התערוכה ״חור תולעת״ של רותי דה פריס מורכבת מחמישה חללים של שפע חזותי. כל מה שנכנס תחת ההגדרה "מלאכת יד וקישוט" ללא תסביכים מיותרים משמש ליצירת ״אתר תקשור מטאפורי עם רוחות של אימהות גדולות״, כפי שנכתב בטקסט המלווה. עוד נכתב כי במוזיאון שכנה בעבר מערכת עיתון "הפועל הצעיר", והוא אף שימש כבית מגורים עבור סופרים ועל כן נקרא בפי כל "בית הסופרים". אחת מדייריו הייתה הסופרת והעורכת דבורה בארון, והיא מוזכרת בטקסט מספר פעמים כמקור השראה סיפורי שדבר מה ממנו שורה על התערוכה. מקורות השראה נוספים עבור דה פריס הם אמניות שהפכו את ביתן ליצירת אמנות ומורשת היצירה הנשית במשפחתה, על המחוות שהועברו בה.
נחום גוטמן ודבורה בארון נוכחים ברקע התערוכה, והם מביאים עימם מנעד רחב של תוכן. גוטמן לדוגמה נע בפועלו בין אמנות וכתיבה, והביוגרפיה של בארון נוגעת בנזילות התפקידים המגדריים. בתוך מארג זה נשזרים הזכרי והנקבי, עולם האמנות החזותית ועולם השפה, ההווה והעבר. דה פריס מרחיבה במיומנות את מעגלי החומר בעבודותיה כך שהן פתוחות לקריאה על ידי שימוש בהקשרים אמנותיים, גופניים ולשוניים, למשל כפלי משמעויות ומשחקי מילים. היא מנצלת את מנעד הכלים שברשותה כדי לכונן נשיות עצמאית שתבטיח את קיומה הנצחי במרחב בית הסופרים, ולטענתי אף חושפת צד אפל ומעניין בפוטנציאל ההסתגרות הטוטאלית.
מראה הצבה מתוך "חור תולעת", רותי דה פריס במוזיאון נחום גוטמן, אוצרת: מוניקה לביא, צילום: ליאת אלבלינג
המבקר הנכנס לתערוכה פוגש באופק מבטו את ״מכתב אהבה״, מעטפת נייר גדולה ללא מען בצבע צהבהב ישן, בפינתה חור אסתטי מוקף בטבעת פלסטיק אפורה ודרכו העבודה מושחלת על וו תלייה כסוף. הנייר בעבודה, המצע של אמנות המילה, מתנהג כחומר פיסולי. החומר אינו עובר טרנספורמציה, אך עדיין מתקבלת הזרה. השטיחות חורגת ממקומה ונוצר אובייקט מקופל בעל חלל פנימי ופוטנציאל לתפוח בנפחו. מעטפת הנייר, כראוי לשמה, עוטפת. היא מסוגרת ומסתורית, מאכלסת משהו שאינו נראה לעין ומביאה עמה התרגשות כגשר למילים בין נפשות. הוו שעליו תלויה המעטפה ברכות הוא אביזר שתרומתו פונקציונלית בלבד, והיא מקבלת אותו בפתח עגול ממוסגר ללא חדירה ממשית.
על אחד מקירות התערוכה העבודה ״מיטת קיר״, שבה ניתן לזהות בקלות דימוי של מיטה מתוך מצבור תפוח של בדים, שמיכות ושתי כריות. מכל כרית משתלשל בד מפוספס: מאחת פסים בגוון אדום ומהשנייה בירוק, צבעים משלימים־מנוגדים. שמיכה קרמית וציפית ורודה גולשות ביניהם. נראה כי מדובר בהמשך של העבודה ״ספת המזמוזים״, שבה האדום והירוק מייצגים כביכול גבר ואישה בשעת נשיקה. אך בניגוד ל"ספת המזמוזים", כאן אנו פוגשים במיטה פרועה, ריקה מדמויות. הדימוי שנוצר הוא דימוי יוני שבו קפלי הבד הם כשפתי איבר המין הנשי, מוכפלים ועוטפים בחום. שני המינים כבר קיימים באיבר עצמו בצבעים מייצגים, הזכריות התמזגה והוטמעה כך שאין צורך בפרטנר נפרד. השפתיים, ששמן קשור בשפה, עוטפות את שערי גוף האישה באדום ובירוק, ולמעשה אנו עדים למונולוג של עונג עצמי.
מראה הצבה מתוך "חור תולעת", רותי דה פריס במוזיאון נחום גוטמן, אוצרת: מוניקה לביא, צילום: ליאת אלבלינג
בעבודה ״הליכה בשדות״ ארבעה כובעי קש – המזכירים בצורתם פטמות – תלויים על הקיר במרחקים שווים זה מזה. בין הכובעים מחברות ברפיון שתי רצועות בד ארוכות ושחורות המזכירות שיער ראש או קו מתאר של ערווה נשית, המשך של חזה הכובעים העירום. בעת הליכה בשדה נצמדים האבקנים והזרעים לבגדים בשאיפה לזיווג, ובהתאם על שתי פיסות בד אלו משובצות שיבולי חיטה המבקשות בתחינה להתרבות. אך גרגרי השיבולים נשארים עטופים מחוסר עניין; הרובד הלשוני חושף הכפלה של דמות האישה ולא זיווג של שני ניגודים משלימים – השיער המוצלב מייצר הופעה חזותית של האות האנגלית W, משמע ״פעמיים U״, פעמיים את.
מראה הצבה מתוך "חור תולעת", רותי דה פריס במוזיאון נחום גוטמן, אוצרת: מוניקה לביא, צילום: ליאת אלבלינג
מרבית העבודות עשויות או מכילות בדים שנתלים בזרימה ומעידים על קיומו של הכוח העצום והבלתי נראה של אמא אדמה; אין תחושת הזדקרות פאלית אותנטית, והנוכחות הזכרית כמעט אינה קיימת. זוג מנורות, היחידות שניצבות ישר אל על, כאילו נוצרו מחול ים ועתידות להתפורר בכל רגע. אלו ואחרות מתקיימות על רקע גודש של צורות גיאומטריות צבעוניות שצוירו בקומפוזיציות רפטטיביות ועובדו למגוון עצום של כיסויי קיר מרהיבים. השכפול והחזרה האינטנסיביים מייצרים מעין מבוך מראות קלידוסקופי שבו לכאורה הכל משתקף בהכל ומוכפל עד האינסוף. אולם, אין מדובר בהשתקפות במראה רגילה אלא במראה של שושלת. דה פריס משתמשת בתחבולות של שילוב והרכבה כדי לנוע בחופשיות יצירתית ולייצר סביבה מטריארכלית שהדמויות־האובייקטים המאכלסות אותה שונות אחת מהשנייה אך מכילות את אותו די־אן־איי. אלמנט השיער השחור האיקוני שחוזר אצל האמנית שזור בעבודות רבות בתערוכה באופן כזה או אחר, בין שמדובר בחי או בחפץ, בצמד או בדמות בודדת, וקיימת תחושה שכולן פירוק של אותה דמות.
שפע הטפטים גורם לתחושת בלבול וחוסר התמצאות אצל המתבונן. הקירות העמוסים סוגרים על המבט והחלל מתעוות, הרחב נראה צר וקנה המידה של האובייקטים מתעתע. הקומה הופכת נטולת היגיון תכנוני: במרכז החלל, כביכול תלושה מכל אפשרות שימוש, מוצבת חזית כניסה בעלת מעין גגון ושני עמודים. בקירות פעורים פתחים המרמזים על חלונות, אך אלו משקיפים מחדר אחד למשנהו, כך שאין לדעת מי מהדמויות צופה בך. הן מתמזגות ומתחבאות באובייקטים ובציורים, על הקירות ועל הרצפה, מאגפות מאחור ומלפנים. הארכיטקטורה מרגישה כטבעת מוביוס מאיימת שאין לאן לברוח בה. כל אלה ונוכחות הקראפט הטוטאלית מנכיחים תחושה של בית בובות ואשליה של סט מלאכותי, ספק ממשי ספק דמיוני. זוהי ממלכה עמלנית וביתית עשויה ביד, שבה הטעייה ודיסאוריינטציה משבשים את אחיזת המציאות של המבקרים ואולי אף של העבודות הדרות בה.
מראה הצבה מתוך "חור תולעת", רותי דה פריס במוזיאון נחום גוטמן, אוצרת: מוניקה לביא, צילום: ליאת אלבלינג
זיכרון של חלל מגורים שאוכלס על ידי כותבים, שקירותיו מצופים טפטים צבעוניים ושתחושה מטרידה של אימה אורבת בו, עולה בי לצד המחשבה על בארון ״שכלאה את עצמה בביתה״. במרכז נווה צדק, דה פריס יוצרת מבנה בארוני־קובריקי, ״הניצוץ״ עם חזית תל אביבית. במבנה ההרמטי הזה העבודות הן אלו שאוחזות בכוח מוחלט, והקישוטיות הביתית זולגת לעמדת מתקפה על מי שמעז להיכנס. ״שריון ללב הרגיש״ מעניק כיסוי פרווה מלחמתי, שעליו תלויים בצרורות חישוקים כמו נצרות שנשלפו ופרפרי נשמות רקומים כמו קעקועי דמעות; ה״בלבוסטה״ עומדת כגנרלית ענקית ויציבה בחזית טירה ומתפעלת את מערך ההתקפה, היא נראית כמו דחפור או כמו לוחם סומו שמחזיק בשליטה האמיתית בבית; ״משקיפה״ היא דמות תצפיתנית שלובה בוילון בצבע ירוק זית כמדי מלחמה, בעוד לאחרת עם מדים ירוקים יש נונצ'קו שבקצה החוט מטאטא יד; ״חלון עם עגילים״ היא דמות־חלון, מזילה דמעות שחורות מתוך עיניים מסומאות המהפנטות במקצב גיאומטרי ריבועי את המביט בהן; ״שומרת הסף״ נראית כמו פירוק של רוגטקה ותחמושת קלע או כאסופת חומרי נפץ ואבק שריפה עם חוט בעירה, והיא מוכנה להתפוצץ בכל רגע במיקומה המאיים לצד ארון השייך למבנה ועליו הכיתוב ״אש״. מבין שלל פעולות המחץ מתעלה על כולן באלימותה אחת ללא מעצורים שנשלחה למשימת חיסול סולו. מסתתרת בהיכון, זו ״השכנה ממול״ – שיערה שחור, עונדת עגיל חישוק בצבע מתכתי, ציפורניה עפרונות מחודדים כתערים של וולורין. היא מתגנבת מתוך הקיר, מכניסה את ראשה ומכריזה בשם כולן ״הנה רותי״.
רותי דה פריס/ ״חור תולעת״
אוצרת: מוניקה לביא
מוזיאון נחום גוטמן לאמנות
23.3-30.7.23
