דרורה דומיני והילה טוני נבוק הן זוכות פרס רפפורט

האמניות דרורה דומיני והילה טוני נבוק הן זוכות פרס רפפורט לאמנים ישראלים לשנת 2020. דומיני היא כלת פרס רפפורט לאמן בכיר, הכולל מענק בסך 35 אלף דולר לצד מימון תערוכת יחיד שתוצג במוזיאון ת״א ותלווה בקטלוג, והילה טוני נבוק היא כלת פרס רפפורט לאמן צעיר ומבטיח, הכולל מענק בסך 15 אלף דולר ומימון תערוכת יחיד מלווה בקטלוג. כל זוכה תתרום עבודה לאוסף רות וברוך רפפורט לאמנות ישראלית, שיתרם למוזיאון ת״א לאמנות.

דרורה דומיני, ילידת 1950, קיבוץ מרחביה, למדה אמנות לתואר ראשון ושני בארה"ב ובאנגליה. משנת 1980 היא חיה ועובדת בתל אביב ומרצה בכירה באקדמיה בצלאל. הציגה בתערוכות רבות במוזיאונים ובגלריות בארץ, בגרמניה ובארצות הברית. בשנות ה-80 נתפשו עבודתה ודמותה כחוד החנית של הפיסול בארץ, וכמודל מכונן של אישה-יוצרת וחונכת לדור הצעיר באמנות המקומית. בשנות ה-90 העלתה דיון ביקורתי בשליטה הגברית המובהקת באתוס ובפיסול הישראלי ואת כושרו של קול נשי לחדור ולחולל בו תפנית. שנות ה-2000 ביצירתה מוסיפות לטוות את התחביר הפיסולי הייחודי לה, באמצעות העמקת הקשר למרחב המקומי ולרוחות המזרח המנשבות בו. המודחק עולה בפסליה כממצאים ארכיאולוגים של ההווה המספרים על מציאות שסועה ואלימה, אשר הדי החזון הסוציאליסטי מתעמעמים ונמוגים ממנה בהדרגה.

הילה טוני נבוק, רשמת ופסלת ילידת 1974. בוגרת תואר ראשון בעיצוב בוויצ"ו חיפה ותוכנית התואר השני באמנות ״בצלאל״, שם היא גם מלמדת במחלקה לאמנות. בוגרת תוכנית הרזידנסי "ארטפורט" תל אביב (2016). זכתה בפרס השרה ובפרס עידוד היצירה מטעם משרד התרבות (2019, 2012), בפרס קולינר לאמן ישראלי צעיר מטעם מוזיאון ישראל (2018) ובפרס גבעון מטעם מוזיאון תל אביב לאמנות (2011), לצד מענקים נוספים. ספרה הראשון, "אם כרגע מה שבוער בך זה פילאטיס, בזה את צריכה להתמקד", נוצר במשותף עם הכותב יונתן רז פורטוגלי, וראה אור בשנת 2018. עבודת קבע שלה מוצגת בכניסה לתחנת הרכבת החדשה בירושלים. בעבודות הפיסול והווידאו שלה מפענחת נבוק את הקודים של שפת האדריכלות והעיצוב הישראליים. עבודותיה מזוהות עם שימוש פיסולי מפתיע ומקורי בחומרים ובאובייקטים יומיומיים נפוצים מתחומי עיצוב הבית והמרחב הציבורי הישראלי. לצד המשחקיות וההומור, יצירותיה מעוררות שאלות על האופן בו עיצוב האובייקטים המקיפים אותנו חושף את הפנטזיות, הכישלונות והשאיפות העמוקות של החברה שבה אנו חיים.

בועדת השיפוט בפרס ישבו דורון רבינא, טניה כהן-עוזיאלי, דלית מתתיהו, רבקה סקר, דורון סבג, דגנית ברסט ועירית רפפורט. בנימוקי הבחירה בדומיני נכתב כי ״דרורה דומיני החלה את פעילותה בראשית שנות ה-80 והייתה מהנשים הבודדות בקרב פסלי ישראל. יצירות בולטות שלה עוסקות בבחינה ובביקורת של המיתוס הגברי הישראלי באמצעות עיסוק בתכנים של גוף, זיכרון ומוות. הפיסול של דומיני נשען על תחביר מקורי שמחבר בין מסורות פיסוליות מודרניות, שקשורות בצורות בסיסיות, פיסול גברי, פעמים רבות בברזל חלוד בממדים גדולים ובין שפה חומרית אישית שמעדיפה את העץ, למשל, על פני הברזל.

"השדה הביתי" כפי שכינתה דומיני את עבודותיה באותן שנים, הניב וריאציות רבות על אובייקטים שכיחים, דמויי רהיטים, ויצר פער מרתק בין משמעותם השימושית ובין תפקידם הפיסולי. שנות ה- 90 עמדו אצלה בסימן היציאה מן המרחב הביתי והרחבה של האובייקט הפיסולי אל המקורות הוויזואליים והאידאולוגיים המקומיים, ביניהם פיסול אנדרטאות, ממפעלי ההנצחה הבולטים במרחב הישראלי. הפנייה של דומיני בעבודותיה אל הנושא הטעון הזה, העלתה אל פני השטח דיון ביקורתי בשליטה הגברית המובהקת באתוס ובפיסול הישראלי ואת כושרו של קול נשי  לחדור ולחולל בו תפנית״.

הילה טוני נבוק, צינור, 2013. צילום: אלעד שריג

בנימוקי השופטים לבחירה בהילה טוני נבוק נכתב כי ״הילה טוני נבוק החלה את דרכה האמנותית בלימודי עיצוב, וההשפעה של התחום הזה ניכרת עד היום ביצירה שלה. הפסלים הצבעוניים והמשחקיים שלה, שהם מונומנטליים ושבריריים בו זמנית, עשויים מאובייקטים שימושיים יומיומיים ורכיבים עיצוביים פופולריים, וחושפים את התכונות המופשטות שלהם. הצורות המופשטות נוצרות בעבודותיה מתוך  היומיומי, מתוך הפונקציונלי, מתוך מנעד רחב של חומרים וחפצים, חומרי ניקוי, ציוד משרדי, כלי עבודה ובניה. העבודות נראות כמגחכות על קונבנציות מודרניסטיות, מוכיחות שזהו משחק ילדים, עבודות הניתנות לייצור ושחזור ביתי.

ביצירתה חוקרת נבוק את עצם רעיון התצוגה. היא בוחנת את היסודות התרבותיים והאידיאולוגיים של תחום העיצוב, ואת הטמעת ההיסטוריה של המודרניזם בתרבות הצריכה העכשווית. העבודות שלה הן לא רק קומפוזיציות סמי-מופשטות ומשעשעות העשויות מעזרי ניקיון טיפוסיים וזולים, בראש ובראשונה,  אלה פסלים שבוחנים את עצם הזיקה בין שני הגורמים הללו – מוצר הצריכה היומיומי והאובייקט האמנותי – על תהליכי הדחייה והמשיכה שעברו לאורך השנים.

אם אנדי וורהול למשל, הציב את האמנות בלבה ליבה של חברת הצריכה והתרבות הפופולרית, והאמנים המינימליסטיים התעקשו על שמירתה של האמנות במסגרת אוטונומית, אליטיסטית ונבדלת – נבוק מבקשת לחבר בין השניים מבלי שיאבדו את תכונותיהם. שני הזרמים פועלים במקביל בעבודות שלה, חותרים האחד תחת השני ומאששים זה את זה בו בזמן. לחומרי הניקוי וההברקה בעבודות שלה יש תפקיד אירוני, כאשר השאיפה האמנותית להיטהר, לגעת בנשגב, באה לידי ביטוי באמצעות חומרי טיהור זולים המיוצרים בעולם השלישי. כאן עולה גם הממד הפוליטי, במובן הרחב, של עבודותיה״.

קרן ברוך ורות רפפורט ייסדה בשנת 2006 פרס המוענק מדי שנה לשני אמנים, בכיר וצעיר, המתגוררים ופועלים בישראל. הפרס מוענק מדי שנה במהלך חודש מארס לציון יום הולדתו של ברוך רפפורט ז"ל, שנפטר בשנת 2010. במקביל להענקת פרסי רפפורט לאמנות, מוענקים פרסי רפפורט למצוינות במחקר הביו רפואי בשיתוף מכון רפפורט למחקר בטכניון ופרס לעשייה נשית פורצת דרך ומחוללת שינוי בחברה הישראלית בשיתוף 'גלובס'.