מאיר אגסי הציל את חיי: ניירות מ.א. 23 שנים אחרי

"עבורי, מאיר היה חייזר מופלא, שהושלך אל האדמה ונחת במקום שאותו היטיב כל כך לתאר מבפנים, ושנראה שלעולם לא יוכל להיות חלק ממנו. מי שמתאר את החבר'ה, לעתים בערגה, לעתים בסרקזם השמור לַמנושלים מרגע לידתם, חייב לעמוד בתוך המעגל ומחוצה לו בעת ובעונה אחת. ככה בדיוק הרגשתי אני כשפגשתי את הכתיבה של מאיר בשנים שלפני הגיוס – מתחת לאלונקה ורחוק ממנה שנות אור", דברים שנשא אבשלום סולימן ביום עיון לזכרו של מאיר אגסי ביולי 2021

מוטו: "הצער שנושה בנו במקומות ובזמנים לא צפויים" (מאיר אגסי במכתב לנעמי אביב)

קיץ 1998 בער בחומו הרגיל על בקעת הירדן, והשמש, שהיה קופח על הארץ ללא רחם, גידר לפלוגה שלנו את היום: זריחה הביאה עמה את פחד העולם, הפחד שלא תעמוד בעוד יום של כבשן לוהט, ובתרגולים חוזרים של פעולות מופרכות בתוך פחית הסרדינים המלובנת המתקראת "טנק". שקיעה הייתה אות ועדות לחסדו של האל, המרחם גם על החיילים וקוצב את עונשם, עד הבוקר הבא. הבקעה היא חבל ארץ משוגע, הדבר הכי קרוב לנוף של מאדים, רק חם במקום קר. כל דבר בו נתון בְּהבל העולה מן האדמה. להיות שריונר בבקעה דמה לחיים בתוך כלוב בים שורץ כרישים. היו ימים שפחדתי לצאת מהבסיס, ופחדתי יותר להישאר בו. לך תחשוב על אמנות בחום הזה. אבל אני חשבתי: על אמנות ועל שירה, ועל מוסיקה, והבנתי אותן כמתת האל וּכמידת האהבה שלו ליציריו בני התמותה. מדי פעם הייתי מפלח צבעי סופרלק ממשטח הטנקים ומנסה לצייר פולוקים על חתיכות דיקט מארגזי תחמושת מפורקים בבונקר. כשאתה תלוי מצוק אתה נאחז במה שיש.

ואדי קלט היה אמור להיות היוצא מן הכלל. במשך תקופה ארוכה הגדוד שלנו קיבל את האחריות על נחל פרת, ומי שנשאר שבת בבסיס פחד להגריל משמרת אבטחה בוואדי קלט, שאז היה הולך יום שלם של מנוחה יחסית בחדרים המוצלים, ובמקום זה היית מבלה את השבת במשמרות ארוכות של השתרכות לאורך נתיב המים החרב של הוואדי, בחיפוש נואש אחרי מטיילים שאפשר לאבטח תחת השמש הקופחת. הכל היה חסר תכלית ועל גבול ההזיה, שבת אחרי שבת אחרי שבת.

עד שהגיעו הנורווגיות.

***

סטודיו-כתב עת לאמנות גליון 89, ינואר 1998 עורך: מאיר אגסי

אני עוצר כאן, ומבטיח לחזור ולבאר מה הקשר בין הנורווגיות לכותרת הטקסט הזה, אבל מפאת קוצר הזמן וטורח הציבור אפנה כאן לניסיון לפרוט למעות את האוצָר שהוא מאיר אגסי עבורי.  בשיחות המקדימות עם אורית מור ועידית עמיחי (שארגנו את יום העיון שבמסגרתו נאמרו הדברים) הבנתי שאתפוס את המשבצת של אמן צעיר יחסית, לא מהדור של מאיר על כל פנים, שיטען כאן בזכות הרלוונטיות של הפרויקט המאיר־אגסיי עבור ההווה, עבור יוצרים ויוצרות עכשוויים וכו'. על ניסוחו של הטקסט שאני קורא לכם אני שוקד, במובן מסוים, למעלה מעשרים שנה. עכשיו, בעקבות ההזמנה הנדיבה של אורית ועידית, אני יכול להתחיל להעביר אותו משדה הידיעה הפנימית אל הדיבור הציבורי. קחו בחשבון שזו התחלה, אולי, וכי אף על פי שאני מדבר מולכם, המילים שלי מופנות אל מישהו אחר. אז הנה, ככל שאני יכול, שמונה נקודות מפרספקטיבה אישית ביחס למאיר.

1. עבורי, מאיר היה חייזר מופלא, שהושלך אל האדמה ונחת במקום שאותו היטיב כל כך לתאר מבפנים, ושנראה שלעולם לא יוכל להיות חלק ממנו. מי שמתאר את החבר'ה, לעתים בערגה, לעתים בסרקזם השמור לַמנושלים מרגע לידתם, חייב לעמוד בתוך המעגל ומחוצה לו בעת ובעונה אחת. ככה בדיוק הרגשתי אני כשפגשתי את הכתיבה של מאיר בשנים שלפני הגיוס – מתחת לאלונקה ורחוק ממנה שנות אור. ובמבט לאחור כנראה שדווקא הוא סיפק לי את דימוי הצבר המורכב והסתור שחיפשתי כמודל להזדהות. הנה מתוך "הגבעות השחורות של דקוטה":

"זלי נדחק ביניהם, כאשר עמדו כבר ליד הברושים. מכאן, מנקודת תצפית מוגבהת זאת, ניתן היה להשקיף בקלות רבה יותר על הנעשה בבית הקברות. כשזלי נעמד ליד אריה צווייג, עבר זה ליד מוטי זינקוביץ. אריה צווייג לא רצה בקרבתו של זלי. הוא חשש תמיד שקרבה לזלי עלולה באיזו דרך מסתורית להזיק לו. נחיתותו של זלי סימנה איום מוחשי מאוד לגביו – להיות אחרון המשרתים בחצר המלך מוטי לבנשטיין [] והקרבה לזלי הזכירה לו תמיד עובדה זאת. הוא חשש גם, ואולי במידת מה של צדק, שלולי זלי הם היו הופכים אותו, את אריה צוויג, לזלמן שלהם. אחרי הכול, תמיד טוב שיש בכיתה איזה זלמן נחות ממך".

2. באמצעות הכתיבה שלו בסטודיו מאיר הסביר לי מה היה פשר הניסיון לחולל כאן מודרניזם ולמה המאבק הזה נגמר עוד לפני שהסתיים. הוא היה אלגיה על מומנט רחב בישראליות שחרג מתחומיה של האמנות. הוא גם היה המבקר החריף ביותר של האמנות הזו, מבפנים, וגם הכרוניקן שלה, המתרגם שלה בדיעבד, כשכתב מתוך קירבה אל השפה החדשה של שנות ה־80 וה־90. הנה כמה פרזות רלוונטיות: הקיבוץ, בן משק, פיסול כשפה חילונית, מופשט כרליגיוזיות ללא אלוהַ, ולעומת כל אלה – העולם, ניו יורק, לונדון, בעיות אחרות, תחבירים אחרים, תוגת אירופה המתפוררת, והאנגסט (angst), מונח החוזר שוב ושוב בטקסטים שלו כאילו שבכוחו להסביר את לוז השבר בינינו ובינם, וכן את הזהות בינינו כקורבנותיה של חרדה קיומית אוניברסלית. ואולי בגלל זה דמיינתי שמאיר הוא סיסמוגרף של חרדות של אחרים. כשביקשתי להבין את המנגנונים של מה שקורה באמנות הישראלית, חנך אותי מאיר לתוך סיפור קונפליקטואלי המחייב אותך לשקול ולהביא בחשבון את מיקומך ביחס להיסטוריה אפשרית.

הקצה השני של המונדה הזו היה אדם ברוך, וקריאה סימולטנית בשניהם שרטטה עבורי שדה כוח אינטלקטואלי ממשי של מחשבה על ובתוך אמנות, כאן ומכאן. במילים אחרות, שדה הכוח הזה ייצר מומנט, מסורת, דימוי של עשייה תרבותית, מודל לחיקוי. לשאלת המקום באמנות, מקומה של האמנות כאן, והכאן שהיא מתאמצת לשאת על כתפיה או להפנות אליו את גבה, לשאלה הזו ענה מאיר עם עין אחת נטועה בהיסטוריות ובגנאלוגיות של הישראליאנה, ועין שניה תרה ואוספת סימנים בבירות האמנות של המערב, אולי בניסיון להרכיב לעצמו ביוגרפיה חלופית. כלומר הוא ניסח את הפרדוקס והדילמה בין הכאן הבלתי אפשרי לשם הבלתי מושג כמצב הפתיחה, ולא הציע פתרון. ממנו למדתי שיש בעיות שאין להן פתרון, יש רק תנועה בתוכן.

3. מאיר היה נוסע בזמן. הוא החל לעבוד כשכאן כבר ידעו, כבר שמעו, שיש מן משבר כזה שמתקרא פוסט־מודרניזם, אבל ככל הנראה היה מן הראשונים שהבינו את הפוסט שבפוסט־מודרנה. כלומר, כמשבר הולך ומחריף במטריצה הבסיסית של התרבות במערב, ככל שהתרבות הזו החשיבה עצמה כאמונה בקדמה ללא אלוהים, כפרויקט אוטופי. אני חושב שבטקסט שלו על שוויטרס הוא הציע את התובנה שהפוסט/שבר הזה התחיל אי אז ב־1916: הסדקים הראשונים, המשוגעים שחזרו מן החפירות, מצעדי האינוולידים, הלוחשים לציפורים, פרחי הקיר של הסנטוריומים. ומאיר העיתונאי שכתב רפורטז'ות מן העָבָר כאילו הוא הווה, וגם להיפך, בתערובת של ידענות אנציקלופדיסטית ומודעות עצמית של ניו־ארט־ז'ורנליזם עברי, מלמד אותי עדיין שיעור מרתק וקשה על מרחק ועל פרספקטיבה היסטוריים, ועל יעילות הכתיבה בפרוזה כנגד המונוליטיות של המושגים הללו.

4. עבורי, מאיר דיבר בלשונות. נגד חרדת ההשפעה המקננת בכל מי שרוצה להיות אמן מתוך האהבה לאמנות, מאיר ענה בריבוי־קולות ובהתנצחות שהיא גם חיבוק עם כל מושאי הערצתו, והוא עשה זאת על נייר הציור ועל הנייר המודפס.

רשימה חלקית: דושאן (אב גדול, מסורס), קפקא, ג'ויס, בויס, פיקאסו, קורנל, ברודהרס, ורמיר, האלס, רמברנדט, ברג'ר, יוז, ועוד ועוד. מאיר אסף אותם אחד אחד לתוך תיק המבּטמִילים שלו, דיבר בשפתם, נכנס להם לראש ולידיים, דובב את המתים כפי שדובב את החיים, ועדיין הצליח להישאר תמיד מ.א., חתימה בתחתית הטקסט או הציור. בכך הוא סימן נתיב שנמנע מהכחשת ההשפעה ותחת זאת חיבק את ההשפעה וההשראה, כמשהו שיש לעכלו כדי להתגבר עליו בדרך להיעשות אמן עצמאי. ועבורי, נער מן הפרובינקיה, באמצעות הפרויקט המולטי־ווקאלי הזה הזדהר מעבר לְאופק המילים המושג "אמנות". מוטב, 'אמנות' כּמושג. ומכל אלה גם הגעתי אל המסקנה המוזרה, שלא חלקתי עם בני המחזור שלי בבצלאל, שיש ערך לשאלה הזו של המקומי, של המקום, גם אם אִימְנוּ אותנו לחשוב שהיא אנכרוניסטית.

5. מאיר פיתח, לטעמי, פואטיקה ואתיקה עצמאיות המבוססות על תשומת לב. תשומת הלב שהקדיש במשך שנים לאמנותם של אחרים לא נבעה רק מתעוקת הפרנסה ומן הצורך לכלכל את משפחתו ואת אמנותו, היא הייתה נדבך מרכזי ביצירה שלו. ומאיר השתמש בְמבט העורבני הסקרן שלו וברגישות הממברנה העדינה שלו כדי לתמלל עבור אמנים אחרים את מה שהם לא יכלו להרשות לעצמם לומר. צאו וחקרו מה מצא יחיאל שמי בחברות הקרובה עם מאיר אגסי, המצטייר לכאורה כהפך הגמור ללקוניות הפסקנית של התחביר הנזירי־קיבוצניקי ששמי אימץ לעצמו בדרך לניסוחו של מודרניזם מקומי. אחת מיצירות המופת של מאיר, "ניירות יחיאל שמי", היא מופת לכתיבה של אמן על אמן אחר, ליכולת לא רק להאיר ולהצביע על המודחק, על הרוטט, על המאוויים הכמוסים והיומרות הגדולות, אלא גם לטעת את כל אלה בהקשר התרבותי הרחב.

הנה מתוך "ניירות יחיאל שמי", לאחר פסקה ארוכה מתוך "סוף דבר" של יעקב שבתאי, מאיר כותב:

"הדריכות המנטלית-ספרותית של גיבור 'סוף דבר' והדריכות המנטאלית־פלאסטית של שמי הצייר, הן מבחינתי אותה דריכות. הצורות הפשוטות, השבורות, ולעתים הקרועות, הנובעות ממשיכות המכחול־מברשת הגדולות, צבעי השמן, החום, הכחול הירוק וכו', עמו מהשימוש בצבע האספלט המחוספז והלבן הגרעיני, מהווים מעין מסגרת להצטברות רגשות אצורים, למטאפורה של שליטה עצמית, אובססיבית לפעמים עד כאב. הצורות האלה מרמזות באופן בוטה למדי גם על חרדות קריסה".

הנה בפסקה אחת גם הכנסה של הספרותיות שממנה התנער שמי כל חייו הבוגרים כאמן, גם שרטוט של מילון מונחים פורמלי של שמי כצייר, וגם ניסוח טלגרפי של, רחמנא ליצלן, תובנות פסיכולוגיות אישיותיות. בזכות האינטימיות האינטנסיבית שפיתח עם מושא הכתיבה שלו מאיר הצטייר לי אז מתוך הספר הזה כיצור "יפה מדי מכדי שיוכל לחיות לאורך זמן".

6. מאיר התעמת עם אי־האפשרות להמשיך לדבר בקול יחיד, בוטח בעצמו ובעל זהות יחידנית, משבר שלמעשה מאפיין את העידן שבו אנחנו הווים. ל"משבר האני" הזה הוא ענה באמצעות דוד שטראוס, סוזן ליפסקי, מו קרמר ולצדם, כמו שיניב שפירא אבחן, לצדם גם מאיר אגסי. כך הוא הסביר לי שלפעמים ריבוי והתבזרות הם אמצעים להילחם בקונפורמיות של סד הזהות. למשבר ולחרדת האני המפולש מאיר ענה באני עוד יותר מפולש, חדור, ממודר. אפשר לומר שהמתודה שלו הייתה פסיכוזה מבוקרת, באמצעותה הניף עצמו בציצת שערו ויצר לעצמו את המעטפת הקונספטואלית שבתוכה יכול היה לפעול בחופשיות.  More Is More  כתרופת נגד ל־Less is More  הגרום, המגביל, המפא"יניקי. ובמילים אחרות, מאיר הציע את האופציה של היחיד כמוזיאון בורחסיאני אינסופי.

וכך, על משבר היד של האמן, ותביעת אצבעו, והתביעה לסגנון מזוהה, מאיר ענה בפריסת חמש אצבעותיו לכל רוח כדי לקיים בכפיפה אחת את כל מה שהעסיק אותו מילדות, כדי לצייר ולרשום, לצלם ולתעד, לאסוף וליצור טקסונומיות ולפרשן את התצורות השונות שנתן לחומרי הגלם המנטליים שלו, ובעיקר, ומעל ולפני הכל – לפחות בעבורי – כדי שיוכל ליצור אמנות ולכתוב על אמנות, ולהכיל את הניגוד הכמעט בלתי אפשרי הזה. יש אמניות ואמנים כותבות וכותבים נהדרים בישראל, אבל אף אחד מהם לא ענה לטעמי לאתגר של להיות בתוך ובה בעת לדווח מבחוץ ומְְליד כמו שעשה זאת מאיר, ולפחות לא באותה עוצמה של פרוזה. מאיר יהיה בשבילי תמיד גם המשורר של האמנות בעברית.

הנה דוגמה אחת, שרירותית כמעט: חברו בבקשה את כותרות המשנה במאמר של מאיר על תערוכת ורמיר הגדולה ב־1992, וקראו אותן כסדרה של צמדים:

כל הוורמירים שיצא לך לראות / איכות מאגית אינטימיסטית
עבד לאט, צייר מעט / השגרה מבורכת
סיפורה של העין / חמדת היופי הלבן
הציור צייר את עצמו , נקלט באור, נספג בזמן
אמנות הציור כפעילות דומסטית / מונודרמה בין חפצים לחלל
ספינקסים מוקפים בחידת עצמם / הדקדוק הפנימי של הרחוב הקטן
המדונה הראשונה שלי / אהבה ראשונה ופרידה
לראות את דלפט ולמות.

אלה שמות הקטעים באלבום הגנוז שמאיר הפזמונאי כבר לא יוציא לעולם.

7. ומעל כל אלה מאיר הדליק לי פנס וגילה לי לְמה אני הכי נמשך ואת מה אני הכי כוסף ב"אמנות". ביצירת המופת שלו "מלון אוטופיה־דיסטופיה"  שהתפרסם כגיליון מגזין סטודיו בינואר 1998, מאיר שרטט את הלא־מודע של המערב, היסטוריה חלופית של היצירתי ושל מושג האמנות דרך החצרות האחוריות והסניטריומים של הוטריב ולוזן, בוקרסט ואלבמה, שלומי ושיכון המזרח שבפאתיו גדלתי. "מילון אוטופיה דיסטופיה" טבע בי רושם עמוק כל כך עד שכך למדתי לתפוס את המאה ה־20: מצדה המואר, המוצהר, האיזמי – ומצדה האפל, השבור, החרדתי, האאוטסיידרי. מאיר לא היה בדיוק הראשון שכתב על אאוטסיידרים בישראל, אבל אני משוכנע, שבמהלך הזה שלו הצידה הוא השפיע על אמניות ואמנים בני הדור שלי. זה היה האלבום הראשון בלהקה שנקראת מאיר אגסי, זה שמתאהבים בו ורצים לקנות את שאר האלבומים, גם אם לא מבינים את כל המילים בשירים.

מאיר מלמד אותך בטקסט הזה שיש דרך אחרת לקרוא את הסיפור, שיש קסם ויש אימה, ויש לַעולם נפש מעונה שמולידה יופי רב. ובשל הכפילות הזו, "יופי – אימה", מתמוסס מושג האמנות כפי שהוא מובן באקדמיה ונחשף פן של האנושי שלא מרבים לעסוק בו. אני חושב שהאספן הכפייתי שהיה אפשר לו להרים את אינספור הכלים השבורים שנזנחו בצידי הדרך של המודרניזם הגבוה ולהרכיב מהם טבלו־וויוונט שמאתגר את כל הפירמידה שבתוכה אנו כלואים.

**

וואדי קלט, דימוי מתוך Google Earth

ברשותכן, אני רוצה לסיים בחזרה אל הנורווגיות, בתקווה שכל זה יתבהר.

הייתי כבר מ"מ, וחזרתי לגדוד לפקד על מחלקת טירוני מסלול. שבת אחת 'משכתי את הקש הקצר' ומצאתי את עצמי שוב בוואדי קלט, הפעם עם קומץ חיילים מוכי גורל כמוני. לך תשדר סולידריות אנושית מבעד לרעלת הדיסטנס. חילקתי את הצוות לשתי עמדות נייחות, אחת בכל פתח של הוואדי, מרחק של כ־45 דקות בין אחת לשנייה, ואני וחייל נוסף פטרלנו ביניהן. בסביבות עשר בבוקר כבר היה אפשר לטגן ביצים על הקסדות שסחבנו באפודים. איכשהו, כשאתה משרת בבקעה, בדיחות מטאורולוגיות לא מצחיקות אותך.

ואז עלה מולי אחד החיילים בקשר, ומהרעש הסטטי הקודם לכל דיבור רדיו צבאי ידעתי שמשהו לא בסדר. הוא מלמל משהו לא ברור על תיירים, על המון תיירים, ושנבוא מהר, ושהם לא יודעים מה לעשות. רבע שעה של ריצה מיוזעת אחרי, עברנו את העיקול האחרון והגענו למעיין בפתחת הנחל. שום דבר בשנתיים של הכשרה צבאית לא הכין אותי למה שראיתי. שני החיילים שלי, מבטים מבוהלים על פנים שזופות משבועות ארוכים בשמש, עמדו נבוכים ומוקפים ים אנושי רוטט. 118 תיירות נורווגיות (אני יודע כי ספרנו. פעמיים) בגילאי 18–20 רבצו ליד מקווה המים בקבוצות של חמש־שש, מפטפטות בעליצות. שני מורי הדרך שלהם, נורווגים עצומים בני חמישים פלוס בשיער לבן ומגבעות סטסון, התנשאו מעל כולנו, מחייכים.

הקצין שבי ניעור. ניגשתי אליהם והצעתי ללוות אותם בנחל, מזכיר באנגלית כלשהי את המרחק הקצר מיריחו, את המתיחות ואת הסכנות הביטחוניות. הם נענו בחיוך מנומס. יצאנו לדרך, כשהקבוצת העולצות מתארגנת בנחש ארוך שנמתח לאורך המסלול, ואנחנו בראש ובמאסף. כשהשיירה החלה לטפס בשביל עיזים צר בצמוד למצוק וההליכה נעשתה איטית, סימנתי לרועי לעלות איתי גבוה יותר ולהתקדם, תוך סיכון עצמי לא מבוטל, כך שנוכל להשקיף קדימה אל תוך הנחל. רועי הג'ינג'י רצה משום מה להסתכל למטה כל הזמן, בטענה שצריך לשים לב שהתיירות בסדר. אני הזכרתי לו שהוא חייל בצה"ל ושימשיך להסתכל קדימה. רק ליתר ביטחון העפתי מבט כל כמה מטרים לראות שאף אחד לא מתייבש.

לקראת צהרים החלו 118 הוואלקיריות לפתח אדמומית מדאיגה. ירדתי אל מורי הדרך והצעתי, לא – יעצתי להם כיליד בוטח, בן המקום, שידאגו שכולם ימרחו קרם הגנה. הם הודו לי בנימוס ואמרו משהו בשפתם של אלים שירדו אל הארץ. עכשיו הייתה השיירה הנשית תערובת של אדום בוהק, מסמא, וקרם בריח מלון. אחד החיילים שלי חישב להתעלף וביקש פינוי מוסק. אין מה לעשות, סיננתי בשפתיים חשוקות, חייל זה חייל וצריך לעשות מה שצריך לעשות. לא מפסיקים ללכת עד שהנורווגים לא מפסיקים.

לנורווגיות היה כושר הליכה שהיה מעמיד את הפלס"ר החטיבתי באור לא מחמיא. הן היו יפות וגם זריזות, שילוב קטלני בחום המקומי. כשהגענו למנזר סנט ג'ורג' התלוי מעל הוואדי בצמוד למצוק, נפתחו תיקי הגב שלהן בתיאום מושלם, וצעיפים, שארוולים, שביסים, לונגים, קורטות, שמיכות חוף ומיני מצעים אחרים נשלפו, והוואלקיריות היו עכשיו עטויות ומכוסות מכף רגל ועד ראש. במראן החדש, החסוד למהדרין, הן צעדו לתוך החיק הקריר של המנזר בעקבות האח סטפנוס. אנחנו, מיותר לציין, נשארנו בחוץ, מבולבלים.

עשר דקות מאוחר יותר הנחשול האנושי פרץ שוב החוצה, ועוד לפני שראשונת התיירות הגיעה לתחילת שביל הגישה למנזר התעופף באוויר ענן צבעוני של טקסטיל, ומדי הביקיני והג'ינסים המקוצררים חזרו לנקד את הוואדי. במבט לאחור אני יודע לומר שהבנו באותו בוקר, החיילים שלי ואני כלומר, מהו קסם. קסם הוא לראות אדם אחר עושה דבר מה יומיומי, ודרך עננת החלקיקים של נוכחותו לזהות את הנשגב.

כשנפרדנו מהן, אחרי שלוש שעות של עצבים מרוטים ופליאה, והן עלו על האוטובוסים, נשארנו לבדנו. ננטשנו על חופו של האי שאת חרפת בדידותו הפרה לכמה שעות פאטה־מורגנה, מחזה עוועים, ציפור רבת יופי שבאה מן המדבר ושבה והתמוססה לתוכו. עמדנו במצפה על שפת הנחל וחיכינו לטלטולית שתיקח אותנו משם חזרה לבסיס. בסוף נשבר השמש ונכנע, כמו בכל יום, והצללים הלכו והתארכו ונצבעו כחול וסגול וירוק. הבוסתן של סנט ג'ורג' היה באחת לאקוורל של רוברטס, לרישום של ליליאן או רבן, מראה המקבל על עצמו איכות מתחנפת, מעורסלת קווים, של הדפס אר־נובו. כל זה היה כמובן בלתי אפשרי כבר אז.

חשבתי על היפיפיות הנורווגיות והתבוננתי בכפות הידיים המיובלות שלי. עור מבוקע תמיד, ריח של גריז וסולר, מדים מאובקים מוכי שחין. ידיים שלא יצלחו לא לעשות אהבה עם נערה יפה, ולא לכתוב שיר. לקראת איזו מלחמה מכינים אותנו? חשבתי על סבא שלי, על החברים שהשאיר בשדות פלשת ב־1948 ועל החיילים שהשאיר בדיונות של סיני, ועל אבא שלי שלא דיבר אף פעם על מלחמת לבנון, ורק הביא לנו דובדבנים עטופים נייר עיתון מודפס בערבית שאותה קרא בשקיקה מילה אחר מילה. מהו חייל עברי? יש יאמרו יורה ובוכה, בוכה ויורה. אבל באלוהים, גם לנו הגיע להרגיש עלובים כמו שהיינו.

חשבתי על כל זה בזמן שהוצאתי מכיס הדגמ"ח שלי שקית ניילון שבתוכה שמרתי דרך קבע אגודה של דפים מהוהים מרוב שימוש. בפנים היה אחד הטקסטים של מאיר אגסי שצילמתי בחופשה האחרונה מגיליון ישן של סטודיו ששאלתי מניר הראל, החבר הכי טוב שלי. לא קראנו לזה בשם אז, אבל זה היה ברור לשנינו שאם נשרוד את החרא הזה נירשם לבצלאל והם יהיו חייבים לקבל אותנו. עלעלתי בטקסטים המסמורטטים ההם כמו בעותק של תנ"ך גדעון, הספר הטוב שבכוחו לעצור את כדורי האויב של המציאות של חיי. אחר כך יבוא עותק של "ניירות יחיאל שמי" שהוא עד היום המתנה הטובה ביותר שקיבלתי, שניה רק לליבה של האישה היפה שבחרה בי כבן זוגה. הספר הזה חשוב לי כי הוא אישר לי מה שידעתי כבר אז בחוש, שהכתיבה הזו היא דלת, והיא צוהר והיא סירת הצלה אם תרצו, שבכוחה להציל אותי ולהחזיק אותי מעל פני הגלים העשויים חול עד שאצלח לצד השני, אניח את האלונקה של חובת השירות הצבאי בצד ואעמוד בשתי רגליים על היבשה.

לפי החישובים שלי מאיר היה מת כבר חצי שנה. הכרתי אותו במותו, מעולם לא בחייו. כמו אחרים החוויה שלי אותו הייתה של פספוס, ועל כן כל תועפות הטקסטים שלו שקראתי מאז, ושאליהם אני חוזר שוב ושוב כמו אל הספר הטוב, נקראים כטקסטים אלגיים שסופם כבר ידוע לקורא. אני תוהה אם הסוף הזה היה ידוע גם למי שכתב אותם. האין זו ההגדרה הקולעת ביותר לטרגדיה? אני לא יודע לומר, אבל אני נשבע שכשגל העצב הזה שטף אותי ובכיתי ככה, קצת, לעצמי, על מדף האבן בואכה יריחו, לא בכיתי על עצמי אלא על צער העולם, שכשאתה צעיר וגמיש כמו ממברנה, יודע לעבור דרכך, לעשות בך שמות ולנחם אותך בעת ובעונה אחת. אתם יודעים מה זה להתאבל על אדם שלא הכרת?

אני חושב שהמחווה המושלמת למאיר יכולה הייתה לעמוד כאן לפניכן ולקרוא את "ייאוש אחד פגש ייאוש", דברי ההקדמה של נעמי אביב ז"ל לספר המאמרים המופלא של מאיר, שנעמי טרחה כל כך על הבאתו לאור, ודברי הפתיחה האלגיים שלה יפים עדיין ויהיו יפים תמיד, כמו תחרת רפאים המונחת באהבה אין קץ על פני הדיוקן העצמי שהמת צייר בעודו בחיים. הכל כבר שם, ולכן במובן מסוים ומבחינתי, כל מילה אחרת מיותרת.

אבל אני לא מדבר בשבילכם היום, מכובדיי. בדרך כלל די איכפת לי מכם, אבל היום אני מדבר בשביל מישהו אחר. אני מדבר בשיא הרגשנות, בשיא השמאלץ, אבל גם מהלב וגם מהשכל. ואני מדבר כדי לשלם משהו מהחוב שאני חייב לך מאיר, על זה שהושטת יד מן העבר השני ואחזת בידי, והראית לי כיוון ודוגמה ונתת לי אתגר, ואמרת לי שיש כזה דבר אמנות, ויש כזה דבר תרבות, ואפשר לחיות גם במילים וגם בתמונות גם אם המרחק בין בתמונות והמילים יקרע לך את הלב, והראית לי שהחיים הם תנועה של היעשות והיות, היות משוקע בדבר מה חשוב גם אם הוא חשוב רק לך, ובכל זאת שיש בשביל מה לכתוב ולהראות ולספר וליצור עבור מישהו אחר שאולי נמצא שם. אז אני מדבר לכבודך מאיר, כי אחרי הכל, הצלת את חיי. תודה.

*טקסט זה נכתב במקור כהרצאה שנתן אבשלום סולימן ביום עיון לזכרו של מאיר אגסי ביולי 2021. אנו מפרסמים אותו כאן לרגל פתיחת התערוכה "מאיר אגסי: חלון לחלום על יופי" (אוצר: יניב שפירא) שתיפתח ביום שישי הקרוב, 29.3.2024, במשכן לאמנות עין חרוד

יום העיון "תחליפי זיכרון" נערך ביוזמת אורית מור, ליאוני שיין ועידית עמיחי בעקבות התערוכה "Two Chickens in Love, מתווים לאינסטליישן", גלרית הלובי, מקום לאמנות.  קישור לעמוד התערוכה: https://www.lobbytlv.com/twochickensinlove   

לכבוד התערוכה במשכן לאמנות עין חרוד עלו לאוויר טקסטים נוספים העוסקים בעבודתו של מאיר אגסי. לקריאה נוספת:

"אבל אין את מי לשאול. שיחה מתוך הספר ״מאיר אגסי: האם הייתי פה?״, שירז גרינבאום ואבשלום סולימן, 27.3.2024.  באתר "מדף: ספרים שהם אמנות"

וכן, "על ספרי אמן. מכתב" מאיר אגסי 22.03.2024 .  באתר "מדף: ספרים שהם אמנות"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *