הוראות המשחק: "כאשר מגיע שחקן למשבצת שעליה מצויר סולם הוא עולה במעלה הסולם עד למשבצת שראש הסולם מגיע אליו. אם הוא מגיע למשבצת אליה מצויר ראש של נחש הוא יורד עד למשבצת בה נמצא זנבו של הנחש. הסולמות והנחשים מכניסים עניין למשחק, מכיוון שייתכנו שינויים גדולים במיצובם היחסי של השחקנים". (מתוך וויקיפדיה)
שלושה שחקנים גברים הציב האוצר אבי לובין על לוח המשחק של גלריה המדרשה: משה מירסקי, המבוגר שבחבורה, יוני גולד, האמצעי ביניהם, וגיא ניסנהויז, הצעיר בין השלושה. שלושה שחקנים שמוכנים לשחק אותה במגרש של הילדים: מירסקי מספק את הסולמות, גולד את המשבצות וניסנהויז את ראשי הכלבים, כתחליף לנחשים. גולד מפגין וירטואוזיות ציורית, ניסנהויז משייף יכולת גילוף פיסולית ומירסקי מתריס בציור כמו-ראשוני וילדי, שרב בו המועט על המרובה.
אם תטפס בסולמות של מירסקי – תגיע עד לעמודי התווך של בית המקדש – יכין ובועז, שאינם אלא שפן וברווז, או ילד וארנב, ותגלה שהקוסמוס כולו נע בין ים כנרת לים המלח כשבתווך קיבוץ עין חרוד, מקום הולדת הצייר. משם הוא דולה ילדות שקופה ומסונוורת מאור, שילדים ובעלי חיים מתקיימים בה בשכנות כפויה או טבעית (לא משנה), ורק קולו של אלוהים מהדהד באותיות הגדולות וקורא: משה-משה! כשמו של הקיבוצניק הצייר מעין חרוד. המקרא מתערבב כאן עם פינת החי של הקיבוץ ואלוהים מתכרבל בכלוב הארנבים.
משה מירסקי, ללא כותרת, באדיבות האמן
מה סוד קסמו של הציור של משה מירסקי, צייר העמק? ככל שהוא שקוף, נטול משקל וחמקמק, כך הוא לוכד אותך יותר באיזה מיתר סמוי בלב ומזכיר לך שנוצה נופלת אינה קלה יותר ממטיל ברזל שצונח מטה, כי כוח הכבידה הרגשי של הילדות חזק מהכל, ומשם, מהלבן-הלבן הזה, מחיי השפן הקטן והילד הצייד מתחיל הכל – השמחות, הדכאונות, המועקות, החגיגות, הניצחונות, הפיספוסים, הכישלונות. תחת המילה 'ארכיון' מופיע דימוי של גולגולת, שמזכיר לנו לאן הולך הכל, ומעל למילה 'ENCYCLOPEDIA', הכתובה בחצי עיגול חגיגי, נראים שני חרגולים מזדווגים: הידע, ההיסטוריה, התרבות והטבע מתכווצים באחת אל משגל משמח של שני חרקים מתרבים. מה מקורו של הסחרור מהגדול אל הקטן ומהחי אל המת? האם זו השתקפות הקשת העצומה שבין פאתוס אידאולוגי לבין בהייה על הדשא? המתח בין הכל-מלא ללא-כלום? בין פקעת טעונה לשקית ריקה? בסופו של דבר מציע לנו מירסקי את תנוחת השכיבה על הגב עם רגליים מורמות, כשציפור ניצבת על כפות הרגליים ומביטה לנו ישר בעיניים: אדם-חיה במין היברידיות ידידותית ולא מפחידה בכלל.
גם יוני גולד הוא בן קיבוץ, אך שלא כמו מירסקי, בן האו-טו-טו 70, שתודעתו הבוגרת מסתווה לשפת ילדים, יוני גולד, בן ה-50, מהופנט מגיל הנעורים, שמגולמת, דווקא, בציור בוגר, דחוס, צבעוני מאד ואנרגטי. הציור של גולד חסכוני ועשיר בה במידה: מה שמתנסח בקווים מהירים, החלטיים ותמציתיים, מקבל פיצוי בצבעוניות ממגנטת, עשירה בגוונים זוהרים – ורוד, ירוק, כתום, וכחול זוהר ומהבהב. בחסות הצבעים הזוהרים מתאר גולד סצנות שגם אם לכאורה, הן בנליות ויומיומיות, מקבלות עוצמה פראית וארוטית. הנעורים בציורים של גולד הם סתמיים ונרקיסיסטיים, אך משפריצים אנרגיה מחשמלת, בריאות, חיוניות ויופי: תרבות הנעורים במיטבה ובמירעה.
יוני גולד, מראה הצבה מתוך "סולמות ונחשים", גלריית המדרשה 2022, אוצר: אבי לובין, צילום: לנה גומון
חזקים במיוחד שני הציורים של העובדים הצעירים, נציגי הפרולטריון החדש: מלצר (?) מגיש פיצה (?) ופועלת ניקיון (?) אוחזת בדליים כחולים ועונדת סינר עבודה כחול. הצבעוניות בשני הציורים האלה שונה: היא איננה זוהרת בוורודים-כתומים, אלא מתכתבת עם צבעוניות של ריאליזם סוציאליסטי – כחול-אדום–שחור, כמו בכרזות של יוחנן סימון. אך הפועלים של יוני גולד, אינם שייכים לפרולטריון המושפל, שמכין עצמו למהפכה; הם יפים, זקופי קומה, נמצאים בסביבה צעירה ושוקקת – האם באופן מתעתע הם נטועים בעולם המושלם של נעורי הנצח הקומוניסטיים?
חזרה ללהק הכלבים של ניסנהויז – חבל שהם מבודדים בחלל משלהם ולא התערבבו עם הילדים, השפנים ובני הנוער של גולד ומירסקי. המופע שלהם מאיים, אך קול הנביחה אינו נשמע בין חללי הציור. הנתק מקשה על החיבור הרעיוני ביניהם, שאינו ברור לגמרי. אך גם הם מפיקים מעין זוהר מבהיק מתוך החומריות והזקיפות שלהם, נכונים למתקפה. רק מירסקי הנרפה מצייר שפן יושב על ראש נער תמים וחוזר על הקלישאה: Make Love, Not War. מישהו מקשיב? אולי רק החרגולים המזדווגים… כאמור בהוראות המשחק, "הסולמות והנחשים מכניסים עניין למשחק, מכיוון שייתכנו שינויים גדולים במיצובם היחסי של השחקנים".
