משמר המפרץ

דבר אחד טוב ומרכזי בולט בביאנלה הים-תיכונית לאמנות שנפתחה בסוף השבוע בסמוך לנמל חיפה: בניגוד לביאנלות רבות היא אינה מקרינה כוח עיוור ואינה מספקת חסות תרבותית לתוכניות נדל"ן יוקרתיות הבאות על חשבון המרקם העירוני. הביאנלה, שמוצגת בלב איזור מתפתח  הכולל מוסדות אקדמיים, פאבים ובתי קפה ומרכזי תרבות ואמנות, מהווה דוגמא לאופן בו תרבות יכולה לפעול למען קידום אינטרסים עירוניים, מבלי למכור את עצמה בחסות דיבור מצועף לקבלנים, עסקנים ויזמים למיניהם. מבחינה אמנותית ואוצרותית התערוכה אינה חפה מבעיות, אולם ברמה העירונית היא מעידה כי ניתן ליצור תערוכות בינלאומיות גדולות ולתרום ליצירה התרבותית בעיר גם ללא תקציבי ענק ומבלי להיסמך על שולחנם של בעלי אינטרסים זרים.

מתחם הביאנלה

את הביאנלה הים-תיכונית לאמנות, שמתקיימת לראשונה השנה, אצרו האמן בלו-סמיון פיינרו ואביטל בר-שי. כבר משמה של הביאנלה ניתן להבין כי היא מבקשת להתייחס למרחב הגיאוגרפי בו היא מוצגת. בטקסט הנלווה כותב פיינרו כי "לביאנלה תפקיד חשוב ביצירת רשת חדשה של קשרים בין אמנים ממדינות הים התיכון. קשרים המבוססים על מערכות תרבותיות חדשות המתנגדות למערכת ההיררכית הקיימת, שמבחינה בין מרכז לשוליים ובוחנת את העשייה המקומית דרך מידת חיבורה למגמות המיובאות מהמרכזים החזקים במערב". כפועל יוצא מן הדברים, מציגים בביאנלה אמנים מזרח-תיכוניים (ישראלים, פלסטינים, טורקים, יוונים וצרפתים), לצד אמנים ממדינות פחות מזרח-תיכוניות כבלגיה, יפן, רומניה וגרמניה. אולם הצהרותיו של פיינרו בדבר שבירת מערכת ההתייחסות התרבותית למערב, מתערערות לנוכח העובדה שהאמנים עצמם יוצרים תוך זיקה לתרבות זו. חלקם ממזגים בין תרבות מערבית לתרבויות אחרות, אחרים משתמשים בשפה מערבית על מנת להביע תכנים לא מערביים ובכך להאיר גם את המרחק בין התרבויות, אך כולם ללא יוצא מן הכלל יוצרים אמנות מערבית המדברת בשפה מערבית ופונה לקהל מערבי.

שמה של התערוכה המוצגת בביאנלה הוא "תכולת בית" – משחק מילים הקשור הן לעיסוק בבית ובמקום כיסודות של זהות והן לבחירה להציג את כל העבודות בתערוכה במכולות מטען המוצבות בד"כ על אוניות שמפליגות בים – מרחב א-ביתי. המכולות, שנראות מרחוק כאבני לגו גדולות, פרושות בשני מתחמים עיקריים ולאורך הדרך המחברת ביניהם, במעין מוזיאון נייד הניתן לפירוק והרכבה מחדש בצורות ובמקומות שונים. בכל מכולה מציג אמן אחד, כאשר מקצת המכולות מתפקדות כגלריה רגילה לכל דבר, עם תמונות תלויות על הקירות, מסך וידיאו מתוח או אובייקט פיסולי חסר קשר לחלל (כפי שקורה בעבודותיהם של אנג'ליקה שר, ראאד בואייה, בלו סמיון פיינרו ואחרים), בעוד מכולות אחרות משמשות כבסיס למיצב ייחודי המתייחס לאופיו המיוחד של המבנה (נטי שמיע עופר, במיצב יפה ההופך עלי צבר לסורגים, מיכה אולמן בעבודת האדמה שלו, האמן הבולגרי דן פרז'ובסקי שצייר בטושים על דפנותיה החיצוניות של מכולה, ועוד). בולטות לטובה עבודתה של האלה טנגר, שצילמה בוידיאו את חזיתו של בניין דירות נטוש בביירות, כאשר באמצעות עריכה מרמזת תנודתם המשתנה של הוילונות הנעים ברוח על המלחמות הרבות שחוו תושבי העיר ובנייניה בעשורים האחרונים, וסרט וידיאו יפה המורכב מתצלומי סטילס וקריינות של האמן הרומני מתאי בז'נארו, הנפתח בתצלומים ישנים המתארים פועלים ועבודה פיזית בסגנון קומוניסטי ומלווים בקריינות תואמת, ועובר אט אט אל ההווה, כשהחזון הפועלי הגאולי מסתכם בעבודות סיעוד במדינה הזרה ישראל.

יש בתערוכה עוד עבודות יפות, ולצידן עבודות פשטניות רבות מסוג העבודות ה"עוסקות ב…", שקריאת התיאור שלהן בקטלוג יכולה להחליף בקלות את הצפייה עצמה, כמו עבודת הוידיאו של נזאקט אקיץ' העוסקת במשטור הגוף הנשי בחברה מוסלמית מסורתית, והמיצב של ויקטור מאן – צייר מצויין ויוצא בית ספרו של ישראל הירשברג בעברו – שהציב במרכז המכולה משטח בטון מנוקב ומלא את נקביו בלשלשת ציפורים, מעשה שמתואר בקטלוג כ"מחבר בין הבטון, מעשה ידי האדם וחומר הגלם של האורבניזם המודרני, לבין תהליכי השחיקה והחלחול האיטיים של המסה המאפיינים את השינויים בטבע, ואשר באמצעותם עוצבו הרים וגאיות", לא פחות. פיינרו טוען כי העובדה שהוא אמן ולא אוצר מקצועי מהווה יתרון, שכן הוא בוחר אמנים ויצירות מתוך הבנה מקצועית ואמנותית אישית ולא בריחוק של אוצר היושב במשרד, אולם היתרון נהפך לחיסרון כשהוא בא לידי ביטוי בהצבות לא מהוקצעות, בטקסטים עילגים ומסורבלים ובפערים בין תיאוריה ומעשה. יחד עם זאת, הצניעות, הקשב, המודעות הסביבתית, הפעילות החינוכית בה לקחו חלק רבים מן האמנים, העובדה שמדובר ביוזמה בראשיתה וכמובן רבות מן העבודות, הופכים את הביאנלה לאירוע משמח וראוי לביקור.