קסם ואשליה הם מילות מפתח ביצירתה של טל אמיתי-לביא. ליבת עבודתה מעוגנת סביב המטמורפוזה בחומר ובמרחב. כבר קרוב לשני עשורים היא עושה שימוש בחומרים אווריריים ושקופים, נטולי צבע והילה, שנוכחותם ערטילאית, אמורפית, שברירית ורוטטת – חוטי תפירה, חוטי ניילון, חול קינטי, אבקת סודה לשתייה ותאורה – כאשר העבודה עם חוטי הניילון משולה לעבודה עם אוויר או לפיסול באלומות אור. סוד הקסם טמון בהתמרה שהיא מצליחה לחולל בתוך חלל נתון במינימום אמצעים חומריים ובמקסימום עמלנות נסתרת מהעין. נדמה כי מתערוכה לתערוכה היא מזקקת, מצמצמת ומקלפת שכבה נוספת של חומר, מבצעת עוד רדוקציה בשימוש שלה בחומריות ובצבע לטובת יצירת אשליה אופטית ופואטית. במיצב "החדר הפועם" היא הלכה צעד נוסף בצמצום החומרי כאשר בחלקים מסוימים מהפרויקט היא המירה את הקו הרישומי הפיסי, שנוצר על ידי החוטים הממשיים, בקווי אור הנוצרים באנימציה המוקרנת על רקע שחור.
על אף שהשפה משתנה ונעשית יותר ויותר חסכנית, נראה כי הנושא המעסיק את אמיתי-לביא נותר לאורך השנים בעינו: הבית על משמעויותיו העמוקות ביותר כמושא כמיהה רווי זכרונות וחלומות, בדגש על האשליה הטמונה ביציבותו. בין אם אלה שרידי בתים שקרסו באסונות טבע או נפגעו במלחמה, ובין אם אלה רכיבים אדריכליים או חפצים דומסטיים שבודדו מתוך הבית, ההתנסחות המינימליסטית מרחיקה אותה מנרטיב, מעיסוק בדרמה או במערכות יחסים, ומקרבת אותה במהלך רדוקטיבי מתמשך אל החוֹמרה, אל היסוד האדריכלי עצמו, אל קירות התמך שקרסו, אל המפתן, אל גרם המדרגות, עמודי הסרק והחלונות המדומים, ובתוך כך – אל הפואטיקה של הדיבור על בית כמעטפת סדוקה, כמקסם שווא.
מראה הצבה של "החדר הפועם", טל אמיתי-לביא, הגלריה לאמנות עכשוית ברמת השרון, 2023, אוצרת: רוית הררי, צילום: ליאת אלבלינג
החדר הפועם 1
כמו בעבודותיה מהשנים האחרונות, גם בתערוכה זו, בגלריה לאמנות עכשווית ברמת השרון, זהו מיצב מותאם-חלל המורכב במקרה זה מחמישה אלמנטים דומסטיים – גרם מדרגות, צמד חלונות, וילון, שטיח וקמין – שנוצרו מחומרים שקופים נעדרי מסה הכוללים תאורה, הקרנות וחוטי ניילון דקיקים שנמתחו על קונסטרוקציות והוצבו בחלל.
מיד עם הכניסה לתערוכה, על הרצפה, נגלה לעיני הצופה "שטיח" (תכנית קרקע, 2023) רוחש תנועה ואור. זוהי הקרנה של אנימציית וידאו המדמה שטיח, שעיטורי דגמיו נבנים ומתפרקים בקצב איטי וחמקמק. דגמי העיטורים הגאומטריים מבוססים על אלמנטים ארכיטקטוניים שבודדו מתוך תוכנית הקרקע של המבנה ההיסטורי – בית הבאר של המושבה רמת השרון. קווי אור אלה נעים בתוך מרחב השטיח בזרימה מדגם לדגם בהקרנה מחזורית מתמשכת היוצרת רצף של קומפוזיציות מהפנטות דמויות מבוך קליידוסקופי. עם הרמת המבט נגלה, כשהוא מרצד בחשכה, ללא כותרת (2023) – גרם מדרגות מרחף שהוצב על רקע קיר שחור. הוא עשוי מאות חוטי ניילון שנמתחו על קונסטרוקציית מתכת דקיקה הניצבת לקיר. גרם המדרגות הצף אינו מוביל לשום מקום, ממילא לא ניתן לטפס עליו, ובחשכת החדר הוא משבש את תפיסת החלל וההתמצאות בו. בשלב זה מתחוור לצופה שלפניו מרחב דומסטי – מעין דירת שלושה חדרים.
בחדר השני של דירת המגורים המדומיינת מתגלה אלמנט אדריכלי נוסף, עשוי אף הוא בטכניקה של אנימציית וידאו: זהו קמין (ללא כותרת, 2023) המוקרן על תיבת עץ מאורכת המוצבת דרך קבע בחלל זה. בתנועה איטית, בכוריאוגרפיה של בנייה ופירוק, הוספה והחסרה, נמתחים קווים לבנים על רקע שחור ומייצרים בהדרגה את קווי המתאר של לבני הקמין. בשילוב עם הקרנת וידאו של גחלים לוחשות נוצר כאן אפקט מתעתע של חפץ ביתי מוכר, ספק נפחי ספק שטוח, לרגע נוכח ולרגע נעדר, המפיץ חום ביתי כוזב. בסמיכות לקמין, להשלמת מראה חדר המגורים, מתגלה לצופה וילון (ללא כותרת, 2023) העשוי מאלפי חוטי ניילון שקופים שנמתחו מרצפה לתקרה, כשהוא זוהר באור יקרות. בשילוב הקרנה של אלומות אור על החוטים נוצרת גם כאן אשליה אופטית של תנועה גלית.2
צמד חלונות (ללא כותרת, 2023) תוחם את החלל המוגבה של הבאר ההיסטורית – החדר השלישי. חלונות אלה הם גלגול של הומאז' למרסל (2021), שנוצר בהשראת אלמנה טרייה של מרסל דושאן והוצב בתערוכה מוקדמת יותר בלוקוסט פרוג'קטס במיאמי (Homeline", 2021"). שם, נבנה החלון בתוך קיר גבס שהוצב במיוחד עבור התערוכה וחילק את החלל באופן שערער על תפיסות מוצקות של פנים וחוץ. כאן, לעומת זאת, הוחלפו צמד חלונות הברזל המשקיפים אל הרחוב בצמד חלונות עשויים חוטי ניילון דקיקים, האוטמים את המבט אל החוץ ומחזירים את המבט פנימה אל חלל הגלריה. שקיפותם של החוטים והאופן שבו בחרה האמנית להאירם גורמים לחלונות להפציע מתוך החשיכה ולהאיר את החדר באור נגוהות. על פתח הבור-באר – שריד של מקור מים חיים מן העבר – המכוסה באורח קבע זכוכית שקופה, מוקרן דימוי של אדוות הנעות במעגליות ספירלית פנימה והחוצה, בפעימות דמויות נשימה, שכמו מחיות את דופק המקום.
ביחד, כל האלמנטים מותאמי-החלל הללו יוצרים סביבה פיסולית-אדריכלית אימרסיבית רבת יופי שמערערת על כל ההקשרים המוכרים של תחושת בית – הכלה, ביטחון ויציבות. החוטים השקופים בשילוב עם אלומות האור וההקרנות מכוננים את נפחם של הרכיבים האדריכליים והחפצים הביתיים ומחוללים את שיבושי החלל ואת הקסם האמורפי של הצורות המוכרות, כתשליל רנטגן של חלל מגורים אידאי שנותר מחוץ לזמן. בעזרת תחביר מתומצת ופשוט של הפכים השיגה כאן אמיתי-לביא טרנספורמציה מטפיזית של החלל: מרחבי התצוגה הבהירים הפכו לחדרי חושך, שהאלמנטים המזדהרים מתוכם איבדו את הפיזיקליות והפונקציונליות שלהם ועברו לספירה מיסטית, לעולם מדומיין שבו לחפצים יש נשמות.
מראה הצבה של "החדר הפועם", טל אמיתי-לביא, הגלריה לאמנות עכשוית ברמת השרון, 2023, אוצרת: רוית הררי, צילום: ליאת אלבלינג
חוטי איחוי – אסונות, קטסטרופות וחורבות
עבודת החוטים הראשונה של אמיתי-לביא הייתה ב-2006 בשיתוף עם האמן חיימי פניכל. היה זה מדף ספרים (ללא כותרת, 2006) עשוי מחוטי ניילון שהוצב בתוך גומחה בקיר. המיצב הוצג אף הוא בחלל חשוך במסגרת התערוכה "פאטאמורגנה", תערוכה שעסקה בתעתועים אופטיים שאצרתי במוזיאון חיפה לאמנות. גם שם, הספרים שעל המדף איבדו את נפחם הפיזי ותיפקדו כסימנים, כעקבות של חפץ, כרישום בחלל. ריצודם המתעתע באלומת האור הפכה אותם למעין תשלילים אווריריים. כשהם מופשטים ממסת נוכחותם נותרו הספרים כנשאי זיכרון תרבותי ומטען רוחני. בכך הטרימה הספרייה את העבודות המאוחרות מחוטי הניילון כדוגמת אלה שב"חדר הפועם".
העיסוק במרחב ביתי פגיע לא חדל להעסיק את אמיתי-לביא מתחילת דרכה כאמנית. אחד המופעים המוקדמים של התפוררות הבית והתא המשפחתי נראה ביצירתה כבר בתערוכת היחיד השנייה שלה ("א'- אוהל; ב' זה בית", גלריה נגא, 2001) בעבודת פסיפס דמויית מבוך, אף היא בשחור-לבן (ללא כותרת, 2000), שבתוכה הוסווה ציטוט מספרו של פול אוסטר "המצאת הבדידות" (1982) התוהה על גבולות ההגדרה של המושג "בית" ומתי הוא חדל להיות מרחב מגונן ועוטף: "באיזה רגע חדל בית להיות בית? כשהגג מוּסר מעליו? כשמפרקים את החלונות? כשהקירות קורסים? באיזה רגע בית הופך לערמה של פסולת בניין?"3 דרורית גור אריה ראתה בעבודה זו "מטפורה לנפש המתרסקת ולסדקים ההולכים ונפרצים בין דייריו."4 שלוש שנים לאחר מכן, תערוכתה "אושר (זמני)" במוזיאון ינקו דאדא, עין הוד ובמוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית (2004), התבססה על אסון ורסאי, שהיה עוגן מטפורי לפירוק נישואיה.5 דרך ההתחברות לאסון חשפה אמיתי-לביא את מופרכות ההבטחה לאושר המגולמת במוסד הנישואין.
נראה כי הטכניקה העדינה והשברירית של העבודה בחוטים הלמה את התוכן שהמשיך להעסיק אותה ותאמה את דרכי הפעולה העמלניות הכרוכות בתיקון ובשיקום חורבן הבית. בין השנים 2019-2007 התמקדה האמנית בסדרה גדולה של רישומי חוטים – הפעם היו אלה חוטי תפירה – שהתבססו על תצלומי בתים שקרסו באסונות טבע או נפגעו במלחמה. חומרי הגלם היו תצלומים מהעיתונות ומהרשת שאותם אספה באובססיביות ומהם חילצה את קווי המִתאר של בתי המגורים שנהרסו. הרישום הראשון בסדרה זו (קתרינה, 2007-2006) הוצג במוזיאון פתח תקווה ב-2007 במסגרת התערוכה "מרחב ביניים" (אוצרת: דרורית גור אריה). היה זה בית שנפגע ב-2005 מסופת ההוריקן הקטלנית "קתרינה" בניו אורלינס. הרישום נעשה באמצעות הדבקת חוטי תפירה שחורים על מצע פרספקס שקוף, תוך הדגשת קצות החוט הפרומים, כקרעי קיר שהעצימו את תחושת הארעיות והיות המבנה תלוי על בלימה. "הבית הפך למעטפת חרבה, קליפה ריקה מאוכלסת בזיכרון ובאימה. מושא הגעגועים והכמיהה נותר שריד פגיע ועירום", כתבה דרורית גור אריה.6
בהמשך היא עברה לרישומי חוטים שהתבססו על אסונות מעשה ידי אדם, שאירעו כאן, במרחב הסכסוך המזרח-תיכוני: אתרים שבהם נפלו רקטות של החיזבאללה וזרעו הרס במלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006. כך למשל, צילום עיתונות של לני משקובסקי שתיעד פגיעה ישירה של רקטה על בניין ברחוב נהלל בשכונת בת גלים בחיפה שימש כמקור לעבודה פגיעה ישירה / הבית ברח' נהלל, חיפה (2010). הרישום בחוט הדגיש את קווי המתאר של הבניין שחלק מקיר החזית שלו התמוטט וחציו נפער לרחוב כשהוא פרום ופרוץ. תהליכי העבודה התובעניים של הדבקת החוטים כרוכים בזמן, משמעת, דיוק, ריכוז וסבלנות, כשהדימוי נבנה באופן אִיטי ומוקפד כהיפוך מוחלט של מעשה ההרס. חיבתה של האמנית לפרטים הקטנים זכורה מעבודות קודמות שלה, גם כאלה שאינן מבוססות-חוטים. נדמה כי בפעולת ההדבקה המוקפדת מוטמעת הכמיהה לאחות את שברי ההריסות, להציל את מה שחרב וללכוד אותו כדימוי רפאים.
לצד רישומי המלחמה הייתה גם סדרת רישומים שהוקדשו לדימויי בתים שנפגעו מאסון הצונמי ביפן. כך למשל, בעבודה יפן, 11.3.11 (2014) נראית שכונה שלמה שנפגעה מהסערה כשהיא מתוארת ברישום קווי עתיר פרטים ורב הבעה, שנראים בו חוטי חשמל, סירות, גגות, חלקי מבנים ותרנים מוצפים בערבוביה כאילו הושלכו בפרץ זעם מהרקיע. גם כאן, פעולת הרישום (הדבקת החוטים) כמו מייצרת סדר בכאוס, מעניקה רוגע, נשימה ואיחוי. בהצבתם של רישומים אלה התאורה ממשיכה את מלאכת הרישום, בהטילה צללית-חוט על הקיר, יוצרת נפח ועומק ובכך מעלה לעיני הצופה באוב את זיכרון אתרי האסון ודימויי החורבות.7
רבות נכתב על המשמעות הרומנטית והפואטית של דימויי חורבות, שהופיעו בהקשרים סמליים ואלגוריים לאורך ההיסטוריה המערבית. בהקשר הישראלי יש לדימויי חורבות וחורבן משמעות עמוקה שנוגעת לזהות הקולקטיבית ולמשמעות הלאומית של המושג 'בית'. במאמרו על הפוליטיזציה של הבית כתב גדעון עפרת: "הבית הוא מסמנו של האני הפרטי והקולקטיבי. הבית אוגד בתוכו את חרדותיו ופגיעותו של הדייר. אובדן בית או פגיעה בבית הפיזי משמעם פגיעה ואובדן ברמת הנפש. […] הבית, כמקום מבטחו של האדם, עלול להפוך, מבלי משים, לאתר אימה ואף לאושש תחושות אובדן וקץ". 8 נדמה כי הטיפול הכירורגי, המאחה, שנעשה בידיה הטובות של אמיתי-לביא, חולל כאן טרנספורמציה בדימוי החורבה ורוקן את המהות האסונית הטבועה בו לכדי מטפורה ארכיטיפית יותר של מבנה/מקלט רעוע שאינו מעניק עוד מחסה. הניגוד בין עדינות החוטים והרגישות של מלאכת הכפיים לבין תוכנה הדרמטי של העבודה, טומן בחובו יופי ואימה כאחד. באקלים הפוליטי שבו נכתבות שורות אלה – כשצירוף המילים "חורבן הבית" שב ועולה כמעט בכל מהדורת חדשות – משמעות קולקטיבית זו מועצמת פי כמה.
מראה הצבה של "החדר הפועם", טל אמיתי-לביא, הגלריה לאמנות עכשוית ברמת השרון, 2023, אוצרת: רוית הררי, צילום: ליאת אלבלינג
המעבר לרכיבי בניין מבודדים
מסצנות המתארות זירות אסון וקטסטרופה החלה אמיתי-לביא לבודד את רכיבי הבניין ולהציגם שלמים ובגודלם הטבעי (בדומה למדף הספרים). בתערוכת היחיד שלה "Light Construction" (גלריה שלוש לאמנות עכשווית, 2014), הוצג רישום גדול ממדים עשוי מחוטי תפירה (ללא כותרת, 2014-2013), שנעשה במיוחד עבור התערוכה, לצד שני אלמנטים אדריכליים עשויים מחוטי ניילון: דלת שהובילה אל הלא נודע ושדרת עמודים שלא נשאה דבר. מהלך זה הצביע על הגלגולים שעבר רעיון הבית ביצירתה. אם בעבר הוא הופיע כמטפורה לאשליית האושר המשפחתי בצורה של חורבה, הרי שבתערוכה זו – בשל השקיפות, היעדר המסה ותחושת התפוגגות החומר – התגלמה מופרכותו כמסד פיסי של ביטחון, מחסה והגנה – בצורה של רכיבי בניין בודדים. ואף יותר מזה: אכסדרת העמודים הייתה יותר מסתם בית, היא העלתה על הדעת היכל או מבנה ציבור, ובתוך כך התרחבה המטפורה למרחב פסיכולוגי, חברתי ופוליטי, שיש לו זיקה לאחיזתנו במקום הזה, שכל כולה תלויה על בלימה.9
שדרת העמודים (ללא כותרת, 2014) –תוצאה של מתיחת אלפי חוטי ניילון שקופים ודקיקים – הדהדה והכפילה את ארבעת העמודים הקולוניאליים, שניצבו בחזית "בית התאומים" ההיסטורי, מקום משכנה הקודם של גלריה שלוש ברח' מאז"ה בתל אביב. הבטון והברזל, שמהם עשויים עמודי התמך, הומרו כאן לחומר שאינו חומר, לסטרוקטורת מיתרים שקופה ואוורירית, לקליפה של עמוד, לסימון בחלל. הריתמוס וריצודי האור, שהשתנו תוך כדי שיטוט בחלל, יצרו אווירה מיסטית של היכלות עלומים.
מן העבר האחר, בחלל מוחשך נוסף, ניצב מפתן הבית, סף הכניסה (ללא כותרת, 2014) – דלת מוסטת, פעורה קמעה אל חלל פנימי אפל. הדלת והמשקוף, אף הם עשויים מחוטי ניילון, יצרו אשליה אופטית שערערה על החציצה בין פנים לחוץ. תעתועי האור גרמו לדלת להיראות כדימוי רפאים ונוצרה אשליית עומק טמירה של היבלעות לממד אחר. שם התערוכה "Light Construction" אחז את כפל המשמעות הפרדוקסלי בהקשר זה: מצד אחד construction במשמעות המילולית של מסה ומשקל, ומצד שני light – במשמעות של אור וקלילות – כלומר הייתה זו בנייה באור שכוננה את נפחן של הצורות וחוללה את הקסם.10
שבע שנים מאוחר יותר, בתערוכה משותפת עם האמנית טל פרנק, “Homeline“ (לוקוסט פרוג'קטס, מיאמי, 2021), המשיכה אמיתי-לביא לפתח את מלאכת הפירוק של רכיבי הבניין והציגה אלמנטים שאפשר לראות בהם גרסה מוקדמת של "החדר הפועם". בחלל מוחשך רחב מידות שתקרותיו גבוהות וחשופות ויש לו אופי תעשייתי הן הציבו וילון מונומנטלי (ללא כותרת, 2021) וחלון (הומאז' למרסל, 2021) עשויים מקונסטרוקציות שנמתחו עליהן חוטי ניילון, לצד שטיח דיגיטלי (טל פרנק, תכנית קרקע, 2021) שהוקרן על הרצפה. חוויית הצפייה התמקדה בריקוּת, בהיעדר חומריות וצבע, בצמצום אמצעי המבע למינימום, במהלך החותר ללכוד בתמצות את הלא-מוחשי. הקובייה הלבנה המודרניסטית של הגלריה הפכה לקובייה שחורה שגבולותיה נפרצו. התעתוע האופטי ומשחקי האור איתגרו את תחושת ההתמצאות במרחב ובה בעת כיוונו את הצופים אל הנשגב, אל ההבנה שמעבר לזיהוי האלמנטים הדומסטיים – הם חווים בתודעתם את המשמעות הרוחנית-נפשית העמוקה של המושג 'בית'.
מראה הצבה של "החדר הפועם", טל אמיתי-לביא, הגלריה לאמנות עכשוית ברמת השרון, 2023, אוצרת: רוית הררי, צילום: ליאת אלבלינג
זן והקשרים אחרים
בטקסט שכתבתי על "Homeline" הערתי על כך שרגעי הקסם הטמונים במפגש האור עם המיתרים השקופים, יצרו חוויית שיטוט הדומה לקריאת שיר זן או קוּאן, המסמן את הפרדוקס של הזן, שבו מוצגים דבר והיפוכו, והקורא או התלמיד נתבע לדלג מעל משוכת אי-ההיגיון כדי לחצות את המחסום ולזכות בהארה.11 כמו "השער ללא שער" המוכר מהזן, גם כאן, הווילון לא היה וילון והחלון לא היה חלון. הדגש, בדיוק כמו ב"חדר הפועם", היה על משקלים ועל פרופורציות, המתערבבים זה בזה וסותרים זה את זה: כהה ובהיר, חשוך ומואר, נפחי וריק, נוכח ונעדר. ואכן, באמצעות תחביר פשוט ומצומצם של ערכים מנוגדים מצליחה אמיתי-לביא להתמיר כל חלל שבו היא פועלת.
בהקשר זה ניתן למקם את יצירתה בין הגישה הספקטקולרית של הפיסול באור אצל האמן הדני, אולאפור אוליאסון, לבין הפיסול הקונספטואלי המתפוגג של האמנית הבריטית, קורנליה פרקר, ומיצבי החוטים הארכיטקטוניים של האמן הארגנטינאי, תומאס סראסנו. ואולם עבודות החוטים במיצבים גדולי המידות מעלות על הדעת במיוחד את המרחבים הדומסטיים השקופים של האמן הקוריאני, דו הו סו, שאף הוא עושה שימוש במיצביו בחוטים, בבדים ובתפירה. כמו אצל דו הו סו, גם אצל אמיתי-לביא כוחן של העבודות נובע מהבחירה בשפה עיצובית בהירה, תמציתית ופשוטה ומתחושת הקסם והמסתורין, הכרוכים בהתמרת היומיומי נטול ההילה. אצל שניהם בולטת ההתמקדות בפני השטח, העיסוק בחזית הייצוגית של החפץ, בדימויי נשל, בעטיפות או בקליפות של הדימוי, אך אצל אמיתי-לביא מושם דגש גדול יותר על מקסם השווא, על האשליה הכרוכה בחוויה האופטית.
אם לסכם, אחד המאפיינים הבולטים ביותר בעבודתה של אמיתי-לביא, ובמיוחד בפרויקטים מהעשור האחרון, הוא השילוב בין הממד הפילוסופי הכרוך בחקירת יחסי ראייה-תפישה, בעיקר סביב השאלה כיצד מפרש המוח את מה שהעיניים רואות, לבין נוכחותם של מלאכת היד, הדיוק, העמלנות האובססיבית והחיבה לפרטים הקטנים. החסכנות בחומרים בהקשר זה אינה מעידה על חסכנות במלאכה. להפך, ככל שמהלך הצמצום מדויק יותר, כך מחויבת עמלנות גדולה יותר. הטון המינימליסטי במיצבים שלה נוצר באמצעות ריבוי של אין-ספור פרטים בודדים. למלאכת המתיחה של האלמנטים הארכיטקטוניים והחפצים הביתיים, כמו גם להפקת השטיח באנימציה דיגיטלית, קדמו מחקר, ניסיונות רבים ותהליכי עבודה שנמשכו חודשים ארוכים.
"הייתי רוצה שתהליך העבודה הטוטלי, העמלני, האיטי, יבוא לידי ביטוי גם בזמן הצפייה, שהוא יזמן צופה אחר, סבלן, סקרן, מהורהר יותר" אומרת אמיתי-לביא,12 וכאן אולי טמונה המתנה הגדולה ביותר שהיא אכן מעניקה לצופיה: רגעי קונטמפלציה והשתאות מהפלא, יחד עם מרחב נשימה ומפלט – שבימים אלה נחוצים לנו ביתר שאת.
מאמרה של תמי כץ-פרימן מתמקד בעבודת החוטים של טל אמיתי-לביא ומתבסס על טקסטים שכתבה אודותיה בעבר. המאמר מופיע בספר "טל אמיתי-לביא: המושכת בחוטים" שיושק ביום שישי 23.6 בשעה 12:00 בגלריה לאמנות עכשוית ברמת השרון
