לחיות לנצח, בענן

במוקד תערוכתה של פתיר ניצב סרט דוקו־אנימציה תלת־ממדי העוסק במאמץ להתקרב למה שאי אפשר, פעולה שכישלונה ידוע מראש. הסרט, פרי עבודתה עם האנימטור יונתן וסרמן, מגולל את ניסיונותיה של פתיר להשתמש בסרטים משפחתיים שבהם מככב אביה המנוח כשהוא רוקד, כדי שתוכל לרקוד איתו שוב. משימה זו שפתיר לוקחת על עצמה, ושאותה היא פורשת בסרט שלב אחר שלב, מובילה אותה להתנסות בסוגים שונים של דימויים ממוחשבים, שכושלים במילוי המטרה שייעדה להם ומעלים שאלות על טכנולוגיה ושימור בעידן הדיגיטלי. רגע מפתח בעלילה מתרחש כאשר פתיר מזמינה ממעצב מודלים תלת־ממדיים מודל וירטואלי בדמותו של אביה. ה״אבא־טר״, מלשון אוואטר, שנשלח אליה הופך לגולם שבו היא מבקשת להפיח רוח חיים באמצעות סנכרון תנועותיו לאלה של הקרובים לאביה ולה, בזה אחר זו.

את הרקוויאם הפרטי, האינטימי, שבעבודתה של פתיר, מבקשות אלמקייס ודרזי לראות דרך פריזמה תרבותית רחבה יותר, כזו שמצביעה קדימה, אל העתיד (אצל אלמקייס), ואל העבר (אצל דרזי).

מראה הצבה מתוך ״רות פתיר: אבא שלי בענן", 2022, המרכז לאמנות עכשווית, תל אביב-יפו, צילום: אייל אגיבייב

למות לנצח / זהר אלמקייס

בלב הסרט של רות פתיר עומדת ההנפשה, הניסיון שלה להפיח רוח חיים בדבר. אבל פתיר היא לא רק בובנאית; היא מבקשת לתפוס באמצעות רוח החיים הזו משהו מן הדבר עצמו. היא מבקשת לזמן את הרוח הזו, להפיח רוח ברוח, דרך הריקוד. הריקוד מתגלם בפנינו גם הוא כמשהו מסוים, בעל חיים מסוימים, שמעלה באוב דבר מה מסוים. פתיר קוראת לזה בסרט ״אבא־יות״. אפשר לומר גם שהריקוד, בפרט הריקוד המשפחתי, הוא רגע שבו משפחה מתפרקת, במובן היפה של התפרקות: כולם מאבדים אחיזה בתפקידים שלהם, מתפרקים מנשקם באיזה אופן, נעשים אחרים. לפעמים בני המשפחה דווקא מתבצרים בתפקידם, אבל זה עדיין רגע של התפרקות. הריקוד בסרטה של פתיר הוא רוח הדבר, הוא הרוח בגוף הממשי, זה שהיה וזה שנוצר באמצעים טכנולוגיים משתנים לנגד עינינו.

אם כך, אני מנסה להבין מהי הטכנולוגיה כאן. פתיר אומרת על הכונן הנייד שהוא ״מין מתנה״ שאבא שלה השאיר. על כן, עולה השאלה מה אם נסתכל על העבודה כעל שרשרת של מתנות? ב״מסה על המתנה״ (1925) מרסל מוס מנסח את האופן שבו הענקת מתנות חוזרת ונשנית היא הדבר שדרכו נוצרת חברה. המתנה, בחברות שאותן הוא פורש בפנינו, היא עול, היא חובה שמונחת במתיקות ובאלימות על כתפו של אדם. ערך המתנה, ההיקף שלה, הולכים ועולים עם כל אקט של נתינה וקבלה. המחויבות מתהדקת סביב הצוואר. המתנה מסלימה. בתוך הזירה המחייבת, ההדדית והאינסופית הזו, מוס מדבר על כך שבחברות מסוימות המתנה שאדם נותן מכילה בתוכה משהו ממנו. הוא קורא לזה "the spirit of the thing given", הרוח של הדבר שניתן, שמוענק, ומספר לנו שלקבל משהו ממישהו משמעו לקבל משהו מהמהות הרוחנית שלו, מהנשמה שלו. הוא מוסיף ומספר שלדברים הללו, למהות הזו, למוצר הזה, לחומר הזה, יש כוח קסם, כוח דתי, שפועל על המקבל אותו. הדבר הניתן משוקע בחיים. יש לו אופי משלו. הוא לא דומם ולא מת. הוא מבקש כל הזמן לחזור למקור שלו, למקום שממנו הגיע. המתנה, במצב העניינים הזה, היא רק מרכבה, דבר הנושא את הרוח, המאפשר לה לנוע.

בסרט, פתיר אומרת שוב ושוב ״לא רציתי לעשות את זה״. שוב ושוב היא עושה ״את זה״, כמי שנכפתה אל תוך פעולה. אפשר להרחיק לכת ולומר שמה שמניע את הפעולה הוא לא רות אלא הרוח של המתנה שנותרה מאחור, שנכנסת בה כמו דיבוק ומכריחה אותה לנסות לעזור למתנה הזו למצוא את מקומה הראוי. רות מנסה לייצר משהו שיישא את הרוח של אביה, ובתהליך היא עצמה הופכת למרכבה, לנושאת רוח. ״בהתחלה״, היא אומרת, ״ניסיתי ללכוד את הרוח שלו״. באותה מידה, כך נדמה לי, הרוח שלו לכדה אותה, כפתה אותה לפעולה. היא הופכת להיות מנשא.

פתיר מנסה להשיב את המתנה למקומה הראוי, לתת לה לחזור למקור שלה, למצוא מנוחה נכונה לרוח שלה. אבל הפורמולציה של מוס מעמידה בפנינו עניין נוסף: אף כי הוא לא אומר כך מפורשות, אם מאזינות היטב אפשר להסיק שאם המתנה לוכדת בתוכה משהו ממך, אז כשאת נותנת אותה את גם לוקחת מעצמך, מחסירה מעצמך.

במיני־סדרה הבריטית הלא מצוינת מ־2019 "Years and Years" ("השנים״), שרגע לפני הקורונה ניבאה את מציאות השנים האחרונות אך גם נכשלה בניסיון להדביק את טבע וקצב ההתרחשויות, יש רעיון אחד שנותר איתי, ועלה בראשי ביתר שאת כשצפיתי בסרט של פתיר. אחת הדמויות, נערה, יוצאת מהארון מול הוריה, כשהיא עוטה על ראשה מכשיר שמאפשר לה להלביש פילטר על פניה האמיתיים. אני חושבת שאני טרנס, היא אומרת להורים הליברלים והמקבלים שלה, ואז מבהירה: אני טרנס־אנושית (transhuman), ומוסיפה: ״I don’t want to be flesh. I’m gonna escape this thing and become digital״ (״אני לא רוצה להיות בשר. אני הולכת להימלט מהדבר הזה ולהפוך לדיגיטלית״). הגוף שלה ימוחזר, היא מסבירה, חזרה אל תוך כדור הארץ, והיא תתיק את הקיום שלה מהפיזי, האנושי, הבשר ודם, לקיום טכנולוגי בלבד. במונולוג קטנטן ויפה היא אומרת: " I wanna live forever, as information. Not male or female. Better. Where I’m going there’s no life or death, there’s only data. I will be data" (״אני רוצה לחיות לנצח, כמידע. לא זכר או נקבה. יותר טוב. במקום שאליו אני הולכת אין חיים או מוות, יש רק נתונים. אני אהפוך לנתונים״).

מראה הצבה מתוך ״רות פתיר: אבא שלי בענן", 2022, המרכז לאמנות עכשווית, תל אביב-יפו, צילום: אייל אגיבייב

זהו דימוי שניתן להתבונן בו מנקודת מבט צקצקנית־דיסטופית, כמו זו שמספרת לנו על הדלקות החוזרות ונשנות שנגרמות לידינו מהאחיזה בטלפון סלולרי, או מטיפה לנו על כך שעינינו נעוצות כל העת במסכים. ניתן גם לדבר על האופן המשוכלל שבו מדעי הרוח של זמננו, גוועים ככל שיהיו, מתייחסים למה שאינו אנושי – חי, צומח, דומם, חשמלי – לפעמים עד כדי אבסורד; קראתי, למשל, מאמר שמתייחס להפסקות חשמל כבעלות סוכנות משל עצמן. אבל אפשר גם להיסחף בכיוון אחר, לפנטז. אפשר לחשוב על ההפיכה למידע או נתונים לא כעל מוות, אלא כעל חיים חדשים, התרחבות, אפשרות נוספת, חיי נצח.

במידה מסוימת, המתנה בסרט של פתיר היא הכונן, או התריסים, או העקבות הדיגיטליים, הארכיון שאבא שלה יצר בכוונה ושלא בכוונה ושכולל גם את התיעודים השונים שלו עצמו. אבל המתנה היא גם, באופן רחב יותר, הטכנולוגיה. כלומר, השרטוט של שדה הפעולה שבו ניתן לבצע את פעולות האבל והגעגוע. אבא של רות החליט עבורה היכן לחפש אותו, כיצד להתגעגע אליו, באיזו שפה, באמצעות אילו מכשירים. ואולי, אם נגזים עוד, המתנה היא התשוקה לטכנולוגיה. אני לא מתכוונת כאן למשיכה לטכנולוגיה, לפטישיזציה של הטכנולוגיה, אלא לתשוקה להיהפך בעצמך לפטיש, ליציר הטכנולוגיה. אני מדברת על ההשתוקקות להיהפך בעצמך ולהפוך מישהו אחר לאובייקט של טכנולוגיה. הלבישה של משקפי המציאות המדומה או של החליפה שמאפשרת לרשום את תנועות הריקוד יכולה להיקרא כמעין הפיכה לסייבורג, אבל זה לא מספיק. איכשהו, בסרט הזה, עדיף להיעלם לגמרי. הסרט מעמיד כספקולציה, כשאלת ה"מה אם" המדע־בדיונית שלו, את השאלה הכפולה הבאה: מה אם מי שמת יכול לחיות לנצח, בענן? מה אם מי שחי יכול למות לנצח, בענן?

מראה הצבה מתוך ״רות פתיר: אבא שלי בענן", 2022, המרכז לאמנות עכשווית, תל אביב-יפו, צילום: אייל אגיבייב

ילדותו של האב / אלינור דרזי

אבא של רות מת. זה בלתי נסבל. במיוחד בגלל שמשהו בו לא מת, בגלל שמשהו שלו עוד חי. אבא שלה לא נעלם, הוא קיים. בריקוד.

בכתיבתו המאוחרת מדבר הפילוסוף הצרפתי ז׳אן פרנסואה ליוטאר על השפה ומנסח את גבולותיה. הוא מבקש להתעקש שיש דברים שנאמרים אבל הם בלתי ניתנים לדיבור. הוא מבצע הפרדה בין הלוגוס, שפת השכל של המילים, השפה המסמלת, ובין ה־phônè, שפה הנפש: שפה של קולות, המהומים, גמגומים, ריחות, מבטים, ומחוות גוף. שפת ה־phônè קיימת לפני שהשפה המילולית נולדת. הוא קורא לה ילדות.

Infancy, מהמילה הלטינית in-fans שפירושה חסר מילים, בלתי מילולי, בלתי ניתן לביטוי במילה. את הילדות, הוא אומר, אי אפשר לסמן, אבל היא מופיעה. היא מופיעה ללא הפסקה. גופו של אבא של רות אולי מת, אבל ילדותו חיה, היא מתקיימת בריקוד. ״שפת הגוף שלו״, אומרת לנו עבודת הווידאו, כשאין לו שליטה. כשהוא רוקד עם אסף, יעל זיוה ורות. אבל איך אסביר לכם את זה, שאבא של רות קיים בריקוד, כאשר לאורך העבודה רות חוזרת ואומרת לנו ההפך, שאין ריקוד: כמה שהיא ניסתה, אף תוכנה לא הצליחה להציג אותו, לכתוב את התנועה.

הילדות היא התנועה של התריסים. כבר בתחילת העבודה, פתיחת התריסים היא הריקוד הראשון שבו אביה נע למעלה ולמטה, השכם וערב. הילדות היא מה שעומד מאחורי המנגנון, התנועה שמבקשת לשמור על הבית מפני האור והחול. הילדות לא מופיעה רק שם: היא טמונה בארגזים שרות הוציאה מהבוידעם, בין חלקי הטלפונים הישנים יש גם ריקוד. אחיה של רות לא רוקד, הוא אומר? בטח שהוא רוקד. הוא רוקד עם אביו כשהוא בודק אם קיבל אימייל, כשהוא שומר את ״המספר הישן״, שולח לו הודעה כשהוא יוצא מחדר הלידה, ומתרגש כשנערה בת 14 אומרת לו מזל טוב. הוא רוקד כשהוא אומר לה תודה.

בגלל שהריקוד, הילדות, אינם יכולים לבוא לידי ביטוי במסמנים לשוניים או בנוסחה, התוכנה לעולם לא תדע לכתוב אותם. אפילו אם מכינים מילון תנועות או טבלה של מידות מדויקות. אפילו בשלד שנוצר עם מודל. מהדיונים העכשוויים על אודות הנפש של המחשב עולה כי ייתכן שניתן ליצור נפש דיגיטלית, כמו־אנושית, אבל האם היא יכולה להחזיר נפש שמתה, או שזו תהיה נפש חדשה? אני לא חושבת שיש תוכנה שיכולה לזהות את ה־phônè. ליוטאר מספר לנו שזו שפה של חיות, ואולי בגלל זה רות פנתה לדוב להנפיש את אביה. אולי לכן אנו רואים קטע וידאו של חיות בסוואנה. הן ראו את אביה – הן יודעות את הריקוד.

"אבא שלי בענן" היא עבודה על כישלון, ואולי, למורת רוחם של המומחים לתקשורת, גם על כישלון הטכנולוגיה. אבל הכישלון הזה הוא הצלחה. התערוכה חוגגת את הילדות, את הריקוד, ומלמדת אותנו איך נוכל לפגוש אותם. הילדות עצמה בלתי נראית, אין לה סימן. לא התוכנה ולא אנחנו נוכל לראות אותה באופן ממשי בעבודה, לא יהיה ריקוד כשלעצמו. אבל יש את התשוקה או את התקווה. לכן, העבודה היא לא על אובדן, במובן של מה שלא ישוב, אלא על מה שבכל זאת שב ללא הרף, שהוא הבלתי נראה של הילדות שלא תלוי בזמן. משפחת פתיר is dancing on her own, אבל היא לא לבד – הוא אמנם לא רוקד לצידה, אבל הוא רוקד בתוכה. לכן, כשרות רוקדת עם יעל הוא מרגיש אמיתי יותר, יש לו שם נוכחות כפולה.

זה לא זה, אני יודעת. רות אומרת לנו, עלינו ועל עצמה, Yeah, I know it's stupid, I just gotta see it for myself  ובכך מתמללת לנו את הופעתה של התקווה. שיר הסיום, כמו העבודה וכל התערוכה, מדברים על שברון הלב שהוא מהותה של האהבה. הם מזכירים לנו שהקוד הסודי של הבית החכם הוא לא לגלות מה הסיסמא. בגלל שאבא של רות פתיר אהב את הטכנולוגיה, הטכנולוגיה היא התשובה. אבל הטכנולוגיה מאפשרת לנו לתקשר עם המתים רק אם אנו זוכרים שהיא זקוקה לנו, כדי שנרגיש, שנהיה עדים לה, כמו שמלמדת האמנות, כאמונה. "אבא שלי בענן" היא תזכורת לתפילה הנוצרית לאבא שבשמיים, our father in the sky, תפילה החוזרת ומבקשת מהאל שיגיע, אבל גם יודעת שהוא כאן, חי אתנו כנעלם: So far away yet still so near. וכשהיא רוקדת, רות מזכירה לנו שגם אנחנו יודעים את התנועות של ריקוד התקווה, שהן חיפוש ללא מוצא.