מבוא
זהו סיפורן של שלוש תערוכות שמייצרות מרחב של התנגדות ובסיס לתקווה. נלחמים כאן בקרב שקט ואסתטי, לא באמצעות מילים וגם לא באמצעות מניפסטים, אלא עם ייצוגים שמתנגדים לזרם המרכזי של תקשורת ההמונים ולשטף הטוטליטרי של הרשתות החברתיות. מדובר בייצוגים לא שגרתיים, שמזמנים חוויה של חירות במרחב הציבורי־תרבותי הישראלי שהולך ומצטמצם. בשקט הצנום והרזה של גלריות קטנות ומוזיאון קטן נרקמת חוויה מחתרתית, שבימים לוהטים אלו של איום אמיתי על חופש הביטוי ועל השיח החופשי מהווה משב רוח קריר ומשיב נפש: דימויי הטרור שנאספו ברשת ועברו התמרה אצל רעי רביב בתערוכה "קופסא שחורה" בגלריה ה"מקרר"; חילוץ קולות מושתקים של זקנה, בלות, ומיותרות אצל עוז זלוף בתערוכה "דודות"1 במוזיאון נחום גוטמן; ובתערוכתו של גילי אבישר "נא", המוצגת בפירמידה בחיפה, אנו רואים התגברות על היפה הסטנדרטי – שמסתפק בקומפוזיציות הרמוניות וסימטריות שמשביעות רעב אסתטי כמו סוכרים למכורי דיאט קולה – באמצעות ייצוגים של כאוס, עליבות ודיסהרמוניה.
אך למה מתכוונים כשאומרים ייצוג המזמן חוויה של חירות? כדי להסביר זאת יש לומר מספר מילים על טבעו של המושג "ייצוג". ייצוג הוא יחס או זיקה בין דימוי, אובייקט, רעיון, סימן או צליל, ובין משהו אחר. למשל, תמונת דרכון מייצגת את האדם המצולם, היא אינה כפיל של בעל התעודה ואינה חיקוי שלו. התמונה הקטנה, בגודל של סנטימטר מרובע, מצביעה על האדם, מסמנת אותו, מתכוונת אליו, מציגה מספר תכונות שלו, קושרת בין בעל התעודה והתעודה עצמה ובין בעל התעודה ורשויות החוק והאכיפה. יש מי שיטען שתמונת הדרכון משקפת את האדם המסוים שאותו היא מייצגת, את המציאות שלו, את המציאות שאליה הוא שייך, ויש מי שיטען שתמונת הדרכון מבנה את האדם כי היא מעידה על מגדר, פעמים גם על שייכות אתנית. בצד התמונה מצוינת אזרחותו של האדם, חתימתו אף היא מופיעה. כל אלו ועוד הם מקור לספקולציות, לסיפור שניתן לחבר על המוצג והמיוצג. ככל שיש לנו פחות מידע, כך הפרשנות והסיפור שנבנה לדמות יהיו מוטים, אולי מוטעים, נסמכים על רשמים שטחיים, או בקיצור: סטריאוטיפים. ככל שיהיה לנו מידע רב יותר על הדמות בתמונת הדרכון, כך הפרשנות והסיפור שנבנה סביב התמונה יהיה עשירים יותר, אך לא בהכרח נכונים או אמתיים. יש הסכמה רחבה על כך שהייצוג, יותר משהוא משקף מציאות מסוימת, הוא מבנה אותה, וזאת מפני שניתן לייחס לכל דימוי פרשנויות רבות, גם ללא זיקה ממשית למציאות הנתונה.
נאיביים שכמותנו, אנו מאמינים שהייצוגים שבהם אנו מוקפים, שבהם מפציצה אותנו התקשורת, משקפים את המציאות: ייצוגים של ערבים, של טרוריסטים, של דתיים, של מתנחלים, של מצליחנים, של ידוענים, של משפיענים, של ביתיות, של הומואים, של סטרייטים, של אהבה, של נאמנות, ועוד כהנה וכהנה. הייצוגים הללו משמשים מעין עוגנים שמאפשרים לנו להבין ולהתייחס למציאות. אך כיוון שהייצוגים מבנים את המציאות, למי ששולט בהם יש כוח אדיר, לא רק להשפיע על המציאות אלא גם במובנים רבים לברוא אותה. דוגמא טובה לכך היא מהדורות החדשות: אנו תופסים אותן כאתרים של אמת, כמשקפות של מציאות אובייקטיבית, אך בפועל התכנים שהן מציגות לנו ערוכים, פעמים רבות באופן מגמתי ומתוחכם, כך שאנו נאלצים להבין את המציאות כפי שהמהדורה הייתה רוצה שנבין אותה, כלומר, מתרחשת כאן הבנייה של המציאות, לא הצגה שלה. זירה נוספת ובוטה אף יותר היא המדיות החברתיות. בעוצמה ובשטף, ועם מעט תחכום, המדיות החברתיות מייצרות מערך של תמסורת ייצוגים מבני מציאות. הדבר לא היה בעייתי או מסוכן אם המדיות החברתיות היו פורסות בפנינו ייצוגים פלורליסטיים ומגוונים, כמו שהיה לפני עידן ועידנים, שנות ה־90 והעשור הראשון של המאה הזו, אך הם הפכו למונוליטיים, לטוטליטריים, לכאלו שחונקים את המרחב הציבורי הווירטואלי ומצמצמים אותו לכדי אינדקס של ייצוגים בודדים, מערך מוצק של ייצוגי הזרם המרכזי, שמרדדים את השיח הציבורי לקלישאות רזות וצפויות, לסיסמאות פריכות שאמורות לייצג מציאות, בדרך כלל נהדרת, מרתקת ומאושרת. איך זה קרה לנו?
באמצע שנות ה־90 של המאה הקודמת כתיבת בלוגים באינטרנט החלה לתפוס תאוצה. לא מעט מהבלוגים היו יומנים אישיים – מסע כתוב להיטהרות הנפש, לכתיבת דין וחשבון אישי המציג עולם פרטי פנימי ומפורט לרוב, לקוראים שקשרו עצמם לבלוג – ומחקרים ראו בהם עוד ענף של המסורת הפוריטנית של כתיבת יומן. לצד הבלוגים האישיים הופיעו גם בלוגים שעסקו ברשת עצמה (ווב־בלוג). בלוגים אלו הציגו בשלון בהירה וכללית דעות ומחשבות בתחומים רבים והיו נטולי איכויות ביוגרפיות, אך גם בהם קולו האישי של הכותב היה ברור. ב־2004 המילה בלוג נבחרה למילת השנה על ידי מילון וובסטר, מה שהעיד על הפופולריות הגבוהה של הבלוגים באותה תקופה.
לקראת סוף העשור הראשון של שנות ה־2000 עולם הבלוגים עבר מהפך. כמו רוב המהפכות המוצלחות שמשפיעות לתקופות ארוכות, המהפכה לא התרחשה בכיכרות וברחובות, לא סחפה את ההמונים ולא הובילה לפרצי אלימות קשים, להיפך. היא הייתה שלב נוסף במהפכה השקטה והמתמדת של הקפיטליזם המאוחר, שמתחפש למי שמבקש את טובת הכלל, אך מאחורי החזות של השפע והיציבות, מתחת לאדרתו המצחינה מקרבות לא הוגנים, הוא שודד את הקופה הציבורית כדי להיחלץ מהמשברים שהוא מייצר, משנה את פני החברה והתרבות ללא הכר וגובה מחיר כלכלי, חברתי ותרבותי גבוה.
המרחב שאפשר לפני כן הבעה אישית נתפס כעת על ידי חברות מסחריות. פייסבוק, טוויטר, אפל וגוגל משכירות לנו – תמורת אובדן הפרטיות והאפשרות להשתמש בנו כערכי מידע לבינה מלאכותית – מרחב מוגבל ומגביל לכתיבה והצגת מסרים. טוויטר ואינסטגרם הן הדוגמאות הנפוצה למרחבים שכאלו. אחד החששות הגדולים של הברמאס, שעליו כתב בהרחבה – צמצום המרחב הציבורי במדינות ליברליות – התגשם בצורה שקטה, טכנולוגית, מובנת מאליה. המרחב הציבורי הווירטואלי, שמתחרה במרחב הציבורי הממשי ועולה עליו בכוחו הייצוגי, איבד את איכויות השיחה החופשית, הלא מאוימת, והפך למרחב הנתון לאילוצי גיליוטינה טקסטואלית ומדידה וציון שיפוטי על המעט הנאמר בו.
הבחירה כמה לכתוב, וכתוצאה מזה מה לכתוב, במסגרת מרחב כל כך מצומצם גרמה לכמה תופעות להתרחש במקביל: הדימוי הוויזואלי הפך להיות הרכיב המרכזי והמלל נדחק לבוקסות תמציתיות ודחוסות, בדרך כלל אילוסטרציה שטחית לדימוי; המסר שווה מדידה – כמה אצבעות למעלה, כמה אצבעות למטה – לא התוכן קובע, אלא המדידה היא שקובעת את התוכן; עקב צמצום המרחב והתמסחרותו קהל המשתמשים במדיות החברתיות התפצל לשתי קבוצות עיקריות. האחת היא קבוצת המיקרו־ידוענים או "משפיעני הרשת", והשנייה היא שאר המשתמשים במדיות החברתיות.
קבוצת המשפיענים היא מחוללת השינוי הדרמטי, היא הביטוי החריף למהפכה הריאקציונרית שמתרחשת באמצעות המדיות החברתיות. קבוצה זו מבססת את עצמה על בסיס כלכלי, נציגיה דוחפים את עצמם ונדחפים על ידי כוחות מסחריים והופכים להיות סוג של מותג, וכל עיסוקם הוא בניית דימוי עצמי שישרת את ההון. מכאן קצרה הדרך להפיכת המדיות החברתיות, באמצעות מערך המשפיעים, למרחב שמייצג תפיסות עולם ודימויים של הזרם המרכזי בכל הנוגע ליופי, אושר, אהבה, גבורה, פטריוטיות, טוב ורע וכד'. הכל מועבר ברצינות תהומית ובשטחיות, בהשראת כוחות מסחור וצריכה.
כעת נחזור אל שלוש התערוכות כדי לפענח כיצד המבע האסתטי שלהן ואופני הייצוג המגולמים בהן מתנגדים ומייצרים אלטרנטיבה תרבותית חשובה.
פרט מתוך התערוכה "קופסא שחורה", רעי רביב בגלריה המקרר, צילום: לירון אוחיון
"קופסא שחורה"
כדי להגיע אל באר הלא מודע של רעי רביב צריכים הצופים לרדת במדרגות של גלריה "המקרר".2 המדרגות צרות, השיפוע החריף שלהן מבשר על ירידה מחוספסת בכיוון כתם שחור בקובייה לבנה, והן כמו מתגרות ביציבותו של הצופה במסעו אל עבר הבדים השחורים והאפלים שמחכים לו למטה. בבאר עצמה, המקום שבו מתרכזות העבודות המכוסות בשחור, מצפה למתבונן אתגר נוסף של פיענוח והשהייה. מבט ארוך בדימויים מזוויות ומגבהים שונים מעלה אט־אט דימויים קשים של אלימות, ומבט נוסף מצביע על כך שאלו דימויים של טרור. המאגר הוויזואלי־פרשני של הצופים נפתח באופן אוטומטי, חיפוש מהיר; מי הטוב ומי הרע, מי השחור ומי הלבן, מי הצודק ומי השטן. הנה, פעולת טרור. זו המציאות. פיגוע שמתרחש במרחב חיינו מקבל מיד את הקואורדינטות של שיח התרבות והנורמות השולטות בו באותה תקופה. המפגע שדקר אזרח או חייל מתמקם אצלנו כטרוריסט, איש אכזר, מפלצתי. החדירה לעומק הגוף עם הסכין היא איום על שלמות הגוף, שלמות הנפש, על מרקם החיים. והיא נתפסת כהתפרצות שאין עליה שליטה; מדובר במפלצת, כמעט בממדים מיתולוגיים. אנו תופסים את המפלצת הזו כנחותה, פחות אינטלקטואלית, חסרה את תעצומות הנפש הדרושות. זוהי תפיסה שנובעת מאוסף ההיסטוריות שעליהן גדלנו וסיפורי האימה שלהן, שיצקו את תשתיות האמונה והבנת המציאות שלנו. סיפורים שכותרתם גלות, פרעות או פוגרומים, וכמובן, סיפור האימה הראשי שחוצה את חייו של כל יהודי – השואה. כל אלו מסודרים בסדרות של ייצוגים דינמיים הנערכים מחדש ומקבלים משמעות בהתאם לזמן שבו הם מוצגים. התערוכה מציעה לנו התמקמויות מגוונות במרחב הציור השחור, וערפל הדימויים מאפשר לנו להסתכל על המפגע הטרוריסט מזוויות שונות.
הדימויים של רעי מסרבים להציג מציאות שבה יש טוב ורע, מתנגדים לייצוג דיכוטומי של צדיק ושטן. ברגע שהחוויה הזו מפעפעת מעלה, לתודעה, מתרחש סוג של שחרור. ערבי דוקר יהודי, ערביה עם סכין נורית על ידי חייל חמוש. הציורים השחורים מאלצים את הצופה לגלות ייצוגים נוספים, שונים מאלו המגיעים מהאינדקס המונוליטי של ההיסטוריה הפרטית, מהתקשורת המרכזית ומהמדיות החברתיות. משהו לא מסתדר. הערבי התוקף מקבל איכויות מגוונות יותר: הוא גם לוחם חופש, איש גרילה עירונית, סטודנט תוסס, מיואש עד עמקי הווייתו, אסיר בארצו, תוצר של דיכוי קולוניאליסטי ארוך ומתמשך שלא רק דוקר בבשר אלא גם נדקר בבשרו. והיהודי ש"ניטרל" מחבלת, הרג נערה מוחלשת בת שש־עשרה, מתחתית העשירונים החברתיים־כלכליים, הוא מביט יחד עם עוברי אורח נוספים בגופת הטרוריסטית? מה יש במבט הזה? מה ניתן לגלות בו? אפשר להשתהות, ממילא לוקח זמן עד שמצליחים לפענח את הדימוי, לפרש את הייצוג הנבנה לאיטו. מהו טרור? אולי לא מדובר בייצוג דיכוטומי, אלא בייצוג מעגלי? משהו חדש נוצר בתווך שבין הצופה והיצירה. הבדים הם סימנים שמתבררים לצופה אט־אט כזעקה דו־כיוונית, כטראומה אנושית מעגלית, והייצוג שנולד מההתנגדות לדימויים השגורים מאלץ אותנו לחשוב ולחוות טרור ואלימות פוליטית מחדש. וזה משחרר. רודנות האינדקס הטוטליטרי נדחקת הצידה, והצופה הופך מודע וחופשי, מסוגל להבין ולחוות טרור בצורה אחרת. הדימוי של רעי תובע התעמקות, ניחוש, פיענוח, להטיל ספק במונוליטיות של הייצוגים המובנים בתוכנו.
השיחה עם רעי והצופים שהיו עימו הזכירה לי מושגים של לאקאן. יש בהתבוננות העמוקה בדימויים שעטה לעבר הממשי (Real the) אל המקום שבו אין אבדן, אין שבר ואין שיסוע. הציורים הם מסע פואטי שחותר אל השלם, אל המלאות החמה, הבטוחה, המגינה, שניצבת מול תחושת ההתפוררות שגורמים הכאב והאבדן. השחור הוא ניסיון הרואי ללכוד את רבדיה המרובים והמורכבים של תמונת טרור העולה לרשת, ניסיון ליצור קוהרנטיות בלתי אפשרית. השחור שמכסה את הדימויים הוא צעיף שיש בו מחד גבריות מוגברת, ומאידך עוטף את הדימוי כתחבושות המקבעות אותו ואוספות את חלקיו שהתפזרו על רצפות אוטובוסים מתפוצצים, על גופים שנחתכו בסכין, לינצ'ים שמסמנים תוקפנות היולית, ראשוניות שאינה מכירה בתרבות. השחור לוקח אותנו הצופים אל מעבר לשפה, ולכאורה למקום מבטחים, עד שהדימויים מתחילים לפעפע ולבצבץ.
צילום: רועי כהן, פרפורמנס מתוך התערוכה "נא": יוסי ציגלר ואפי בן דוד
"נא"
לקונסטרוקציות המרושלות, העשויות כלונסאות ובדים, שמיקם גילי אבישר בלב "הפירמידה" בחיפה צריך להסתגל. אפשר לנוע בין המבנים הרכים והלא מוגדרים, אפשר ורצוי לגעת ולהזיז, לשנות, אך גם כשעושים זאת קשה להתגבר על תחושת המוזרות, קשה להבין כיצד חלל כל כך גדול ומואר מכיל אסופה לא מוגדרת, וזה מטריד, לא ניתן לפיענוח, מעלה גיחוך ושאלות רבות, אך לצד זאת עדיין מעורר חיוך. אפשר לעזוב את החלל במהירות ולפטור את המרחב הלא מחויט, הכאוטי במידה מסוימת, ברטינה על מקצועיות ורישול. אבל התבוננות מעמיקה, מבט נוסף ואז אפילו עוד אחד במיצבים, והעבודה תופסת את הצופה במעיים, ומחלחלת ההבנה שמה שמקבל כאן בעיטה ומועף בכוונת מכוון מחוץ לחלל הוא היפה המקובל, היפה הקלאסי, ההרמוני, הסימטרי. היפה והחיה, הכדורגלן והדוגמנית, הכלב עם הסרט הוורוד והנמר שגדל בשבי ומלקק את מאמנו בקומפוזיציה מאולתרת אך נכונה של חתך הזהב, כל אלה לא ידורו בכפיפה אחת עם מיצבי הבדים של גילי שמייצגים ערעור, רפיון, את הקלות שבה ניתן לפרק ולהרכיב את המרחב מחדש. קל, אך מורכב ולא מתמסר לעינו של הצופה, שרגילה להרמוניות מתוקות של קצפת ופטה אווז.
ברגע שמתגרים בייצוגי היופי של התרבות המרכזית, מרחפות בחלל גם שאלות על סדר וכאוס, תהליך ושלמות, מוות וקפיאה, הומור לשמו מול הומור מהוגן ויבש על האישה והחותנת, ואפילו לא התחלנו עדיין לדון בחמלה כייצוג של יופי. הדימויים המצולמים מדברים בעד עצמם, מצביעים על האפשרות שהחמלה, בניגוד לרחמים, יכולה להכיל יופי שביר, רפוי, המנוגד למוצקות שבה יופי מוצג ומיוצג בתרבות, כולל בתולדות האמנות.3 ההתנגדות הנמרצת של התערוכה למונחי היופי השגורים, שמותכים יום־יום, דקה־דקה, בשיח של משפיעני המיקרו – יוצרת חוויה של שחרור, של חירות. גילי אבישר יצר מרחב שבורא יופי חדש בתחכום לא מתאמץ. ניתן לתאר זאת במילה אחת: נפלא. החלל הקסום מלא ביופי שאינו מתחנף ותובע מהצופה לאהוב אותו, לקבל אותו. בניגוד לצפייה באינסוף דימויי אינסטגרם וטיקטוק, המותירה את הצופה ריק ומשועמם, התערוכה "נא" מאפשרת, עם קצת מאמץ, להרגיש מלאות, לגעת במשהו נכון ושלם.
סטיל מתוך מיצב וידאו בתערוכה "דודות – כעס, החמצה ונעורים מאוחרים", צילום: עוז זלוף
"דודות"
עוז זלוף מיקם את תערוכתו "דודות", העוסקת באנשי שוליים, דווקא במרכז. התערוכה מוצגת במוזיאון נחום גוטמן שבנווה צדק, מוקפת בבתים ששווים עשרות מיליוני שקלים ומייצגים את כל מה שאינו שוליים במדינת ישראל. הדברים שכתבה על התערוכה האוצרת שלה, מוניקה לביא, מבטאים לדעתי גם את הרעיונות הבסיסיים של שתי התערוכות האחרות, ועל כן אצרף כאן שתי פסקאות: "תערוכה זו עוסקת במבט על חלומות, רגשות ואירועי חיים של יוצרים שהחמיצו את השעה, שכבר אינם צעירים ואינם נושאים הבטחה מבחינת עולם האמנות […] יש כאלה הנוהגים לכנות אותם דודות". לכאורה, מדובר בעוד תערוכה פוסט־פוסטמודרנית על שולי החברה, תערוכה שמעלה שאלות קוויריות על שוליים ומרכז, אך ההמשך משנה את התמונה: "התערוכה של עוז זלוף היא כעין היכל מראות המורכב מעבודות וידיאו, ובו משתקפים זה בזה סטריאוטיפים, דעות קדומות, היררכיות, סוגי טעם, מגדר, נעורים וזקנה. הרצון להתקבל והפחד להיות מודר. משתקפים בה גם השחקנים, האמן, גיבורי עבודות הווידיאו, הצופים ובעלי התפקידים במוזיאון". אם נחליף את המילה "משתקפים" במילה "מובנים" נחלץ את התערוכה ממיקומה הגיאוגרפי הבעייתי ונציב אותה כתערוכה משחררת, לא כמהלך של נצלנות ודיכוי מוסווים שמפעיל האמן. באמצעות הבניית השחקנים, הבניית עצמו כאמן, הבניית הצופים ובעלי התפקידים במוזיאון, מחלץ מאיתנו עוז זלוף קולות נסתרים וחבויים של בושה ופספוס, של החמצה חמוצה. קולות שלא יקבלו ייצוג מרכזי, אולי רק בשולי השוליים, ברשתות החברתיות ובתקשורת המרכזית, אך גם לא יקבלו ייצוג במרכזי עולם האמנות המקומי. קולות שכולם עושים מאמץ למחוק ולהדיר מהמרחב הציבורי. באמצעות מערך מיצבי הווידיאו זלוף משחרר את הייצוגים הללו, שהם מקור לחרדה ולדיכאון מתמשכים בעולם שמנסה להעלים ולמחוק זקנה, ניוון, ניוול, כישלון לכאורה. האקט הזה, שהוא סוג של אצבע משולשת כלפי משפיעני הרשת ומשפיעני עולם האמנות המקומי, מעורר תחושה של חירות שמביאה עימה חמלה לדבר הטבעי ביותר שיש, לדבר שמגדיר אותנו כאנושיים: סופיותו של האדם והיכולת שלו להשתקם כל פעם מחדש: ממחלה, כישלון, ואף מניוון.
סיכום
דימויים ותפיסות עולם מקבלים את ביטויים במסגרת ייצוגים תרבותיים. וכמו שניתן לראות את ערוץ 12 כמאגר ייצוגים מונוליטי של מה שמכונה הזרם המרכזי, ניתן לראות האשליה הפלורליסטית של המדיות החברתיות באותו האופן. אם ייצוגי ערוץ 12 מתארים מציאות שאינה מטרידה את שלוותה הבסיסית של בועת הבורגנות היהודית־ישראלית, הרי שהרשתות החברתיות עושות את אותה פעולה עם ייצוגים קצת יותר אוניברסליים. אין היום פלורליזם ואין כמעט כוח ייצוגי (כוח מבנה מציאות) שמתנגד למונוליטיות של הדימויים והייצוגים במסגרת המרחב הציבורי הישראלי הממשי והדיגיטלי. הערבים הם אותם ערבים, הכלבים תמיד מקשקשים בחן בזנב, המתנחלים הם בנינו מעבר להרי החושך, כל ישראל אוהבת, כל ישראל אבלה או כל ישראל חוגגת, מאסטר שף מעצים את החלשים באמצעות המטבח של אמא, טורקיה יפה ומסוכנת, הגשרים של נהרות אירופה מגניבים, וואו, פריז רומנטית, לונדון קולית, יונית לוי אינה עונה ואהבה שווה אכזבה, וידוי, חשפנות מילולית או מינית, כל הגברים בוגדניים ואני יכול להמשיך למנות מילון שלם של ייצוגים שלצערי רוב רובה של החברה הישראלית תוכל להסכים עליו פחות או יותר.
לאפלה של טוטליטריזם הייצוגים נכנסות שלוש התערוכות שהוצגו כאן. שלוש תערוכות שחיבורן הוויזואלי החווייתי והרעיוני מייצר רגע נדיר, מרחב של השהייה והתנגדות המולידים חוויה של חירות לשמה. שלוש תערוכות שמייצרות אינדקס ייצוגים חדש־ישן, מתריס ומשחרר, שבהן ייצוגי זקנה, אלימות, ניוון, סופיות, פספוס, רישול ופריכות מקבלים כוח, זוהרים באור יקרות בתוך חשכת ייצוגי התקשורת והמדיות החברתיות.
