השעה היא שעת בין ערביים, שעה בה הדברים מתכנסים. העננים משייטים לאט. דממה נופלת על השדות. האנשים כבר בבתיהם. הכל ריק. גם האמפי הפרוש לרגלי המוזיאון במורד הגבעה ריק, והריקנות מדגישה את יופיו.
הימים ימי קורונה. אחד אחד מגיעים האורחים הספורים לרחבת המוזיאון; הנהלים לא מאפשרים התקהלויות של המונים. בקהל נמצאים מי שמאז ומתמיד היו מקורבים לעבודתה של נועה אשכול: מורות המלוות את דרכה ומלמדות כתב תנועה, תלמידות מהאקדמיה למוסיקה ומסמינר הקיבוצים, כמה משוגעים לדבר שלא יחמיצו מופע נדיר.
המופע של אשכול, שעל בסיסו יצר עומר קריגר מופע חדש משלו, עלה על במה פעם אחת בלבד, בשנת 1953. היה זה בטקס יום הזיכרון למרד גטו ורשה, בציון עשור למרד. בעשרות השנים שחלפו מאז נותר המופע שכוח. אפילו הקבוצה הנאמנה של רקדניות אשכול שכחה מקיומו.
שישים ושבע שנים מאוחר יותר, על שולחן ברחבה שמתחת לכיפת השמים כיבוד מזמין – פלחי אבטיח ועוגיות ויין – הרוח מלטפת וידידים משכבר הימים שמחים להיפגש.
יש ציפיה באויר וזוהי תחושה שתמשיך ללוות את הקהל גם כאשר יעלו הרקדנים על במת האבן. הציפיה היא אחת מאבני היסוד של העבודה העיקשת הזו: עיקשות על פשטות וחוקיות וסדר, ומרווחים מדודים של זמן ומרחב.
הרקדנים המבצעים, לבושים בחולצות ובמכנסיים ורודים, עולים על הבמה. עומדים. ועומדים. קהל "רגיל" כבר היה מאבד סבלנות, שורק ומוחא כפיים, אך לא הקהל הזה. האמנות החדשה מאתגרת את הצופה. מפעילה אותו. ובמקרה הזה משאירה אותו ערני ודרוך, קשוב ומרוכז. בחלקים גדולים מהמופע הרקדנים עומדים על מקומם ומבצעים פראזות רפטטיביות של תנועות מדודות. זוהי, לכאורה, כוריאוגרפיה בסיסית ומופשטת. הרקדנים מבצעים אותה ולמרות שלא רואים עליהם, ברור שהם מתאמצים ושהריקוד תובע הרבה מגופם ומתבונתם. ברקע, מוסיקה מקורית חדשה מלווה את התנועות בנקישות.
חמישה אנשים לבושים מכף רגל ועד ראש בוורוד הולכים. וחוזרים. צועדים. חגים במעגל. ניצבים בשורה. מעבירים משקל מרגל לרגל. השקיעה עוטפת אותם ואת הקהל בעננים ורודים.
ראשיהם של הרקדנים נמשכים כלפיי מעלה, מוטים לאחור. פסנתר נשמע ברקע. הראש נע עם העברות המשקל ימינה ואחורה וימינה ומטה. יד אחת מושטת קדימה, מובילה לתנוחת כריעה עם ראש שמוט מטה, האגן יורד. הזדקפות הגוו וחזרה לעמידה עם היד המושטת. לא בטוח שהמוסיקה קוצבת את תנועתם, ודאי שלא באופן מטרי, אך אולי השינויים בכלים המשתתפים הם אות.
הרקדנים נעים ביחד, רצים אל השדות ומופיעים במרחק, ממתינים. נעלמים לחלוטין מן העין רק כדי להופיע שוב, במעלה מדרגות האמפי. הם מתפזרים ונאספים אלל הבמה, נעמדים בשורה, הולכים וחוזרים, נעים מצד לצד, מעבירים משקל, פונים ברבעי סיבוב הלוך וחזור. ההתרחשות מקבלת מלאות רבה יותר כאשר יד ימינם גולשת על החזה ונעצרת מונחת על לוח ליבם. הראש משתתף ופונה ימינה ושמאלה, והמבט הולך ומטפס מעלה עד שהראש מוטה אחורה וחוזר, אך לא בעיגול שלם. כף היד המסתירה את הפנים הפוכה, גב כף היד פונה אל אל הפנים ואילו אל הקהל פונה הצד הפנימי והוורדרד, כך שכף היד מסתירה אך גם חושפת, מגנה מפני מכה אך גם מזמינה.
עומר קריגר, אמפי (לוחמי הגטאות, 2020), מופע לתיאטרון פתוח. סטיל מוידאו באדיבות האמן
באחד הצילומים מההופעה המקורית, השמורים בארכיון המוזיאון, נראית קבוצה של משתתפים עומדת במעגל צפוף. רוב המשתתפים מביטים מטה, ורק ראשו של אחד מהם מורם, מבטו מופנה מעלה. מתח זה בין היחיד והקבוצה חוזר במעמדים נוספים של המקור, אך בתוך הקבוצה הקטנה של משתתפי ״אמפי״ ניגוד זה אינו מודגש.
הרקדנים כאמור לבושים כולם בוורוד: מעין בגדי עבודה בצבעוניות מפתיעה, מנוגדים לצבע הירוק המנומר בצהוב של השדות, ולצבעי האבן העתיקה, שצבעה הוא צבע הזמן.
העננים הנעים לאיטם מעל האמפי נצבעים בצבעי השקיעה, וכעת הם ורודים וקלילים.
לפתע נדמה שמתעוררת איזו בהלה והרקדנים מתפזרים ונפוצים לכל עבר. העין מחפשת מאחורי האמפי ובמרחבי השדות ולפתע הם מתגלים הרחק, כאילו כבר יצאו לדרכם ובזמן שאנו ממתינים, הנה הם מתגלים. יורדים במדרגות ונאספים בגבם אלינו כאילו הם בדרכם להיעלם שוב.
ההיעדר והציפיה הם הגיבורים הראשיים של העבודה הזו. אנו יודעים למלא את החסר בעצמנו. זה ההיעדר החי בנו כחלק מהיותנו עדים להיסטוריה שכולה השמדה והישרדות. אלו הדברים שאי אפשר לשיר ולשורר עליהם או לרקוד אותם, רק לראות את מי שמסמל המשך וללוות אותו בהולכו ובבואו.
אך התנועה האחת של הזרוע המשרטטת מעגל מן החזה אל האויר מעל הראש ובחזרה היא אירוע המסמל את העושר שאין לו סוף של תנועת זרוע אחת הנפרדת מן הגוו ועולה אליו ונפרדת שוב כדי להשלים מעגל. וזו התנועה שיש בה הכי הרבה עלילה, שינוי התרחשות. בתוך ההתרחשות הזו היחיד שנע במהירות הוא הצלם התזזיתי המתרוצץ מצד אחד של האמפי לצידו השני.
ופתאום, שינוי: המוסיקה היא מזרחית והקבוצה חוזרת ליומיום שכמעט ונשכח אך עדיין מוכר, שמשעולו דרוך, והם רוקדים מעין הורה קצבית וקופצנית. יתכן שזהו דימויה של התקומה. לאחר ריקוד ממושך למדי הם ניתקים ונעלמים אחד אחד. במופע המקורי, זוכרת נעמי פולני, רקדו הורה קצרה כמו שיר או פזמון למוזיקה של הרברט ברון, מלאכת מחשבת של פרטים קצביים והשהיות מרוממות לב.
כעת נותר רק הריק, אלא שעכשיו הוא נושא את טביעת הגוף הניצב, הממתין, הממלא את החלל ומרוקן אותו באחת.
החושך יורד. ותאורת המופע נגלית. זרקור מטיל אור ורוד תחת קמרונות תעלת המים.
במקור, העבודה הייתה חלק ממסכת בשם "עשור: משזר בצליל, מקרא, מחול, אש – במלאות עשר שנים לשואה ולמרד". העבודה הוזמנה על ידי מחלקת התרבות של הקיבוץ המאוחד ונועה אשכול מונתה ליוצרת המחול של טקס זה. חיים גורי כתב את התמליל.
יש הקשרים מרתקים בין היסודות השונים המתחברים ביצירה זו. בהגדרתה הקלאסית, זו מסכת שהייתה מוכרת ונפוצה בארץ החל משנות השלושים ואילך. המסכת חיברה בין טקסט, תנועה ומחול, למוסיקה. היוצר המקורי של סוגה זו הוא רודולף פון לאבן, אחד מאבות מחול ההבעה הגרמני, המכונה גם ריקוד טוטאלי או מחול גרמני. בשנות העשרים של המאה ה-20 החל בנסיונותיו האמנותיים באסקונה, מושבת אמנים בשוויץ, שחבריה התנסו באימפרוביזציה, ריקוד בעירום בטבע, בצמחונות ובטבעונות ובשלל פילוסופיות מיסטיות ואזוטריות, כאשר המחשבה הרציונלית והסוציאליסטית של לאבן התבטאה בכתב התנועה שיצר ובעבודותיו ששימשו ניגוד ליצר ולפנטסיה. הוא יצר מסכתות למקהלות תנועה, בעיקר של חובבים, והן משמשות כבסיס למסורת זו.
מרי וויגמן, שרבות מתלמידותיה היו ישראליות, הייתה תלמידתו ושותפתו של לאבן ובהמשך יוצרת חשובה מכוח עצמה. גם היא שימשה כהשראה למסכתות תנועה.
המסכת הייתה מסגרת הולמת לחגי הקיבוץ החדשים. יש מאין היה צריך ליצור טקסים חקלאיים שיש להם שורשים יהודיים, תנועה המתאימה לחובבים (זה מה שלאבן התכוון אליו) וחופש במספר המשתתפים והצופים.
לאחר שסיימה אשכול את לימודיה אצל המורים הישראלים, שבעצמם למדו אצל אותם מורים מחדשים בגרמניה ובווינה, נסעה לאנגליה והצטרפה לסטודיו של סיגורד לידר, שהיה שותפו של פון לאבן לאחר שעבר לאנגליה, בשנות ה-30 המאוחרות. בתקופה זו, יחד עם אברהם וכמן, החלה אשכול לפתח את כתב התנועה שלה, שהוליך אותה למקומות חדשים, מעבר לסגנון ולקבעונות ולהרגלים של התרבות ממנה באה.
המסכת שעלתה בקיבוץ לוחמי הגטאות המיוחד במינו הייתה, אם כן, אירוע מיוחד, עשיר ורב גוני, שונה מכל מה שהיה מוכר עד אז, ללא פאתוס וללא שיאים דרמטיים להוציא רגע אחד: ריקוד דמוי הורה מלא פרטים קצביים ותנועתיים, מורכב כמו אחד משטיחי הקיר שנועה אשכול תפרה במשך שנים בעזרת הקבוצה. חד פעמי, מורכב ומעורר פליאה.
עומר קריגר, אמפי (לוחמי הגטאות, 2020), מופע לתיאטרון פתוח. סטיל מוידאו באדיבות האמן
המופע המקורי היה רב משתתפים, בין היתר נעמי פולני ואברהם וכמן, מיוצרי כתב התנועה. על הבמה הופיעו בני נוער מקיבוצי הסביבה, לבושים בבגדי חאקי. בסרט נדיר וקצר שנותר אפשר לראות כמה התגודדויות של קבוצות נעות, הולכות או רוקעות, וגם השתופפות פתאומית של אחת הקבוצות.
הפאתוס נותר בטקסט של חיים גורי, שהוקרא בהופעה המקורית.
מתוך רשימה שנכתבה עם גילוי המסכת והמחקר שערכתי כאשר הוזמנתי לכתוב על באוהאוס במחול עבור אוניברסיטת לייפציג:
קריין:
- 1. קינה על ההריסות.
- 2. הקולות של המרד.
- 3. מזמור על התחיה.
קריין: עשר שנים חלפו מאז 1943
הקהל יעמוד על רגליו ויקדש את הדם ואת הקרב.
(הקהל קם על רגליו)
קריינית: 10 שנים חלפו מאז 1943.
הקהל יעמוד ויקדש את האבל ואת האסון.
קריין: יעמוד הקהל ויקדש את בניו ובנותיו….שלעולם לא נושמים.
הרבבות שנרצחו על ידי הגרמנים
שזעקו אך זעקתם לעולם לא נשמעה
ששתקו אך שתיקתם לא נשמעה בעולם.
הקהל יושב.
לעומת הדרמטיות של הטקסט, התנועה הייתה קורקטית, פורמלית, והתייחסה לאלמנטים פשוטים: "יד אחת מושטת לעבר השמיים ונותרת כך בעוד קבוצה פוסעת בצעדים קטנים, במהירות, ואז פונה לכיוון אחר".
ההופעה מתרחשת על במות שהוקמו ליד ולאורך האקוודוקט הרומי. קיים יחס של קונטרה פונקט בין הקבוצות השונות של גברים ונשים הפוסעים בשורות ארוכות, לפתע משתופפים, כופפים את ברכיהם, חלקם בגב זקוף, חלקם מתכופפים קדימה בגב ישר.
ריקוד על הבמה הגבוהה מציג התפרצות פתאומית של צעדים קטנים מבוצעים בברכיים כפופות, כשהרקדנים דורכים על הבהונות ושוקעים לתוך צעד רחב ועמוק קדימה. הם חוזרים על הצעדים המהירים ושוב חוזרים אל ההתרוממות על הבהונות והצעד האחד עמוק ושקוע קדימה.
אשכול עצמה קראה לקטע "ריקוד עם", המהירות שלו היא כמו משב רוח בתוך המרש האיטי.
***
גבי אלדור (ילידת ישראל, 1941) היא כוריאוגרפית ורקדנית לשעבר, חוקרת ומבקרת מחול בכירה ומורה לתולדות המחול הישראלי והעולמי. במאית של הצגות תיאטרון לילדים ולמבוגרים. ב-1990 היתה ממקימי התיאטרון הערבי-עברי ביפו. ב-2011 פורסם ספר מחקר מקיף שחיברה, "ואיך רוקד גמל?", בהוצאת רסלינג, המגולל את קורות הנשים במשפחתה שהביאו בשנות ה-20 וה-30 את המחול המודרני מגרמניה לישראל.
עריכה: עדי אנגלמן
אמפי (1953/2020)
מאת עומר קריגר
אמפיתאטרון מוזיאון בית לוחמי הגטאות
1.7.2020
מפיקה: יעל כהן. רקדנים: תמר אבן-חן, דרור בירגר, הילה ברקמן, שיר סיוון, נונציה פיצ׳אלו, מישל שלחה. מוסיקה מקורית: שושן. תלבושות ועיצוב אמנותי: נטע דרור. דרמטורג: פלוריאן מלצאכר (ברלין). מנהלת חזרות: כרמית בוריאן. שחזור תנועות הריקוד של אשכול מ-1953: רותי סלע ומור בשן. בשיתוף הקרן ע״ש נועה אשכול לכתב תנועה.
העבודה הופקה ע״י עמותת מרסל לקידום אמנות ותרבות, בתמיכת הקרן לקופרודוקציות בינלאומיות של מכון גתה ומפעל הפיס, ובשיתוף הקרן ע״ש נועה אשכול לכתב תנועה, מוזיאון בית לוחמי הגטאות, 1:1 מרכז לאמנות ופוליטיקה.
