פואטיקת גרוטאות או פאתוס מלא קולטורה: יגאל תומרקין בתלת ודו-ממד

על כך שתומרקין היה מבכירי האמנים בישראל – ודאי אין עוררין. אין ספק שהוא האחרון שבאחרוני האחרונים, נפיל ממש במונחים ההיסטוריים קצרי-מועד של האמנות המקומית שלנו. אבל יגאל תומרקין, האמן החשוב, המהפכני, המגיב, המפתיע – למעשה לא היה  פעיל באמת כבר כמעט עשור וחצי, לכן זה די סביר שמבט הערכה מפוכח (וראשוני) על יצירתו יהיה בכל זאת לגיטימי כעת, למרות שמת אך לפני כמה ימים.

יגאל תומרקין, "ינשוף", ברזל, 1955

***

כפסל הוא היה אמן יוצא דופן שמעטים בישראל משתווים לו. לא ארחיב כאן יותר מדי, אבל יצירתו הפיסולית חשובה מאין כמותה בנוף המקומי והיא-היא זו שמיצבה את תומרקין והעניקה לו את מעמדו המיוחד בישראל שממנו נהנה, חרף תלונותיו הכרוניות על השכחה, דחיקה ומידור. גם אם התלונות הללו היו חלק (חינני או לא, תחליטו איש ואישה לפי טעמו) מפרסונת ה״אנפנט טריבלה״ האלימה שסיגל לעצמו מסוף שנות ה-60 ושבעטיה הוא התפרסם גם בציבור הישראלי הכללי, הרי שאין ולא היה עוד פסל כתומרקין שמילא את הארץ בפסליו ואנדרטאותיו. את כל זה תומרקין השיג בזכות ולא בחסד, ואנחנו זכינו ביצירות חזקות, בפואטיקת גרוטאות מצמיתה ונפלאה ובכישרון נדיר לאלף את החומר ללא רעשי רקע ולשמור על מתח ואיזון מפתיעים. בעומדך ליד פסל של תומרקין, גדול כקטן, אתה חש/ה לרוב בעל כורחך את הרטט והאימה של המפגש בין איש הברזל לברזל עצמו, כאשר ברור מי יוצא וידו על העליונה.

יגאל תומרקין, "השיר על האדמה", ברזל ואבנים, 1994, גן הפסלים כוכב הירדן

***

באופן מפוכח יותר, אני מבקש לומר כי בעיני חלק מהעבודות הדו-ממדיות של תומרקין, שהגדיר בראיונות את עצמו כ״פסל שמצייר״ והרבה לעסוק בציור רישום והדפס – פרובלמטיות וסימפטומטיות כאחד לתופעה התומרקינאית המתרחשת מחוץ ליצירתו הפיסולית. אמנם קצת מוזר לנתק בין עבודות הדו לתלת-ממד, כי בכל זאת ברור שיש קשר ביניהם, אבל מי שמכירים את עבודותיו ברישום, הדפס וציור עשויים להעיד כי הגראפומניה מלאת התוכחה, שהאיש רחב האופקים הזה ניחן בה ושלא הורשתה להיכנס כמעט ליצירתו הפיסולית, מרעישה עולמות ביצירתו הציורית-רישומית, ובעיני לרועץ בכמה וכמה היבטים.

יגאל תומרקין, באדיבות תירוש מכירות פומביות, צילום: חיימה אדלשטיין

***

כך, ובמבט ראשוני ומפוכח לאחור (בעיני) – ובניגוד לפיסול שהוא באמת חדשני ונותר מרתק – הרי שהרישום והציור (ופחות ההדפס, שבו היה רב-אמן של ממש) שנחשבו אולי למבריקים ותוססים כמו הפיסול – מתחילים להיחשף גם בראוותנותם הרעשנית והלעתים ריקה.

ברמה הציורית אלו כל הטריקים והמניירות ה״פופיים״ שבזמנו נחשבו ״מתריסים״, ״חצופים״ ועדכניים אל מול התרבותיות הטרקלינית העדינה של ציורי ״אופקים חדשים״: כל אותם הדבקות, קרעים, איקסים, הטבעות של כף היד, חיצים וסימנים גרפיים אחרים שמשורבטים בוירטואוזיות אסתטית נמלצת ומסולסלת (לתומרקין הייתה יד נפלאה) על פני העבודות. אלה מתגלים בחלוף השנים כתרבותניקיים לא פחות מכל מה שתומרקין יצא נגדו, והם עשויים בפאתוס רווי קולטורה המכוון היטב לקליינטורה (וזה עבד היטב).

לאלו גם אפשר להוסיף את המניירות הגרפיות של ריסוסי והתזות הדיו ה״פרועות״ כביכול – שהן למעשה אסתטיות ומהוקצעות להחריד וקרובות בווירטואוזיות שלהן לנופי הדיו המרוסס המיסטיים ברישומי מרדכי ארדון (אולי האנטי-תזה המושלמת לתומרקין), או לרישומים המושחזים הגרוטסקיים של המאייר הווירטואוז המשפיע ראלף סטדמן. מנגד, אל מול כל אלו, נדמה שעד היום ששרבוטיהם המגומגמים או ה״ילדותיים״ כביכול של רפי לביא ויאיר גרבוז מאותה התקופה הצליחו ועדיין מצליחים לעצבן את הצופים התמימים הרבה יותר, בוודאי גם כיום. נדמה לי גם שהאקסהיביציוניזם המתריס, המלוכלך והמתפלש בסחי הביבים של הצבע של גרשוני למשל הופך את הקרביים יותר, ולעומתו תומרקין נראה לפרקים כדקורטור המתלכלך בשובבות עם  ג׳סטות מיומנות. ולכן – במבט אמיתי לאחור – מי באמת-באמת הלך כאן רחוק יותר וקיצוני יותר עם תדמית ה״אנפנט טריבלה?״.

באדיבות גלריה יאיר

***

בעיה לא פתורה נוספת בעיני היא כמובן המצעד הבלתי נגמר, אותה הפגזת ניים-דרופינג בומבסטית של מאורי האמנות והתרבות האירופאיים שמופיעים תדיר בציוריו של תומרקין, שאותה הוא שופך בזעם קדוש על ראשיהם של בני התשחורת – כלומר אנחנו: הצברים הנייטיבס חסרי-התרבות. ואו, מי לא היה שם! קפקא, צלאן, ברכט, לסקר-שילר, מתיאס גוטהארט-נייטהארט (הלא הוא גרונוולאד), ברונלסקי, לאונרדו, אקהרד שאל, ואן גוך איינשטיין ונפוליאון (רשימה חלקית בלבד). אבל מעבר ל-Apparitions והעלאות באוב הכמעט סוריאליסטיות של נציגי התרבות המרכז אירופאית-גרמנית/איטלקית העילית הזו, שתומרקין רואה עצמו אולי כחלק ממנה, קשה לפענח מה כוונתו בעצם. האם ישנו דבר מה נוסף, מעבר למחוות התפרצות אסתטיות-מילוליות-ציוריות גרידא כלפי המאייסטרים רבי העוצמה האלה בציוריו, שהם כביכול תו התקן שממנו סטתה האמנות הישראלית?

והנה ממש באותם שנים, תמר גטר או גרשוני למשל עושים שימוש דומה בהעלאות מהאוב של ג׳וטו או בייצוגים רנסנסיים מוקדמים, אבל באופן חד, מושחז וביקורתי הרבה יותר, שמשתמש בייצוגי מבע אירופאי-קלאסי בשביל לנגח באמת חלק מהאקסיומות הישראליות-ציוניות, שתומרקין האוניברסליסט אמנם מסתובב סביבן (״פאטה מורגנה״/אריק שרון) אבל נותר, בעיני, ברמת האזכורים התרבותיים בלבד.

באדיבות תירוש מכירות פומביות, צילום: חיימה אדלשטיין

***

כל זאת נכתב כעת, בעצם היזכרות במפעלו התרבותי הענק של יגאל תומרקין, כמובן מתוך מקום של הוקרה והערכה ליצירתו הסוחפת. כמי שאוהב באמת את יצירתו, אני מוצא לנכון להאיר בה עומקים ונסיגות וצדדים ענייניים יותר וענייניים פחות, אבל ברור שחשיבותה, בעיקר בפיסול שהוא משיאי היצירה פה, אינה מוטלת בספק. בעשור ומשהו שחלפו ועד מותו המצער לאחרונה, זכינו גם לראות בגלריות שונות גופי יצירה אינטימיים ומוקדמים יותר של תומרקין שהילכו עלי קסם והציעו צדדים רבים יותר ליצירתו ה״רשמית״ – בפרט הפיסול הקטן שאינו נופל מג׳אקומטי או גונזאלס לפרקים. לסיום, אני מצרף פה ציור קטן שברשותי של תומרקין שאני מאמין שרובכם אינכם מכירים היטב – התומרקין שלפני התומרקין: ציור גואש ודיו נפלא של שני שועלים בנגב מ-1956. רכשתי אותו בגרמניה ובעיני הוא מאפשר להתבונן באיכויות הנפלאות שלו, ממש רגע לפני שהסופה המכונה יגאל תומרקין תתחיל להכות בנו בכל הכוח.

יהיה זכרו ברוך!