בין פנים לחוץ, בין חומר לחלל

התערוכה "אמות וספים – אלמנטים של אדריכלות מודרנית באמנות עכשווית" במוזיאון ישראל הספיקה להיפתח חגיגית ולהיסגר לאחר שלושה שבועות בלבד. תאריך הנעילה הרשמי שלה הוא באוקטובר, כך שניתן לקוות שהיא עוד תיפתח מחדש בימי חיינו. בינתיים, התערוכה, שמגיבה בצורה נפלאה לקופסאות האלו שאנחנו תקועים בתוכם, עומדת נטושה. אני כותב שהיא עוסקת בארבעת הקירות שאנחנו תקועים בתוכם אבל אין הכוונה לבית מגורים דווקא, אלא ביחס כללי לאלמנטים בסיסיים של כל מבנה (בדגש על אדריכלות מודרנית) על חלונותיו, אמותיו וספיו.

במקבץ מרווח ומרתק – שכולל עבודות מהעשור האחרון בלבד, רובן של אמנים ישראלים ושייכות לאוסף המוזיאון – מצליח המוזיאון להזכיר לנו את האיכות האדריכלית של מבנהו ואת הכוח הרב של מודל הקובייה הלבנה, למרות הכל.

שם התערוכה, ״אמות וספים״, יותר ממרמז שהעבודות בה מתמקדות פחות בפנים הבית ויותר באזורי הסף, בחיבור בין פנים לחוץ ובין חומר לחלל. החוץ עצמו אמנם נעדר כמעט לחלוטין מן התערוכה, אולם העיסוק בדלת, בחלון ובאור הנשקף מהם חוזר שוב ושוב. שתי עבודות קוטביות מבחינה זאת, אחת מפנה את המבט החוצה ואחת מנסה להתבונן מבחוץ פנימה, הוצבו על קירות ניצבים בחלל הכניסה של התערוכה. על קיר אחד הוצבה העבודה "קיר תריסים" של ציבי גבע. גבע פרש על הקיר ערב רב של לוחות גבס, עץ ופלסטיק, ובעיקר כמות רבה של תריסולים. ההצטברות הזאת מזכירה מעט בניין ישראלי מוזנח המתפתח באופן כמעט עצמאי, אבל היא גם גריד מודרניסטי שעובד הן עם ציור מונדריאני והן עם ציורי הכאפיות של גבע.

התריסים בעבודה של גבע סגורים. הם הולכים ומצטברים, נערמים ומטפסים לכל גובהו (המשמעותי) של הקיר, ומייצרים תחושת כבדות הולכת וגוברת. אי שם למעלה מימין, בפינה הכמעט מדויקת בה היה כותב אותה אדם מאמין, מופיע לוח עם המילה "בס"ד". איני יודע אם גבע מצא את הלוח ברחוב והוא מצא חן בעיניו או שמא צייר את המילה באופן אקטיבי, אולם בסופו של דבר הקיר של גבע נושא את כפיו למרום ומבקש – פתח לנו שער.

הקיר הניצב לעבודה הזאת מציג אנטיתזה נפלאה אליה. על קיר לבן וגדול תלויה העבודה "סגרתי את החלון" מאת האמן הסלובקי רומן אונדק. בעצם, אולי נציג את הדברים על דיוקם – על קיר לבן וגדול תלויות שתי ידיות חלון פשוטות, מרוחקות אחת מן השנייה במרחק מוטת ידיים של אדם ממוצע. אחת מן הידיות במצב "פתוח" ואחת במצב "סגור". זהו.

לכאורה, משחק רדי מייד מוכר וכמעט משעמם. "פירקתי ידיות מחלון, הצבתי אותן במוזיאון, הנה לכם אמנות". שמענו. אבל העבודה של אונדק מצליחה להתרומם הרבה מעבר למשחקיות הפשוטה הזאת. שתי הידיות הפשוטות שלו, המלמדות אותנו על חלון שאיננו מסוגלים לראות, טוענות מחדש את הקיר שעליו הן מוצבות ואת החלל כולו. אין פה פיסת אמנות מצומצמת שמוסגרה ונתלתה על קיר, יש פה אמנות שמשתלטת על החלל ותובעת אותו לעצמה.

הצבתן של שתי העבודות הללו בסמיכות, באוצרות המדויקת של איה מירון, מצליחה לחזק כל אחת מהן. המסקנה הזאת מתחדדת אף יותר כשמתבוננים מחדש בקיר התריסים של גבע לאחר התבוננות בעבודה של אונדק ומגלים, שעל אף ריבוי התריסים והחלונות בה, כמעט ואין בה ידיות.

גם העבודה "הנדיב 8א", בקצה השני של חלל התערוכה, מצליחה לעורר שאלות על פתח אמיתי או מדומיין. האמן מתן גולן מיפה את תנועת האור הפורץ מבין חריצי התריס בדירת מגוריו (ברחוב הנדיב 8א) ויצר לפי מיפוי זה עבודת הקרנה ש"מעבירה" את האור הזה אל חלל המוזיאון. פסי האור נעים באיטיות ממקום למקום על פני הקיר החשוך, מתעמעמים באיטיות ומשתנים תדיר. לנו נותר לתהות מה משפיע עליהם, האם אלו עננים שפתאום הופיעו, בניין מגורים סמוך או אולי בכלל תנודות וילון בתוך דירתו של גולן.

מראה הצבה מתוך "אמות וסיפים", צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים על ידי אלי פוזנר

עבודה אחרת, שעוסקת דווקא בדלת ולא בחלון, היא "ההקדמה (יו-הו)" של יונתן ויניצקי. כמו רבות מהעבודות בתערוכה הזאת, וינצקי מבין את סוד הצמצום (מעניין להשוות לתערוכתו "היקום", שעומדת סגורה במקביל בביתן הלנה רובינשטיין). בעזרת כמה מסמרים וסרט גומי שחור  מצייר לנו ויניצקי (באופן כמעט אשלייתי) פתח בקיר ובו דלת פתוחה מעט. הפתח של וינצקי, הכמעט גרפי בצורתו אולם פואטי בחומריותו, לא זכה סתם לככב על פרסומי המוזיאון בתקופת הקורנה. כרזת המוזיאון קוראת: "המוזיאון סגור, מוזמנים להיכנס", וגם עבודתו של וינצקי אולי קוראת: הקיר אמנם סגור, אבל יהיה פה פתח אם רק תרצו.

אבל לא רק פתחים יש בתערוכה. מעבר לקירות הלבנים, אולי המאפיין החשוב ביותר של הקובייה הלבנה בימינו הוא רצפתה האפורה, בעדיפות לבטון מוחלק כמובן. הבטון הוא חומר "קר" וניטרלי מאוד, והוא הפך עם השנים למקבילת הקיר הלבן בגזרת הרצפה. ה"ניטרליות" הקרה הזאת של הרצפה עומדת בניגוד למסורת ארוכת שנים וחוצת תרבויות של כיסוי הרצפה בשטיחים ארוגים ומקושטים. השטיח משמש ככיסוי לרצפה והופך אותה מבסיס לא נעים ומשעמם לנעימה למגע, חמה ויפה.

בכניסה לתערוכה מוצבת עבודת הרצפה "שטיח" של האמנית הברזילאית רנאטה לוקאס. רבות מעבודותיה של לוקאס עוסקות בשיבוש מרחבי התצוגה בהם היא פועלת. היא משנה רצפות, קירות ודלתות, ושמה כל הזמן את הדגש על החלקים השקופים של חלל התצוגה. בעבודה "שטיח" מצביעה לוקאס על הפער בין חמימות ביתית-מסורתית לבין הקרירות המנוכרת של המוזיאון המודרני. העבודה מורכבת למעשה מיציקת בטון מוחלק המכסה כמעט לחלוטין שטיח פרסי ישן. חתיכת הבטון אמורה להיות זהה לחלוטין לרצפה באותה נקודה (בביצוע העבודה במוזיאון ישראל זה כמעט עבד) והיא יוצרת היפוך של רצפה המכסה שטיח. אם פריסת שטיח בחלל היא פעולה מבייתת, מנחמת, הרי שכיסוי השטיח בבטון היא פעולה כמעט אלימה ודורסנית, אלימות שאולי משקפת את מה שהעולם ה"מודרני" עשה לכל מה שלא נכנס בתלם הישר והחדשני שלו.

מעניין להשוות את העבודה של לוקאס לעבודת שטיח גדולה שהוצגה בחלל הסמוך בשנת 2017. אני מתכוון לעבודה "מצע רך" (Soft Ground) של האמן הסיני איי וייוויי. את שטיח הענק שלו יצר איי בשנת 2009 לצורך תערוכה במשכן לאמנות במינכן. מבנה זה נבנה בהוראתו של היטלר במחצית שנות השלושים של המאה העשרים והוא נועד לשכן את יצירות הפאר של התרבות הגרמנית כפי שהנאצים ראו אותה. כחלק מתפיסתם הכוללת נגד האמנות המודרנית, הנאצים תיעבו גם את האדריכלות בת התקופה ולכן מבנה זה תוכנן בסגנון הבניה הניאו קלאסי (שהיה חביב על היטלר) על ידי האדריכל פאול טרוסט.

מראה הצבה מתוך "אמות וסיפים", צילום © מוזיאון ישראל, ירושלים על ידי אלי פוזנר

בתערוכתו במינכן ביקש איי למחות כלפי המבנה (ובמשתמע כלפי בוניו) באמצעות כיסוי יצירתי. הוא צילם באופן מדוקדק את מרצפות האבן של אולם גדול במבנה והפיק שטיח ענק עשוי בטכניקה מסורתית המחקה אחד לאחד את מראה הרצפה המקורית. התוצאה היא שטיח ענק (35 מטרים אורכו, כשתי טונות משקלו) המהווה צילום מצב, כולל שריטות ופגמים אחרים, של אריחי האבן המקוריים. החיקוי היה מוצלח כל כך עד שחלק מן המבקרים בתערוכה במינכן, כך נכתב על העבודה, לא שמו לב שהם כבר לא דורכים על רצפת האבן אלא עברו לשטיח. עבודה פוסט מודרנית שכזאת, רכה ומחבקת אך מונומנטלית כל כך, היא תשובה יפה למבנה המייצג תרבות ששמה לה למטרה להיאבק בכל "סטייה". אבל העבודה הזאת תלוית מקום כל כך עד שהצבתה במבנה אחר (אפילו אם באופן "מצמרר" התגלה שדווקא במוזיאון בירושלים מידות החלל ממש מתאימות להצבתו) כמעט ומרוקנת אותה מתוכן. התוצאה של הצבתה במוזיאון ישראל, בתוך חלל מודרניסטי לעילה ועל רצפת בטון מוחלק, הפכה את המחווה המקורית, שהייתה כמעט שקופה, לטפט בדוגמת אבן על גבי בטון. יתרה מכך, הרצון לשמור על השטיח היקר הוביל להחלטה להורות למבקרים לחלוץ נעליים או לעטוף אותן לפני העלייה על השטיח. אני אמנם נהניתי מחוויה יחפה ולא רשמית במוזיאון – אבל אני לא חושב שמגרש הג׳ימבורי שהעבודה הפכה אליו בעל כורחה היה בתכנון המקורי.

שני השטיחים, של לוקאס ושל איי, מנסים לערער על הניטרליות של רצפת המוזיאון באמצעות מהלכים החושפים את חומרי הבניה שלה ומצביעים עליהם. בשניהם נעשה שימוש בשטיח מסורתי (או עשוי בשיטה מסורתית) לצורך הפעולה הזאת ובשניהם אופן התצוגה של המוזיאון משתלט לבסוף על הסיפור וקצת הורס את הקטע. בשטיח של לוקאס נוספו על הרצפה פסי הרחקה למבקרים ועל הבעיות בשטיח של איי כתבנו לעיל. שתיהן עבודות שאמורות להיות "אגביות" בחלל ולהיחשף כמעט באקראי, אך על שתיהן הוצב שלט גדול האומר "אמנות – שימו לב". ואמנות טובה, יש לדעת, שלטים כאלו לא עוזרים לה.

***

רובם הגדול של האמנים המשתתפים בתערוכה הם אמני מיצב ובתערוכה מוצגות חתיכות קטנות מתוך מרחבים גדולים וכוללים יותר. דבר זה מאפשר לנו לבחון את מקומו של מוזיאון ישראל כמוזיאון קנוני ואת הצלחתן של חתיכות מיצבים לתפקד כיצירות אמנות עצמאיות.

באוצרות באמת רגישה ובעיצוב תערוכה עדין, הצליח המוזיאון לאפשר כמעט לכל העבודות תנאי תצוגה אידאליים. הנתון הזה בולט בעיקר לאור הגיבוב הכמעט מחסני של העבודות (שחלקן נפלאות בפני עצמן, אך כמעט בלתי אפשרי לראות אותן) המוצגות בתערוכה "נופי גוף" מעבר לקיר. צוות התערוכה עיצב תאורה אופטימלית לחלל ולעבודות ועל כך מגיע להם פרגון רציני.

אבל יש לומר, בסוף, כמעט כמו בכל תערוכה קבוצתית (אך כאן יותר בשל האופי המיצבי של רוב העבודות), חלק מן העבודות נפגעות מהחיתוך הזה ומהצבת הפיסות זו לצד זו. בבחירה ובהצבה הזאת מורגשת מאוד בחירתו של המוזיאון להיות מרחב להצגת "תולדות האמנות" (גם אם היא בת העשור האחרון בלבד) ולא להצגת "אמנות" בפני עצמה. המוזיאון, אולי מעצם הגדרתו ומעמדו בשדה, בקושי מאפשר לאמנים "להתפרע" ולהשתלט על החלל ובכך לייצר אמנות המשפיעה ברבדים שונים, אפילו גופניים, על המבקר. במקום זאת אנחנו רואים פיסות שנלקחו ממקומות אחרים, מהקשרים שנולדו בסביבות אחרות והגיעו אל המוזיאון כאובייקטים מוכנים (וגם סחירים בדר"כ). אובייקטים שכבר עברו עיבוד, קיטלוג והדבקת תוויות – גם פיזיות.

הבעיות בשטיחים עם השלטים שנדרשנו אליהם קודם? זאת הסיבה לכך. המוזיאון לכוד בתפקידו (האמיתי והחשוב, אני לא מזלזל) כמוזיאון המגדיר את הקאנון של האמנות בישראל, עד שהוא מתקשה לאפשר לעבודות האמנות "לעבוד" בעצמן בחלל ללא קביים מוזיאליות.

שוב, זאת תערוכה טובה. החיתוך הזה מאפשר לנו להביט אל העשור האחרון בסיפוק ולראות שפועלים פה אמנים נהדרים. כמעט כל העבודות מעולות ונותנות באמת תחושה טובה של אמנות. אבל כמבקר צעיר שראה בשנים האחרונות חלק קטן מן העבודות האלו בתוך הקשרן המקורי, התגעגעתי קצת לחוויה הכוללת. תנו לי עוד ממנה, גם בלי לנסות לסכם ולהכניס למגירות.

אמות וספים – אלמנטים של אדריכלות מודרנית באמנות עכשווית
מוזיאון ישראל (סגור עד להודעה חדשה)
אוצרת: איה מירון
נעילה רשמית: 03 אוק' 2020