הבדלה, או: איך מצלמים רוח?

בתערוכתה הלירית, ״עד שייאסף החול״, מצלמת נגה גרינברג הלך רוח; היא לוכדת רגעים שמעמדם כה חמקמק עד שניתן לומר שהם אינם קיימים בעולם הממשי. הסדרה מצולמת בבתי זרים, רגעים לפני כניסת השבת. זהו זמן לימינאלי, שטח הפקר בין ממלכת השמש לזו של הירח. עבור אדם מאמין זהו זמן טעון עוד יותר; זמן של מעבר בין חול לקודש, בין אווירת יומיום לטקסיות.

משמעות המילה ״לאסוף״ בעברית היא ללקט, לערום, להוסיף. אך באופן כמעט פרדוקסלי איסוף הוא גם סיום. הביטוי ״עד שייאסף החול״ משמעותו ״עד שייערם״ אך גם ״עד שיגיע לקיצו״. האם החול יכול להגיע לקיצו? מהו החול? היומיום מחד אך גם זה שלא ניתן לאמוד או לספור, שלא ניתן לבדלו.

אני מוצא אנלוגיה יפה בין הכפילות הזו, שהוזכרה כעת, לבין פעולת הצילום עצמה. הצילום אוסף, זוהי אחת מתכונותיו המובנות של המדיום הזה, אך באותה העת הצילום גם מכלה וממית, מביא את הדימוי לקיצו. גרינברג שייכת לקבוצת מיעוט של צלמים מסורתיים. לצילומיה איכות אנלוגית אשר מדגישה את החומריות המדיומלית, את נוכחותם בכל של המצלמה ושל סרט הצילום, תזכורת תמידית לנוכחותם האינסטרומנטלית. הצילום המסורתי מחדד את אי הנצחיות של הצילום, את היותו בן זמנו של המתבונן. הצילום מתיישן, מתבלה, עקבות הזמן ניכרים בו.

נגה גרינברג, מתוך "עד שיאסף החול", בית האמנים בירושלים, 2019

מה מצלמת גרינברג? את מה שאינו ניתן לייצוג. את האוויר הלכוד בין שני קירות, את האור הנח על המיטה, את ניחוח הבית בשעת בין ערביים. אלו הם תיאורים של רוח, של מה שאינו נראה, ויותר מכל – של מה שאנו משליכים על המציאות. בדומה לציור האימפרסיוניסטי, גרינברג אינה מצלמת את העולם אלא את האופן בו היא מתבוננת בו וחווה אותו. היא מייצרת דימוי של התרגשות, של אינטימיות, של התפעמות, של פעימות הלב.

אפשר לחשוב על Uta Barth, הצלמת הגרמנייה שפועלת בקליפורניה ועבודותיה עוסקות בהפשטה שברירית של מערכות ייצוג של הביתי, פואטיקה אוניברסאלית, אנושית ובמידה רבה רוחנית.

גם גרינברג ניחנה במבט דומה; היא מפשיטה ומצמצמת, מביאה את הדימוי לנקודת זיכוך כמעט מיסטית. עבודותיה מבקשות ללכוד את הנשגב כפי שהוא מופיע דווקא בחדרי חדרים ולא, בניגוד להופעותיו המקובלות במרחב הטבעי, במובנו הבראשיתי. זוהי רומנטיקה שונה מזו של המאה ה-19. אם שם האלוהי מגולם בים ובפסגות ההרים, כאן, אצל גרינברג, השכינה שוכנת בבתים, על המיטות, בינות לסדינים.

נגה גרינברג, מתוך "עד שיאסף החול", בית האמנים בירושלים, 2019

עניין נוסף, נוכח לא פחות, הוא הנעדר, או ליתר דיוק – ההיעדר. גרינברג מצלמת את חללי הבתים, מיטה מוצעת סדינים, קולב עליו תלויים שני כובעים שחורים, שולחן אוכל ולצדו שני כסאות. כמו נעלי האיכרים או הכיסא של ואן-גוך, מקומות ואובייקטים אלו אכלסו ושימשו זה עתה גוף. סביר שהגוף יחזור אליהם שנית בעוד רגע קט אך כעת, לזמן קצר כהרף תריס המצלמה, הם ריקים ומרוקנים, מותירים טביעה של האנושי בדמות טבע דומם.

לצלם משמעו ליצור צלם. בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ, ואת האדם יצר בצלמו. שיאה של היצירה בצלם היה הבחנה והבדלה; ראשית של אלוהים ולאחר מכן של האדם. אלוהים מבחין בין אור לחושך, את האדם לימד להבחין בין טוב לרע.

גרינברג מביאה את הבריאה בצלם אל רגע קריטי. היא מבחינה בין חול לקודש ועושה זאת באמצעות המצלמה, כאישה היוצרת בצלמה.

"עד שיאסף החול"/ נגה גרינברג
אוצרת: יעל רוכמן
בית האמנים בירושלים
נעילה: 11.05.19