הים הבוער תמיד

אמיתי מנדלסון: סיגלית שלום. אני מדמיין אותך עומדת מעל ים המלח, מביטה עליו, על המקום שהוא עבורך מקור השראה ומאגר של רעיונות ויצירתיות, ואני רואה בך מעין אשת לוט. אותה אישה, שהביטה לאחור על אסון סדום ועמורה שהמיט האל על מקום מגוריה, והפכה אותו (ואת עצמה) ל"פסל", לאנדרטה של אותו אסון. צורת הפסל מזכירה לי גם את הנזיר מהציור של קספר דויד פרידריך "הנזיר מול הים" (1810-1808): קו אנכי המחבר בין שמיים לארץ, בין הרוחני לארצי ובין המים ליבשה. אני מדמיין את המפגש הראשון שלך עם ים המלח, ורואה אותך יורדת למקום הנמוך בעולם, לבד, טובלת במים המלוחים. תוכלי לספר לי על המפגש שלך עם האתר המיוחד הזה – מפגש, שממלא את מעיין היצירה שלך כבר כמעט עשרים שנה?

סיגלית לנדאו: שלום אמיתי. הגישה שלי קצת פחות דרמטית ואולי יותר דינמית מהסצנה של אשת לוט ומן הציור "הנזיר מול הים", מה גם שבניגוד לים הנשגב שבציור, את חופו המזרחי של ים המלח אפשר לראות בבירור מהחוף המערבי; אין פה אופק מטאפיזי או מיסטי. למרות השוני ביני לבין קספר דויד, אני מודה שבנעוריי היו לי רגעי חיפוש אחר מקומות ומצבים קדמוניים או טבעיים יותר מבחינה רוחנית. אימי נפטרה כמה שנים טובות אחרי שהבנתי שנזירה (במנזר האחיות ציון, א"מ) כבר לא אספיק להיות, ואחרי שברגע האמת, בזמן ביקור בקניה, בחרתי שלא להצטרף לשבט מסוים. אלו דברים ש"כמעט קרו" לפני שהחלטתי ללכת ללמוד אמנות.

אחרי מותה של אימי נסעתי לים המלח ולים האדום עם חברי אלעד קליין ז״ל. התחנה הראשונה בדרכנו היתה למרגלות קיבוץ עין גדי. שיחקנו בבוץ האפור כמו ילדים, וכך התחילה העבודה על תערוכתי "הפתרון האינסופי". החיבור בין שמיים, ים ויבשה לתחושת הבדידות היו שם, ולדעתי הם עדיין מאפיינים את המקום הזה. החוף אמנם השתנה אבל כבר אז הים שיווע לנחלים שעזבוהו וחופיו נראו כמו געגוע לנחל… זה היה בחורף. אלעד נשאר על החוף, ואני נכנסתי למים למרות הרוח שנשבה והים האפור. הוא צילם אותי יוצאת מהים "בהיריון", עם כל התערוכה בבטן. היתה בי ודאות שזאת תהיה הדרך להיפרד מאימי. האם היתה שם התגלות או נוכחות דתית? – יש סיכוי כזה.

אשת לוט נוגעת באסור, נוגעת ונגועה במבטה העיקש והטבעי אל העבר ואל הזיכרון, מפנימה באמצעותו את השמדת ביתה. בחזרה הראשונה שלי אל הים שכל־כך אהבתי בילדותי שחיתי רחוק, מחפשת להיטמע בטבע הגדול שהיה מוכר לי ושנתן באישה הצעירה שהייתי אותות ותחושות של פריון וכיליון לסירוגין. הדמעות שלא הצלחתי להזיל על קברה של אימי התנקזו לזיכרון מוחשי של משפחה קטנה שיצאה בשבתות לבילוי בטבע על־טבעי, בים המלח, באתר המוות המיוחד והפרטי שלנו. נתתי למערבולת האבטיחים את השם ,DeadSee כי היא מצולמת מנקודת מבטה של אימי. see/sea הוא משחק מילים – היא אהבה מילים ואהבה לשחק בהן. את "הפתרון האינסופי" הקדשתי לה.

א.מ: ים המלח מאפשר מטמורפוזה, הפיכה של משהו אחד למשהו אחר. החומר של הים, התמצית ו"הבשר" שלו, הוא המלח עצמו, הלבן, הגבישי, שעולה ומצטבר על כל מה שנכנס לתוכו ויוצר כיסוי נוצץ ומסתורי. מתי ואיך גילית את התופעה הזאת?

ס.ל: היצירה ביהלומי המלח התחילה בקיץ .2004 נתקלתי בתופעה הזאת במקרה, בזמן צילום של מה שנהיה טרילוגיית הווידאו הראשונה שלי שם. פסלי המלח הראשונים הוצגו לצד עבודות וידאו ופסלים פיגורטיביים מעיסת נייר במיצב "הפתרון האינסופי" במוזיאון תל אביב. באותה תערוכה התחלתי לגלול את האבן מעל סיפורי האישי ומעל סיפור הישרדותה בשואה ועלייתה של משפחתי ארצה. גבישי המלח נוצרים מתחת למים. הזמן והאקלים הם גורמים משמעותיים בתהליך היווצרותם. המטמורפוזה מתחילה בבחירות ובניסיונות, ובשיקוע של האובייקטים לתוך המים – שיקוע המנוגד כל־כך לציפה הקיצונית שמתרחשת בים המלח. בשל המליחות הגבוהה של המים ]מעל ,[34% הכול וכולם צפים בימה הזו. יש משהו סמלי בשימוש בקשירות ובמשקולות בתהליך ההטבלה, במקום שבו כח הכבידה מאבד מתוקפו. אחרי שנים של ניסוי וטעייה למדתי הרבה על התגובות של החומרים השונים לתמיסה המורכבת של מי הים הזה ובמקביל נולדו רעיונות חדשים: ניסיונות, כישלונות, טכניקות וסוגיות של שימור – התהליך ממשיך גם היום, והוא עדיין מרתק ומסתורי. שום דבר אינו צפוי כשהיומיומי והחולף סופגים וסופחים לתוכם את הנצחי. הפרויקט מונע על ידי דחף בעל אופי היסטורי־שכבתי שמערב קפיאה, הגלדה וכיסוי ומביא לריפוי דרך תהליך טקסי של קינה.

המלח המתגבש על התיל ועל רשתות הדייג מתעתע מאוד. קשה לתפוס עד כמה הוא יכול לדמות ולהידמות לחומרים אחרים: לשלג, לשיש, לשברי זכוכית וליהלומים. גדלתי על סיפורים וזיכרונות מ״שם״, ממקומות שאקלימם אינו ים־תיכוני; על סיפורי חיים של דורות שבאו מערים וכפרים במזרח אירופה ובמרכזה, שמבחינת אקלים ודרך חיים הם ההפך המוחלט מהמדבר שנשקף מחלוני בצפון ירושלים. רפרודוקציות מאיוריו של מרק שאגאל לפואמה של אברהם סוצקבר "סיביר" היו תלויות על הקירות בבית הוריי. סבי יעקב סונטאג תרגם את הפואמה מיידיש לאנגלית, והביא להוצאתה לאור בלונדון. המשורר מתאר בה את זיכרונות ילדותו בנופי היער הסיבירי באהבה גדולה. נופיה הקפואים של אומסק מתוארים, כמו בציוריו של שאגאל, כנופים רכים המכוסים שלג. כילדה חוויתי בדמיוני את המרחבים הטהורים האלה, ההפוכים למה שחוויתי במציאות הממשית. ה"שלג" המאחד והמלוח הוא על כן גם מעין גלגול של מעגל הגירה או שיבה, של תעתוע והסוואה.

מראה הצבה מתוך "סיגלית לנדאו: הים הבוער", צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים, אלי פוזנר

א.מ: ים המלח הוא מקום טעון. כשם התערוכה, הוא בוער ממטענים מיתיים, פוליטיים, אקולוגיים. רוחות ההיסטוריה נושבות בו. הפער בין המסתורין האופף את המקום הנמוך בעולם, שבולענים נפערים בו ומאיימים על המתקרבים אליו, ובין הניצול של משאבי הטבע על ידי האדם במאה השנים האחרונות הוא בלתי נתפס כמעט. אבות הציונות ראו בים הזה אוצר ייחודי, שיכול להועיל ולשרת את המדינה הצעירה, אך בעשורים האחרונים הגישה הזאת מתבררת כאסון אקולוגי, כפגיעה בטבע וכפציעה של אתר ייחודי. איך הפצע הזה – התעללות של ממש בים על השלכותיה הנוראיות באזור – בא לידי ביטוי ביצירתך?

ס.ל: היצירה בליבו של אסון אקולוגי לא נותנת מנוח. בכמעט עשרים השנים שבהן יצרנו סביב הים היינו עדים להידרדרות של האזור. הים הבוער ובריכות האידוי באגן הדרומי שוב אינם מייצגים תושייה ציונית אלא מעוז רווחי של תאגידים בינלאומיים משני צידי הגבול. הטרגדיה מתוקשרת וידועה בכל בית בישראל. עם זאת, ועל אף המודעות הציבורית הגבוהה, אוזלת היד גדולה. מיקומו של ים המלח בסדר העדיפויות הלאומי נמוך מגובה פני הים. העשייה, הגבורה, ההקרבה והעיקשות שנדרשו להקמתם של מפעלי ים המלח נדרשים כעת על מנת להצילו. מייסדי המפעלים בראשית המאה ה־20 בוודאי לא התכוונו להמשיך עד אין קץ את צילוק החופים על ידי בולענים ואת צמצום האגם והפיכתו לשלולית תמלחת. מלחמת הגרסאות על אודות מצבו של ים המלח מגלה עשרות שנים של עצימת עיניים מצד קובעי המדיניות, ולא רק עצימת עיניים אלא גם העדר מעוף וחזון. נדרש אומץ להכריע בחשיבות השמירה על המקום הייחודי הזה.

אני מצאתי חופש בעשייה מחוץ לסטודיו, מחוץ לתהליכי היצירה הרגילים. יצירה בים היא עבורי דילוג מעל העולם המתורבת אל האקס־טריטוריה – אל מערכת יפה ונוקשה שמכפיפה אותנו לעונתיות, למחזוריות ולאירועים בלתי צפויים ובלתי נשלטים. בקיץ הכבשן הוא לא אנושי, והעבודה בחום משבשת את שיקול הדעת… יש צד מזוכיסטי בכמה מתהליכי העבודה, שמתחיל מהרגע שיוצאים באישון לילה מהסטודיו בתל־אביב לכיוון דרום־מזרח. ההקשרים הציוניים והמיתיים שציינת – מצדה, בית הערבה, קומראן, סדום – הם חלק מהנרטיב הישראלי של כולנו. אצלי הם הפכו לממשות, אולי מפני שכילדה ראיתי בהם מעין ציווי אישי. היום אני רואה ביצירותיי גם קינה על ים שהולך ונכחד וגוף העבודה שלי הוא "מזכרת" ממנו.

מראה הצבה מתוך "סיגלית לנדאו: הים הבוער", צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים, אלי פוזנר

א.מ: בין הים לגוף שלך מתקיים קשר הדוק. הכניסה לים בעירום, בלי הגנות ומחיצות, מזכירה טבילה במקווה או טבילה נוצרית, אך גם טבילת אש, אש הזיכרונות, אש המטען שים המלח נושא. איך את חווה את המפגש הזה בין הגוף שלך לים?

ס.ל: מעניין מאוד לשמוע את האופן שבו העולם שלך משתקף במי האגם. לא על הכול אני יכולה לפרט. לא את הכול שם אני מבינה; האוויר מכיל חמצן, ברומיד… ביחד עם בן זוגי יותם עבדתי על ספר בשם שנות מלח שבו אספנו, ערכנו ויצרנו חומרים חזותיים וטקסטואליים מ־15 שנות עבודתנו בים המלח. הספר המיוחד הזה, היקר לליבנו, יצא לאור בשנת ,2019 בהוצאת Cantz ,Hatje לרגל תערוכה שלנו במוזיאון לאמנות מודרנית של זלצבורג, והוא יוצע למכירה בתערוכה כאן.

החזרתיות והעבודה בצוות תורמים ליסוד הטקסי שיש ביצירה בים המלח. כל האזור נראה כמו מכוכב אחר, כאילו אתה נע על פני הירח. הטבילה בים רגע לפני שהשמש עולה מטהרת, מחברת עולמות, בוראת את הגוף מחדש, בגלל המכלול הקיצוני של הכוחות הפועלים באזור. בטבילה ובציפה יש גם משהו מהחזרה אל הרחם. הנוזל החם פועל באופן מסתורי, עוטף ולא מרפה, מרפא… אחרי כמה שעות אינטנסיביות של עבודה מגיעות גם צריבות "ייחודיות", וזה הסימן שהזמן הקסום והטקסי מתפוגג. הים, על כל סגולות המרפא שלו, מגלה את רזיו וחולשותיו של הגוף, את פתחיו וכמובן – את פצעיו. השמש מאתגרת את מי שמנסה לחיות ולהחיות את מה שסביב ים המלח; הערצתי נתונה לאנשים אלה.

א.מ: כמו הכנסת הגוף לים, העיסוק באבטיח, שמתיקותו מתפרצת כמו דם בכמה מעבודותייך המרכזיות, מחבר את המתוק והחי עם המלוח והמת. כשאת מרחפת בתוך הים על אבטיח יחיד, את עומדת על משהו לא יציב, מנסה לשמור על שיווי המשקל כדי לא ליפול. זוהי טבילה/טהרה/צליבה שמזכירה את התנוחה של מריה בציורי "העיבור בלי חטא." הריחוף שלך בתוך ספירלת האבטיחים ב־DeadSee מחבר ציפה במי המלח עם נגיעה באבטיחים הפצועים. אלה מופיעים גם ב״שולחן אבטיחים״ שלך שמזכיר את שולחן הסעודה האחרונה. תוכלי לדבר על בשר האבטיח? למה הוא כל־כך מרתק אותך ומה טיב השיח הדיאלקטי שלו עם מי הים המלוחים?

ס.ל: שאלתך בהחלט נוגעת בשלל נקודות השקה מלבד אולי במשחקי המילים שבוקעים משם הפרי: האב שהבטיח, הכאב שבטיח – מה שמוטמע ומוטמן בלא מודע. לבשר של הפרי הגדול והחייתי הזה יש דם מתוק, שהמוות והמלח הופכיים לו. האבטיח כפרי שלם וחתום הוא מעין נאד של מים (90%) בדומה לגוף שלנו (60%) וצורתו מושלמת. הדמיון לבטן היריונית הוא דרסטי. כשהתחלתי לעבוד עם אבטיחים, עשיתי זאת בעקבות הרצון לחבור למציאות ולממשי, לעומת מיצב הפרדס המדמם והסמלי של פירות הבאושים הפוליטיים, שאת דימומם יצרתי עם דבק ופיגמנט אדום בתערוכתי Country" "The ב־.2003-2002 בכמה מעבודותיי עם אבטיחים אני חושפת את בשר הפרי עם מלח. המלח גורם לו להפריש את מימיו כמו פצע, והפצע אינו דו־ממדי אלא דומה לאיברים פנימיים ולשליה.

"שולחן האבטיחים" שמוצג בתערוכה, בפעם הראשונה בארץ, היה חלק ממיצב שעסק באוכל והזנה שיצרתי בברלין, "חדר האוכל" (2007). בגלגולו הקודם היה השולחן הזה קולט אדים גדול במטבח של קיבוץ מנרה, תלוי במהופך כמובן. האבטיחים שעליו דומים מאוד לבשר, בשר אדום ומומלח שריכוז הסוכר בו עולה במהלך ימי התצוגה. בתהליך שמדמה הגלדה ושימור הם נהפכים מפרי גדול ומרווה לממתק מוצק, מצומצם ומיובש.

בחיפושיי אחר האבטיח הראשון, כדי ליצור את "מלח מים" (2005) – המזרקה של הילד שיושב על אבטיח ושותה את דמעותיו – למדתי על מחקרים שנעשו בחקלאות מדברית וגיליתי שיש כמה גידולים, שאפשר להשקות במים מליחים ממאגרים תת־קרקעיים. האבטיח הוא אחד מהם. המים אינם ראויים לשתייה אבל התוצאה מפתיעה: הפרי "מפצה" על ריכוז המלח שבמי ההשקיה על ידי יצירת ריכוז גבוה של סוכר. אבטיחים שהושקו במים מלוחים הם מתוקים יותר מאבטיחים שהושקו במים רגילים וקליפתם דקה יותר. אצלי, כך נולדת מטפורה, והפעם מטפורה להומאוסטזיס: תהליך של הסתגלות לתנאים לאו דווקא אופטימליים. גם הנפש מתעצבת באופן דומה, בתגובה לגורמים סביבתיים, ולא רק נפשו של היחיד אלא גם נפשות של דור.

מראה הצבה מתוך "סיגלית לנדאו: הים הבוער", צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים, אלי פוזנר

א.מ: תערוכת "הים הבוער" מתחילה באגן טבילה ומסתיימת בעיסוק בגשר מעל הים שאת מתכננת לבנות בין ישראל לירדן. בעבודות הווידאו נוצרת תחושה של רצון למגע עם הצד השני: האבן שהגבר מקפיץ מעל הים (בגב הדפדפת) וההליכה מעל ההרים על חבל דק בין שמיים לארץ. תוכלי לספר איך ומתי הגעת לרעיון הגשר ומהן תחושותייך כלפי האפשרות המעשית והמטפורית שהוא מציע?

ס.ל: גדלתי בצפון ירושלים, על קו פרשת המים; הקו שמחלק את הארץ לאורכה ומפריד בין מי הגשמים המתנקזים לירדן, לים המלח ולערבה במזרח ובין אלה שמתנקזים לים התיכון במערב. מחלון חדרי בגבעה הצרפתית ראיתי את השמש זורחת על ים המלח, על הרי מואב, ובטיולים הליליים בחורשה מעל השכונה ראינו את ההשתקפות הכסופה של הירח על פני האגם. שטחו של ים המלח היה אז כפול משטחו כיום. בתווך שבין הר הצופים לגבעה הצרפתית שכן הכפר עיסאוויה שמנה אז קומץ בתים. חיינו בשכנות טובה. ילדי הכפר היו רועים את צאנם בהרים שבין הבתים המדורגים של השכונה ובין בית־הספר היסודי שלנו. הדרך שלי לשם עברה בדילוגים מעל שובלים של גללים וצמחי סירה קוצנית.

ההיבטים הגאו־פוליטיים של אזור ים המלח הם שהולידו את חזון הגשר שאני מנסה לקדם מאז הביאנלה של ונציה ב־2011. כשהרעיון נולד, עיבדתי אותו למיצב וידאו ובו 12 מחשבים ניידים שהנחתי על שולחן דיונים נטוש בביתן. חלף עשור, נוצרו עוד סקיצות ונערכו פגישות מלאות אופטימיות שלצערי העלו חרס. מבחינה מדינית שום דבר לא התקדם ואנחנו בנסיגה. חיינו, שלכאורה מתנהלים כשורה, הם חיים שיש בהם פחד והדחקה, איום מתמיד וחוסר ודאות טורד.

לאחר שנים של יצירה בים המלח הבנתי עד כמה הים הזה יכול להיות מקום של מפגש והזדמנות נדירה ויחידה במינה למימוש שותפות הגורל, בגבולות הנזילים, מתוך סכנת המחסור במים והתלות ההדדית: הטרגדיה האקולוגית מוטלת על כתפינו ועל כתפי שכנינו כאחד. לעבוד ביחד – אפילו על גשר קונספטואלי – משמעו להכיר בקיום המשותף שלנו. המיצב "הרצפה של האחד היא התקווה של האחר" שהכנתי לביאנלה, כווריאציה על השיר של פול סיימון "התקרה של האחד היא הרצפה של האחר", מדבר על כך ששכנים תלויים לנצח זה בזה, כפי שמוכיחים הסכמי השלום הקר שלנו עם מצרים וירדן. כל הצדדים חווים איומים פיזיים ולכולנו יש צרכים ביטחוניים אך הצורך בתקווה גם הוא בוער: על הצורך הזה פרויקט הגשר בא לענות, זוהי הזדקקות עמוקה ולא תמיד מודעת… אחריותנו ההולכת וגוברת למזער את הנזק שנעשה לטבע היא בגדר ציווי. זהו אינטרס משותף שחשיבותו חורגת מעבר להישרדות ולעוינות הפוליטית. תקווה בצורת גשר, או בצורת אי שהוא גשר, תוביל לעוד תהליכים משדרי אמון, ואמון יכול להיבנות בהדרגה על ידי פרויקטים שהאנושות כולה תישא את עיניה אליהם. התקווה שלי ושל מומחים העושים במלאכה היא שנחדש את זרימתו של הירדן בעקבות החידושים בתחום התפלת המים. ביום ההיסטורי שסכר דגניה ייפתח, והירדן יחזור לזרום וימלא שוב את ים המלח, ישוקמו גם הגאוגרפיה וגם הביוגרפיה של האזור. בעקבות כך יבואו עוד ישועות. ביום שזה יקרה, בערת הים תשכך.