"ללמוד מחדש איך מציירים"

שלום רתם רשף, אנא הציגי את עצמך.

אני ציירת שעובדת במקביל בתל אביב ובניו יורק, בוגרת המדרשה לאמנות ברמת השרון, ויש לי תואר שני במוזיאולוגיה מאקדמיית רינווארט באמסטרדם. אני עובדת בעיקר עם צבעי אקריליק מדוללים על גלילי קנבס ארוכים והתשוקה הגדולה שלי היא ליצור מיצבים ציוריים המורכבים מגלילים גדולים של קנבסים לא מתוחים או מהדפסים של מקטעים מתוך הקנבסים הגדולים.

כלומר, עברת מציור למוזיאולוגיה ואז חזרת לציור.

כן, יצאתי מהמדרשה לאמנות בטראומה גדולה וחמש עשרה שנים לא ציירתי.

מה קרה?

לכל אורך הלימודים הייתי סטודנטית מוערכת, ואז, בתערוכת הסיום, רפי לביא פשוט עמד וגמר לי את הצורה.

בתערוכת הבוגרים?

בתערוכת הבוגרים.

בביקורות האחרונות?

שציפיתי להן מאד. עשרות רבות של אנשים באו, כן, כאמור הייתי תלמידה מוערכת. כל השנה הבאתי לרפי עבודות והיינו מדברים עליהן, היה לנו קשר טוב. בסוף השנה מצד אחד זכיתי במלגת קרן שרת ובתערוכה במוזיאון רמת גן שנפתח אז, ומצד שני – אף פעם לא הבנתי למה הוא עשה את זה – רפי נעמד מול העבודות שלי בביקורות של תערוכת הבוגרים ולא הפסיק להגיד עליהן ועלי דברים קשים מאד.

מול כולם.

כשהביקורת הפסיקה להיות עניינית התלבטתי אם אני צריכה לענות, אם אני צריכה לקום וללכת. הוא עמד שם, ופשוט לא הפסיק לדבר ולפרק את הביטחון העצמי שלי. הוא לא דיבר בכלל על העבודות שהיו תלויות על הקיר, הוא דיבר עלי. זה היה לא סביר, והבנתי את זה גם ממרום עשרים ומשהו שנותיי אז, ומתוך הנקודה ה״קצת״ מלחיצה הזאת של תערוכת בוגרים. זהו. יצאתי משם ולא הרמתי מכחול 15 שנים.

גם עברת לתחום אחר.

וגם התחתנתי, נולדו לי ילדים, עסקתי בעריכה גרפית. גרנו באמסטרדם וגיליתי שיש תכנית מעניינת במוזיאולוגיה שאני רוצה ללמוד בה, נרשמתי, וזאת הייתה תכנית מצוינת. נסענו למוזיאונים בכל רחבי אירופה וחשבתי שזאת הדרך שלי להגיע לאמנות מכיוון אחר. בעודי לומדת בתכנית הזאת פרצו לבית של ההורים שלי וגנבו משם רק שני ציורים שלי, שציירתי עוד במדרשה. מבחינתי הגנבים היו טובים אלי, כי זאת הייתה נקודת המפנה בחיי. ההורים שלי היו שבורי לב ואני בת מאד טובה, לא הייתה לי ברירה אלא לחזור לצייר. זה היה גם תהליך מעניין, ללמוד מחדש איך מציירים, איך מחזיקים מכחול. בביקור הבא שלי בארץ ירדתי מהמטוס עם שני ציורים חדשים ומאז החיים האמנותיים שלי מתחלקים ללפני ואחרי הרגע הזה.

את רואה קשר בין הציור שעשית לפני לעבודות שלך עכשיו?

תמיד השתמשתי בצבעי אקריליק. היום, אני מציירת ציור מופשט, אני עושה מיצבים ציוריים. גם לפני הציורים היו מופשטים, אבל היו בהם יותר רמיזות לדברים מהעולם. השימוש בצבע היה דומה באופן מסוים. אחד הציורים הראשונים שעשיתי אחרי שחזרתי לצייר היה דיוקן עצמי שלי מסתכלת במראה הולנדית.

רמברנדט.

לגמרי בהשראתו. היה לי חשוב להבין איפה אני בתוך הציור המחודש הזה. אחרי זה עברתי לצייר בגדול, המידה החביבה עלי הייתה מטר וחצי על מטר שמונים. הייתה עבודה אחת שציירתי בה את שני השלישים העליונים, והחלק השלישי נשאר לא פתור, וככה זה נשאר. הציור עמד שעון על הקיר שלושה חודשים אצלי בבית, עד שהבנתי שאני צריכה לעבוד שם עם צבעים מדוללים. זה היה מבחינתי כמו ברז שנפתח. העבודה עם מכחול היא מובנית, את מחליטה על כל נגיעה, ועם צבעים מדוללים זה הרבה יותר פתוח. ב-2016 שגיא רפאל אצר לי תערוכה ב״מקום לאמנות״, זאת הייתה התערוכה הראשונה שבה הצגתי מיצב ציורי. קראנו לה ״שליטה/שחרור״, הרגשתי שנתתי שם למה שאני עושה. הכל תלוי בכמה אני משחררת וכמה אני שולטת, וזה ציור שמקביל לתהליכים בחיים. כמה שולטים, כמה משחררים. עם הזמן, ככל שאני משחררת יותר ככה יותר טוב. אני לא צריכה להחליט על כל קו. יש משהו יותר גדול והרבה יותר מעניין אם אני מרפה ונותנת לציור להיווצר מעצמו.

רתם רשף, מראה הצבה מתוך "אמאבאבת"

איך העבודות שלך נראות עכשיו?

כבר כמה שנים אני מטביעה חומרים בצבע הרטוב, על הקנבס, ובגלל שהצבע נוזלי ומדולל אני עובדת על הרצפה. כמו הרבה דברים טובים התגלגלתי להטבעות במקרה. זה התחיל מבול עץ ששימש כמשקולת ועמד על ציור עם צבע רטוב. כשהצבע התייבש והרמתי את בול העץ, מה שהתגלה היה הטבעה שלו, וזאת הייתה הטבעה מהממת. זה משך לי חלק מהגרונד, וגיליתי דרך ה״ניסוי״ הזה עולם שלם. אני כל הזמן עובדת עם מה שיש מסביבי. התחלתי לעבוד עם ניילון שמצאתי ולאט לאט הוספתי חוטים. זה יוצר משחק בין דו ממד ותלת ממד, משהו שתמיד סיקרן אותי. בהטבעות יש משהו שמבלבל את העין, לא ברור מה שטוח ומה עמוק, מה נשאר על הקנבס ומה התקלף, כי בטכניקה שלי אני מטביעה חומרים וברגע שהצבע מתייבש, אני מקלפת אותם, אבל חלקם נשארים. ההטבעות הראשונות נעשו עם פצפצים וסוגים שונים של פלסטיק: פלסטיק עבה, פלסטיק דק, פלסטיק שמגיע מקומט, פלסטיק שאני מכווצת צפוף צפוף עד שנוצרים קמטוטים של צבע אחר כך. שנתיים זה העסיק אותי. גזרתי אותם, חיברתי אותם, בשבילי זה היה מעיין בלתי נגמר של גילוי.

העיסוק שלך הוא חומרי?

פעם היו שואלים אותי מה מעניין אותי, והייתי עונה שצבע. אני אובססיבית לצבעים. חומר מעניין אותי, למרות שבסופו של דבר אני משתמשת בזיכרון שלו דרך הצבע, החומר עצמו כבר כמעט לא קיים.

את מנצלת את החומרים.

לא, הפוך, הפוך. איך אפשר לומר מנצלת, אני נותנת להם קול. החומרים אצלי מקבלים יותר אחריות, אני נותנת קול לחומרים שאף אחד לא מתייחס אליהם בכלל, לדברים הכי זנוחים ובלתי נראים על ידי אנשים אחרים, אובייקטים שאנשים אחרים היו לוקחים ושמים בפח. אני אומרת להם ״אתם יפים״, ״אתם בעלי יכולות״, “אתם מעניינים״, ו״בואו, שאנשים אחרים יראו את זה גם״. זה לוקח את החומר למקום יפה ואורגני, שזה גם משהו שריתק אותי. לקחת חומרים שהם כל כך לא אורגניים ולהחזיר אותם לנראות טבעית דרך הצבע. כשחושבים על פלסטיק, מדמיינים משהו שמזהם את האוקיינוסים, חושבים על משהו שעשוי מחומר לא בריא, ואני לוקחת את הפלסטיק, ומעבירה אותו למקום אחר לגמרי, למקום הטוב.

המחשבה שלך היא אקולוגית? לי נראה שהעיסוק שלך הוא אמנותי, מדיומלי.

אני חושבת שזה תוצר לוואי. זה ממש Practice Makes Perfect. ככל שאני משתמשת יותר, זורקת פחות ומוצאת שימוש לחומרים האלו, המודעות שלי בתור בת אדם בעולם עולה, בלי קשר לזה שאני אמנית, אני רואה בעצם איך הדברים שאני עושה מדבררים משהו שאני מסכימה איתו. אולי לא התחלתי במחשבה של ״בואו נעשה אמנות אקולוגית ונפתור את בעיות העולם״, אבל תוך כדי עבודה הבנתי שיש לי פה משהו. זה התחיל מחומר והפך לתמה. היו כל מיני נושאים שנכנסו לסיפור של העבודה, ולא היו שם לפני זה. ואלו נושאים שפתאום מצאתי עצמי מתעסקת בהם, לא רק פרקטית אלא גם תמתית.

את מציירת על הרצפה וכשנכנסים לראות את העבודה, יש תנועה אל תוך החלל. הפרופורציות של האדם מול העבודה זה משהו שמעסיק אותך?

אני לא קמה בבוקר ואומרת ״היום אני רוצה להטביע את הגוף שלי על הציור״, אבל בפועל זה המצב. בגלל שאני עובדת מאד גדול, אין לי ברירה אלא לגהור על הציור, לזחול על הציור. רוצה או לא רוצה, אני שם. זה כמעט יהיר בעיני להגיד שאני הולכת לשים את הגוף על ציור וגם אנשים אחרים יסתכלו, ואני לא חושבת על זה בצורה כזאת. ברור שיש משמעות לפרופורציות, לזה שאני אישה, לזה שאני עובדת בטכניקה של מופשט אקספרסיבי, שאני יותר מתכופפת, שאני לא ג׳קסון פולוק שמשפריצה בצורה גברית אלא מפזרת את הצבע. ולא ארצה להגיד משהו שישמע לא נכון, אני מביאה ממקום טוב את הנשיות שלי לציור, למשהו שנעשה בחלקו הגדול בצורה גברית ובוטה. יש איזו מעודנות נשית שאני מביאה, הסתכלות על הפרטים. מעצם העניין יש הבדלים, ועקבות הגוף נמצאות שם. העבודה, הרכינה הזאת, הקנבס והפיזור של הצבע, זו הרבה עבודה פיזית. העבודה שלי ומי שאני גם מוטבעים בקנבס. העובדה שזאת עבודה מאד גדולה, ושהיא נפרשת ומכסה עשרות מטרים, כל פעם מחדש, זה כל כך מלהיב. היכולת הזאת להצטמצם ולהתרחב היא קסומה בעיני.

רתם רשף, מתוך ״אמאבאבת״

היתה לך החודש תערוכה בתל אביב בשם ״אמאבאבת״, שאצרה מירב רהט. את רואה הבדל בין העבודה שלך בניו יורק לעבודה בתל אביב?

זאת תערוכה שאני גאה בה ושמחה עליה מאד. אבל בכלל, אין מה להרבות במילים, בתור אמנית ישראלית את מרגישה שהגבולות סוגרים עליך, שהעולם קטן, שהאפשרויות מוגבלות, שהרבה פעמים אלו אותם אנשים שמוצגים שוב ושוב בכל הגלריות והמוזיאונים. זאת תחושה מתסכלת. הבנתי בשלב די מוקדם שמה שאני עושה הולך יותר בארצות הברית. יש לי יותר שוק, אני מוכרת יותר, אני רואה איך העבודות שלי מקבלות כאן בניו יורק יותר חשיפה. ברור שזה גם תהליך של הרבה שנים, עם עבודה במקביל גם בארץ. אבל ככל שעובר הזמן זה מתלבש פה יותר טוב. בארץ עדיין מתווכחים איתי על האמנות המופשטת שלי. גם אם יש בארה״ב יותר תחרות, לתחושתי עדיין יש פה יותר פרגון ויותר אפשרויות.

ועכשיו את מציגה תערוכת יחיד במוזיאון קאטונה בניו יורק.

באוקטובר נפתחה לי תערוכת יחיד במוזיאון קאטונה בשם ״ארכדיה״. קיבלתי גלריה ויצרתי סביבה ציורית שמורכבת משני גלילים גדולים, אחד באורך 25 מטרים והשני בסביבות 9 מטרים, בשניהם יש הטבעה של צמחייה. מי שנכנס לתוך החלל מוצא את עצמו מוקף בשני הגלילים, גליל על הרצפה, גליל עולה למעלה, יש חוויה עוטפת של החלל, יש לו גודל טוב ואני אוהבת את המשחק של הפרספקטיבה: לא ברור מה למעלה, מה למטה, מה גדול מה קטן, מה זום אין מה זום אאוט, ובמקרה הזה מה בחוץ ומה בפנים. יש מעין תחושה רחמית, במובן החיובי. כצופה, אתה מרגיש חלק מהחוויה הציורית באופן מאד שלם. בעיני זה מרגש.

ספרי על התערוכה.

קאטונה הוא מוזיאון מקסים. הוועד של המוזיאון מורכב מאנשים שגרים באזור, והם, בוא נגיד, מאד אמידים. המוזיאון אהוד על הקהילה שלו, והקהילה היא קהילה רצינית ובעלת משקל, עם אספנים ושוחרי אמנות. בשנה האחרונה התחלפו האוצר הראשי שהוא גם המנהל של המוזיאון, ואוצרת המשנה. הכירו לי אותם והם הגיעו לביקור סטודיו בניו יורק, הסתכלו ונגנבו לגמרי. הם סיפרו שהם הולכים להציג תערוכה בשם Sparkling Amazons, תערוכה שתלווה 11 מנשות המופשט האקספרסיוניסטי האמריקאיות שעבדו בעיקר בשנות ה-40 וה-60 ורובן לא זכו להכרה. הראיתי להם כמה גופי עבודות עם הטבעות של פלסטיק, היה לי ברור שאני רוצה להציג גליל, איזשהו מיצב ציורי, למרות שעניינית אולי הדבר הבטוח יותר היה להציג ציורים. אבל אנחנו לא פה בשביל מה שבטוח. יש לי סדרה שאני קוראת לה Mysteries עם הטבעות שהתחילו בעקבות #metoo, עם בגדים שלי והטבעה של בגדים של נשים אחרות. חשבתי שהם יאהבו את זה כי יש משהו ברעיון של לשים אותי כאשה, ונשים באופן כללי, על הקנבס. אבל הם ביקשו לראות בכלל גליל אחר, עם הטבעות של צמחים שאספתי בניו יורק. כשראו אותו, אמרו ״זה חייב להיות הגליל הזה. זה מה שאנחנו רוצים״.

רתם רשף, מראה הצבה מתוך "ארקדיה"

את מציירת על גלילים גדולים, כלומר הם ראו רק חלק. לך יצא לראות את כל העבודה לפני?

לא, הפעם היחידה שבה אני זוכה לראות את הגלילים במלואם היא כשאני מגיעה לתערוכה. אני לא פותחת את היריעות לפני, וחוץ מזה כאמור הן כבדות, זאת עבודה פיזית, מסורבלת וקשה. אני אוהבת שהעבודה קשורה לסביבה שלה, ושהעבודות קשורות אחת לשנייה. על הגליל הראשון יש הטבעה של צמחייה מתוך החצר של המוזיאון, שמוקף בטבע ירוק ומקסים עם המון עצי מחט ואצטרובלים. כשהגעתי לשם בפעם הראשונה וראיתי את היער הזה אורו עיני, והם אמרו לי ״תאספי״, כי כבר באתי מוכנה עם שקיות. נסעתי כמה פעמים למוזיאון ובכל פעם אספתי צמחייה מהאזור שמסביב, מהעצים שמקיפים אותו. במשך כמה חודשים ציירתי את הגליל הזה.

אני קוראת לו ״הגליל הירוק״, והוא בעצם מכניס את היער של קאטונה אל תוך המוזיאון. העבודה השנייה, זאת שהאוצרים ראו בסטודיו, נקראת ״הגליל הכחול״, ויש בה הטבעות של כחול, סגול, ברונזה וזהב מצמחייה שמצאתי בניו יורק. נכון שיש בעיר הרבה עצים, אבל יש בהם איזה מזיק ולכן קיים איסור מוחלט על איסוף של צמחייה. לא לגזום, לא לאסוף מהרצפה ולא לקחת מסנטרל פארק. אספתי בלי שישימו לב, במחשבה שאם אתפס אגיד להם שאני תיירת ולא ידעתי שאסור.

גנבת צמחייה!

אכחיש הכל אם ישאלו אותי.

מעניינת אותי ההיקסמות שלך. את מתארת הרבה איך פתאום נוצר משהו, פתאום משהו קורה ומתרחש בתוך חלל או בציורים שלך. כמו ילדה שמוקסמת מזה שקורה משהו בעולם.

מה אני יכולה לומר? כן, לתמימות יש ערך. המון שנים חשבתי שלהיות תמימה זה מקום מסוכן להיות בו. העולם הוא מקום שאם את לא מודעת לחלק מהדברים שקורים בו, הוא יכול לאכול אותך, אפשר להיבלע שם בחוץ. עם השנים למדתי גם לאפשר לעצמי להסתכל מחדש בעיניים תמימות, עיניים שמרשות להתפעל מחדש מדברים שקיימים בעולם, בלי לחשוש מהתוצאות כי אני לא על המשמר. יהיה בסדר גם אם אני לא בדיוק בודקת כל רגע. המקום הזה מאפשר לי להיפתח ולהגיע למקומות שלא הייתי יכולה להגיע אליהם אם הייתי מכוונת, בודקת ונזהרת. יש איזו צלילה גדולה או קפיצה גדולה או ריחוף מעל העולם, שמתאפשר בזכות זה שאני אומרת כן, בואו נראה מה יש פה, בואו נראה מה זה מאפשר, מה אפשר לגלות, מה מסתתר. אני תמיד אומרת שאני לא מציירת לקראת מטרה מסוימת, אלא הפוך. תהליך הגילוי, ליצור בעולם משהו שלא היה שם קודם, זה הדבר המקסים וזה מבחינתי הדבר שאני עושה. ואת זה אפשר לעשות רק עם קפיצת אמונה. אני יוצרת לעצמי חוויה, ואני יודעת שאביא איתי עוד אנשים שגם יחוו אותה. ואני מקווה שרוב האנשים שיבואו יגידו ״וואו, אוקיי, זה היה שווה״.