רשות השידור פינתה זה מכבר את מבנה שערי צדק הישן ברחוב יפו הירושלמי לטובת ״רוח חדשה״, העמותה הירושלמית מבית אליאנס, ובית הכנסת הישן שהיה לחדר ישיבות הפך לחלל אמנות ירושלמי חדש בהפעלת הביאנלה של ירושלים. את הגלריה חנך דוד (דוכי) כהן, שזו לו תערוכת היחיד הראשונה. את החניכה הכפולה הזו הכתיר בשם התערוכה, "פתחו שערים" (אוצרות: רם עוזרי), והטיפול שלו בבית הכנסת המחודש אך העזוב נמצא במרכז העבודות.
החלל רחוק מאד מלהיות כל סוג של קובייה לבנה: מובילים אליו שלושה פתחים דרמטיים (שניים מהם חסומים בזכוכית), חלק מהקיר כביכול חתוך על מנת לדמות את שכבות הקיר המקוריות, התקרה צבועה בצבעים העזים המקוריים ומנורות חדר הישיבות עודן קבועות בקירות. זהו חלל הדורש התייחסות, ומרתק היה לראות כיצד עבודותיו של כהן השתבצו בתוכו.
המשנה במסכת מגילה אומרת: "בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁחָרַב, אֵין מַסְפִּידִין בְּתוֹכוֹ, וְאֵין מַפְשִׁילִין בְּתוֹכוֹ חֲבָלִים, וְאֵין פּוֹרְשִׂין לְתוֹכוֹ מְצוּדוֹת, וְאֵין שׁוֹטְחִין עַל גַּגּוֹ פֵּרוֹת, וְאֵין עוֹשִׂין אוֹתוֹ קַפַּנְדַּרְיָא, שֶׁנֶאֲמַר: "וַהַשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם", קְדֻשָּׁתָן אַף כְּשֶׁהֵן שׁוֹמְמִין".
בית כנסת שנערכו בו ישיבות הנהלה וארון הקודש שלו נעזב לטובת המקרן והמסך של חדר הישיבות הוא ללא ספק בית כנסת חרב שדורש טיפול. המלאכה האמנותית אינה רק הפשלת חבלים בחלל גדול מספיק או ניצול של החלל לטובת אירוח עבודות שמביאים מהסטודיו; היא גם עבודה של תיקון באתר ספציפי, התבוננות בו, מחשבה עליו. כיצד פותחים את שערי בית הכנסת שחרב?
מראה הצבה מתוך "פתחו שערים", דוד דוכי כהן, 2021, צילום: יעקב ישראל
הפעולה המכוננת שביצע כהן בחלל היא כמעט ולא ״עבודה״: השעון של החדר שהיה בית כנסת וגם חדר ישיבות – שעון פשוט וחסר כל דרמה – הפך ממאונך למאוזן והונח על הרצפה כמו שהוא, וכך הפך השעון למצפן, הזמן למרחב. מהלך זה מאפשר קריאה של התהליך שעבר החלל, בין ״בית כנסת״, ״חדר ישיבות״ ו״חלל אמנותי״.
בין העבודות התלויות על הקירות, קבע השעון-מצפן קנה מידה: ההצבה האמנותית מקבלת עוגן, מצפן, שמצביע מזרחה לכיוון התפילה ולארון הקודש המשוחזר, ואוסף את העבודות לכדי הצהרת אמן: שיוויתי ה' לנגדי תמיד. התערוכה של כהן מתיימרת להציע ריפוי לבית הכנסת החרב, ריפוי שנעוץ במעשה האמנותי. האפשרות שלו מכירה בחומר של הקדושה שאיבד את הרוח שבו, שנעשה שממה, ומתוך הבנה לכאב שלו נוצר מבט של חמלה שעודד אותו לפרוח מחדש.
עבודה מרכזית על קיר הגלריה מימין התייחסה לצביעה הישנה שלו: שינוי גוון קל שמבדיל בין החלק העליון והתחתון של הקיר. כהן מתח בין שני חלקי הקיר – העולמות העליונים והתחתונים – קו בולים שהלך והתפרש, הבליע את קו התפר של הקיר במגדל דוד, קבר רחל וכיפת הסלע. הופעתם מזכירה שאתרים חומריים משמשים כנקודות ציון, שימור של הרוח בתוך חומר שמאפשר להם לזלוג זה אל זה. לפעמים משכנה של הרוח מצליח לעגן אותה במרחב, אבל לפעמים משתנות העיתים והוא נעשה למלכודת תיירים ותו לא, כמו אמנות.
מראה הצבה מתוך "פתחו שערים", דוד דוכי כהן, 2021, צילום: יעקב ישראל
את האיקונוקלזם הבסיסי שהפגין כהן ניתן היה לקרוא בעבודה ״ורוניקה״, דימוי של טלית המורכב מארבעה קנבסים נפרדים. שמה של העבודה רומז למטפחת לניגוב הזיעה שהציעה ורוניקה לישו, ועליה הופיעו תווי פניו. העבודה של כהן היא מעין וריאציה יהודית לאיקונין הנוצרי שחסר בה הקנבס המרכזי: במרכז הדימוי, מקום האיקונה, מופיע חלל. החלל הזה מזכיר שהניסיון ללכוד את הרוח בחומר הוא ניסיון שדינו להיכשל.
הקדושה שיכולה להופיע בחומר מאפשרת לנו להביט על כל חומר כפוטנציאל למשהו שייצא ממנו, אבל בעיקר להבין שהקידוש של החומר עשוי גם לרוקן אותו ולהשאיר אותו מת מבפנים, רק עצים ואבנים. אולי מאחורי הפרגוד אין שום דבר, אולי הפרגוד מסתיר רק חלון. הפרגוד אצל כהן הוא לפעמים רק הטעיה: אנחנו חושבים שהקדושה נשארה בגומחה שמאחוריו, אבל אולי אנחנו בצד השני שלו. אולי חלל התערוכה הוא לא ״חוץ״ של הפרוכות אלא ״פנים״ שלהן. אולי אנחנו בתוך הגומחה.
עם הכניסה למבנה בית החולים, עוד מרחוב יפו, ניתן היה לראות פרוכת תלויה על החלון המרכזי. פרוכת זו דימתה דלת, את דלת הכניסה למבנה ספרית ישיבת מרכז הרב, שם איבד כהן חברים בפיגוע בשנת 2008. הדלת המחוררת הוצבה בסמוך לספריה כסמל הנצחה, וההצבה של כהן מרפררת גם להצבה הזו. בשעות היום, החורים שבפרוכת אפשרו לאור להיכנס והעלו מחשבה על המקומות מהם בוקע האור.
מראה הצבה מתוך "פתחו שערים", דוד דוכי כהן, 2021, צילום: יעקב ישראל
המחשבה על עבודת הבולים בזיקה לפרוכת מדגישה שאין פה נאיביות שימורית-דתית שמקפיאה את המצב הסטטי של החומר-שהיה-קדוש מתוך פטישיזם כלפיו ואמונה בכוחו לשוב לתחיה: הפרוכת הירויה מצביעה על פיכחון בנוגע לזה. כהן מודע לדינמיות של הקדושה, למסעות שנוסעת השכינה וליכולת שלה להופיע מכל מקום, אם רק ייפתח לה שער. השעון שבמרכז מתקתק שאין לך דבר שאין לו שעה. אבל התובנה הדתית המורכבת הזו, ההבנה שרוח אינה כפופה לחומר ושקדושה אינה פגאניות, לא מביאה אותו למבט מחולן הבז לחומר אלא דווקא לחמלה כלפי הקודש שחרב, מתוך הבנה ש"קדושתן עליהם אף כשהן שוממין". מי יודע מהיכן שכינה מסתלקת ולאן היא מתכוונת לחזור? מי יידע מה יתגלה כפתח לאור? כהן מאפשר לנו להבין שמתוך הארעיות של הקדושה ומודעות לעדינות הנדרשת כדי להחזיק אותה בלא שתסתאב אפשר גם לפתח מבט חומל, ללכת ופנינו אחורנית כשאנחנו מכסים את הטעון כיסוי.
בהקשר הזה גם יש להבין את העיסוק שלו בטקסטיל: דימויים מחולצות מחזור, מעין חולצות סוף מסלול של ישיבה תיכונית, גלימת ראשון-לציון, דימוי טלית ופרוכת שלמה עשויה מחולצות המחזור של הישיבה התיכונית בה למד. את החולצות אסף בפרויקט שאפשר לכנות בדיעבד כאמנות בשיתוף הקהל ותפר אותן לכדי פרוכת. החולצות הללו כיסו את גומחת ארון הקודש, תפרו קרע לקרע והציעו נחמה להזנחתו. בהקשר של הפרוכת הקודמת, זו שמדמה את הדלת הירויה, יתכן שיש בתמיכה החברית מעין כיסוי של הפצע וכיסוי החלל.
המחשבה על הטקסטיל והרלוונטיות שלו לא מאפשרת לנו לשכוח שאנו בנים למודרניזם של ״המלך הוא עירום״, של קוטביות בין פגאניות להפשטה. הפרוכת של הראשון-לציון עשויה להעלות מחשבות על "הבגד שעושה את האדם" ועל ביקורת חברתית פשטנית. אבל כהן מציע לנו לחשוב על כיסוי שיש בו הכרת תודה כלפי משכנה של הרוח, שיש בו ניסיון להתגונן מאורה המסמא של השמש המחטאת. הצעה זו נעוצה בזמניות של הטקסטיל, בהבנה שהוא בא והולך, באותה זמניות שהשעון מרמז עליה ומצביע על הארעיות שהקדושה נעוצה בה: שילוב של זמן ומרחב. גם כשמבינים שחומר הוא רק חומר – ואולי דווקא כשמבינים את זה – אפשר לבנות מקדש.
פרט מתוך "פתחו שערים", דוד דוכי כהן, 2021, צילום: יעקב ישראל
התערוכה הייתה, כאמור, לא רק חניכה של בית הכנסת שהיה לגלריה אלא גם של האמן, ולכן המחשבה על הקודש וגלגוליו ניתנת להסטה אל הפעולה האמנותית. גם הפעולה החומרית שכרוכה במדיום האמנותי מאפשרת לרוח משכן ארעי שמערער את קווי הגבול; גם היא נתונה לתנודות שבין חומר לרוח, ולעיתים גם בין קודש לחול. האמנות שמתגנבת אל בית הכנסת עשויה לנצל אותו כפלטפורמה, כ״חלל״, אך עשויה גם להבין את תפקידה בטיפול בחלל כמת מצווה. להיות מסוגלת למבט מכסה, לא לפרוש אותו עד תום. העבודה של כהן קוראת לנו לחשוב גם על השדה האמנותי לא כעומד מבחוץ ומשתמש בחלל אלא כנמצא בפנים, כמחויבות.
