרים מהבית אל המשרד או כתוצאה מחודשים ארוכים של בהייה בסדרה המשודרת על פני שנתיים על המצור על סטאלינגרד, יאנק אוהב מאוד היסטוריה. הצורך באות חדשה יכול להיות פנימי, כלומר לקראת עבודה על קטלוג או פרוייקט גדול אחר ש"מבקש" להיות מובחן מהסביבה גם ברמת סוג האות (דבר שכיח מאוד בתרבויות אחרות מערבה מכאן), או בתחושה כללית ש"המרחב חסר אות כותרת שכזו". ההישענות של יאנק על המסורת וההיסטוריה. הכבוד וההערכה שהוא רוחש לקודמיו, יהיו אלה מעצבים שעודם חיים בינינו או סופרי סתם באמסטרדם של המאה ה-17, אלה עצמם מעוררים הערכה והשתאות. הוא אוהב להישען על המקורות. הוא מתענג על כל פיסת נייר שמודפסת עליה אות. ושם, פעמים רבות, הוא גם רואה אפס קצהו של רעיון שלא נוצל עד תומו. העבודה על אות מחייבת תובנה ביחס למרחב הפעולה העתידי שלה. אותיות שמטרתן קריאות טקסט בגודל קטן אינן "יפות" לעין המתבונן שעה שמגדילים אותן לגובה של עשרה סנטימטר. חוקים שונים לגמרי חלים עליהן, יש בהן מהנדסת הדפוס ומהנדסת הראייה. התחשבות בכתמיות הנוצרת על הדף, בבהירות שלו ובהתעייפות עינו של הצופה כתוצאה מהתבוננות ממושכת. יאנק מתמחה ב"ייצור" אותיות שיעילותן בגודל של שבע או שמונה נקודות, הווה אומר אותיות טקסט קטנות מאוד. הוא גם מייצר את חלקן בריבוי משקלים ובכך פותח בפני המעצב אפשרויות תמרון מגוונות. האות פוּדי למשל, עוצבה כדי לשמש כאות טקסט וכותרות של "על השולחן" מגזין חדש לענייני אוכל, בשנת 2004. היא בעלת שניים עשר משקלים, דבר שאין לו דוגמא בשפה העברית. בנוסף, הוא "מצייד" את אותיותיו בכל סימני הדפוס הנלווים (ניקוד ופיסוק), גם זו תכונה שלא ינק מן האדמה כאן (דוגמא 4). משך העבודה על אות שכזו הוא כארבעה חודשים. "הדבר היחיד שעליתי עליו ואיש לא עשה לפני – וזה היה עוד הרבה לפני הפודי, כבר באריקה סנס, שהיא אות מאוד פופולרית שלי – הוא הקימור של גג האות. שאבתי את זה מן הלטינית. תוך כדי כך הרווחתי משהו בדינמיות של האות, שיוצר עניין לעין. איש מהקודמים לי לא ראה את האפשרות הזו, ועד היום אינני מבין איך" (דוגמא 3).

בהערת אגב נאמר ששמות האותיות אינם סתמיים, כמובן. האות הידועה ביותר של יאנק, אריקה סנס, "מדברת" עם אות ידועה של המעצב הבריטי אריק גיל ושמה גיל סנס. לפונט אחר קוראים מוזילקה על שם עיתון ילדים שהוא קרא בילדותו; פודי היא, כאמור, אות שנוצרה למגזין אוכל, וכו'.

בימים אלה עובד יאנק על עיצוב אות במסגרת מלגה שקיבל ממפעלות האמנות של מפעל הפיס, האות תהיה נחלת הכלל. מלכתחילה היו לו תוכניות מרחיקות לכת לגביה. "הייתי רוצה לעצב אות שתוכל להחליף את הפרנק ריהל בתור אות טקסט מרכזית. אבל מיום ליום אני חש שהדבר כבר בלתי אפשרי". הפרנק-ריהל היא הדימוי החזותי של השפה העברית. האות עוצבה בלייפציג בתחילת המאה העשרים ונושאת את שמות שני יוצריה. היא השתרשה עמוק כל כך במראה השפה העברית עד כי קשה לחשוב על השפה מבלי לראות אותה לנגד העיניים. גם זו תופעה שלא קיימת בשום שפה אחרת. האות הלטינית שכולנו מכנים 'טיימס ניו רומן' היא בעצם עשרות סוגי כתב שונים, שבמבט מדוקדק נבחין בהבדלים ביניהם ללא מאמץ, אין שני בתי הוצאה המשתמשים באותו סוג כתב לפרסומיהם. כל הספרות בישראל וכל העיתונות המודפסת, לעומת זאת, מודפסות בפרנק-ריהל בלבד, למעט מקרים בודדים של ספרי שירה. כל הניסיונות במהלך השנים להחליף אותה במשהו אחר עלו בתוהו, ולעיתים אף גרמו נזקים ברמה המסחרית. "מצער אותי לראות שסוג כתב אחד שולט באופן כל כך דומיננטי בשפה שלמה, אולם זוהי משימה של שנים ארוכות שאינני חושב שיש לי עוד כוח לנסות ולבצע אותה".

בכלל, יש לו פחות ופחות כוח לשבת ולעבוד. הוא מעדיף להיות עסוק באופניים או בבישול. בשני התחומים הוא מגלה התלהבות שגובלת באובססיה. כשהוא מתכוון לבשל ארוחת ערב למשל, הוא יוצא השכם בבוקר אל השווקים. ועד שיגיעו האורחים בשעה אליה הוזמנו הוא יטרח על הארוחה. שתיים עשרה שעות כמו כלום. כשאיננו מבשל הוא רוכב על אופניים. כשאיננו רוכב על אופניים הוא תר אחר חלקי אופניים משומשים בחנויות שבדרום תל אביב, או לוקח שלדה ישנה לצביעה, או משחזר לוגו של אופניים איטלקיות משנות החמישים "כדי שזה יהיה עשוי כמו שצריך". כשהוא מוצא פריט שנראה לו יקר ערך מתפשט חיוך גדול על פניו, כמו ילד שמצא אוצר. משהו מחזיר אותו לזמנים אחרים ומקומות אחרים.

לאחר שסיים את חלקו בתהליך העיצוב לפורמט דיגיטלי של אותיות שלטי הקרמיקה הארמנית ברחובות העיר העתיקה (דוגמא 6), הוא מעורב בימים אלו בפרוייקט שיפוץ ושחזור בית הקברות הישן בתל אביב, הנמצא ברחוב טרומפלדור. בבית הקברות, השוכן בלב העיר, קבורים כל האבות המייסדים של העיר, והמקום עומד להפוך לאתר לאומי. יאנק מכיר את המקום היטב עוד הרבה לפני שזומן להצטרף לצוות הפרוייקט. הוא אוהב להסתובב שם. לתפיסתו יש על גבי המצבות במקום "אוצר בלום של האות העברית". בשנים בהן לימד באקדמיה, היה מתחיל את המפגש הראשון עם הסטודנטים בכל סמסטר במקום. בהתרגשות תמה ואמיתית הוא היה מרביץ בהם מעט היסטוריה ואחר היה מבקש מהם להעתיק בעזרת גרפיט על גבי נייר עיתון (rubbing) כתובות שנראות להם מעניינות מבחינה צורנית. ממש כשם שהעתיק הוא את אותן אותיות שדווקא את מראיהן איננו זוכר, שם בבעלצי בשנת 1979.

"אני תמיד מסתכל על זה במבט לאחור – אותו נער בן שש עשרה מבלץ שעלה לארץ, והיום אפשר לראות אותיות שהוא עיצב בעיתון או במוזיאון או על קופסת יוגורט במכולת. אני סיפור הצלחה מקומי. זה לא שאני לא יכול יותר, אבל למה? אני שמח בחלקי", אומר יאנק וחיוך גדול של ספק מבוכה ספק ידיעה שעשה מעשה שובבות שהוא עומד להינזף בגללו מתפשט על פניו.

המאמר "Man of Letters" פורסם לראשונה באנגלית בגליונו הראשון של כתב העת לאמנות פרוגרמה.