אור מוצק

שיחה בין אבי סבח ונטלי אילון בתערוכה "מעט אש בכלי", הגלריה, מכללת אורנים
אוצרת: אורית בולגרו
17.3.19-18.5.19

גלם-גולם, אורגני-אנאורגני, טבעי-מלאכותי, נוזל-מוצק. התערוכה הזוגית של נטלי אילון ואבי סבח מציגה מנעד פיסולי וציורי שנע בין האפשרויות הללו ובין מצבי צבירה שונים של חומר. בבסיס התערוכה עומדת השקפת עולם ופרקטיקה אמנותית משותפת לשניהם, המבקשת לחלץ מחומר הגלם את האנרגיה שאצורה וכלואה בו וכך להעניק קיום לגולם, לנשמה שחבויה בו. אבל נדמה שאין כאן מצב סופי של אובייקטים או סיכום תהליך, אלא מרחב של אבולוציה מתמדת. שם התערוכה, ״מעט אש בכלי״, הוא ציטוט מפרגמנט של המשורר ישראל אלירז, המפנה מבט אל כוחה של האש, אל אנרגית החום, כנקודת מוצא והנעה של יצירה.¹

אבי סבח: תערוכה זוגית היא לא דבר מובן מאליו. כבר ברישום הפנים המשותף ניכר שזו תערוכה על זוגיות. וברצינות, יש בה זוגיות ממין אחר, חבירה של פרקטיקות קרובות, השקפות עולם קרובות. אלו טריטוריות שיש ביניהן חפיפה, גם בפניה לחומרים מסוימים וגם באופי הפעולה עליהם. החפיפה הזו היא מקרית, לא מודעת, אולי אל-טבעית, במונחים של התערוכה. ״מעט אש בכלי״, שם התערוכה, מדגיש אנרגיה שכלואה בדבר, באובייקט או ברישום. בעבודה ״קופים״, הדיוקן המשותף, טביעת הפנים היא השארה של חותם, שומן פנים שעוזב את הפנים, ומשתמר באמצעות הפחם, שגם הוא תוצר של שריפה.

נטלי אילון, "עטלף", קרמיקה, 2019

נטלי אילון: ברישום המשותף הפנים הופכות לנגטיב, העיניים נעשות שחורות, שרופות, מפוחמות. הראייה היא חוש מתעתע, מאוד מרכזי בהוויה שלנו. אף אחד לא יודע באמת איך רואה הזולת ולמרות זאת, יש קונצנזוס יחסי, שכולם רואים אותו הדבר.

הטכניקה של הדיוקן המשותף החלה מהמחשבה על השארת חותם גופני נקי על גבי נייר. הכול קרה במקרה, כשעבדתי עם אבקת פחם, וראיתי שהיא נדבקה לטביעות האצבע שהשארתי על נייר רנדומלי בסטודיו. לאחר מכן התחלתי להטביע את פניי על גבי ניירות ולפזר על ההטבעות אבקת פחם, לראות אם נשאר סימן, ואכן, גיליתי שנשאר.

הציור של אלומת האור (״אלומת אור״) הוא תולדה של אותו ניסוי. הוא נעשה באותה הטכניקה, שימוש באצבע חשופה שמשאירה חותם שמנוני על גבי נייר. עבודה זו נולדה מתוך השאלה ״האם ניתן לייצר אלומת אור שמחשיכה, שמכלה את עצמה, ופועלת כ׳אנטי חומר׳״? בפועל, התהליך הזה ״מאיר״ את האלומה באמצעות חומר ״חשוך״, תוצר של שריפה, של אש-הפחם.

כשהלכתי בתל אביב, בשדרות בן גוריון, נתקלתי בפסל גבוה, גושי, שנעשה על ידי גבי קלזמר. "פסל מנדטורי מספר אחת" מ-1991, פנס רחוב השופך אלומת אור מפלדה, ופתאום ראיתי שוב את המופע הזה, בו האור – החומר שבאמצעותו מתאפשרת הראייה – הופך לגוש של חומר, שניתן לגעת בו, חומר שהאור לא עובר דרכו, חומר חשוך. ומכאן עלתה השאלה על האופן בו מתרגמת ראייה לחומר. עבורי, העיסוק בעיניים התחיל בהקשר של מחקר פיזיקלי ומשם המחשבה המשיכה לפליאה מול הקבלות צורניות, כמו בטקסט של בורחס, "חיות כדוריות":

"הכדור הוא האוניפורמי שבגופים המוצקים. בשל כך, וכן גם בשל יכולתו לסוב על צירו בלי שיצטרך לשנות את מקומו, ובלי שיעבור את גבולותיו, משבח אפלטון את החלטתו של הדמיורג, שנתן לעולם צורת כדור". בסוף הטקסט מצטט בורחס את הפסיכולוג הגרמני תיאודור פכנר: "…הצורה הכדורית של האדמה אינה אלא צורתה של העין האנושית, שהיא האיבר האצילי ביותר של גופנו". האצילות הזו, שחוברת לממד רגשי נוסף, שכרוך באחר. המבט בעיניים של מישהו אחר, הוא רגע של גילוי מאוד גדול.

אבי סבח, "נוף מטוגן", שמן, עפרות, ופנדה וזכוכית על נייר, 2014-2016

א.ס: בעבודות שנמצאות כאן, העיניים הן עיניים שרופות. כמה העין יכולה לראות עד שהיא נשרפת? כמה אור ניתן לקלוט עד רגע הסנוור? סנוור הוא מין שריפה של איזשהו חומר בתוך העין, שיש לו זמן החלמה מהיר. מול השמש הבוהקת, העין ממש נפצעת. מכאן הגיעו המחשבות על ארובת העין והציור שמכיל כמות מסיבית של פיח. הארובה מכוונת אל השמיים, מסתכלת אליהם באמצעות חושך או אופל. בציורים, העיניים מצוירות באמצעות אש, המצת מוצמד לנייר, ואז השריפה מפנה מקום לעין, שהיא בעצמה נשרפת. יש כאן לופ כזה שאני אוהב, עין שרופה וארובת עין. יש בתערוכה כמה רישומים שנוצרו בחום. לפעמים זה טיגון, נייר שנכווה, או שריפה ישירה, אמצעי חם שמותיר סימן.

ומול מצב כזה של ראיה או חושך, תילי הבדים שבתערוכה מזכירים מצבים של בעלי חיים מסוימים, שבהם העין יוצאת מתוואי הגוף, מתרוממת ונשלחת החוצה. אצלי, התל החל ממחשבה על יצירת אובליסק רך. אובליסק, עמוד שמספר סיפור ומנציח אותו. האובליסק הראשון שעשיתי היה מבד ריפוד בצבע חרדלי, חולי, שהזכיר לי ספה מבית הסבים.

נטלי אילון ואבי סבח, "מעט אש בכלי", מסיכה אפריקאית, פחם, קרמיקה ונורת לד, 2019

נ.א: התל עבורי ממשיך עיסוק שהחל בתערוכה קודמת, שבה הופיעו צורות גיאומטריות שיש להן משמעות ותפקיד קוסמולוגי. ליתר דיוק, העיסוק החל מתוך המחשבה על הצורה הגיאומטרית של חור שחור. זו צורה שמאוד מרגשת אותי, כיוון שאופן ההתנהגות של חור שחור מכיל בתוכו פוטנציאל להזדהות רגשית – יש פעמים בהן אנחנו מגיעים לרגע בו הרגש שלנו שואב אותנו למחוזות עמוקים, בלתי ניתנים להסבר. לפעמים הרגש שלנו הוא סוג של חור שחור. אפשר לחשוב על כך מהכיוון של הפילוסופיה ההרמטית, שגורסת כי הבריאה מתקיימת במספר מעגלים מקבילים; כל אשר קורה ברמת המציאות הפיזית, מקביל גם לרמות המציאות הרגשיות והשכליות. יש האומרים כי חורים שחורים נמצאים בבסיס כל גלקסיה, מניעים אותה. מצד שני, מדובר בעצם קוסמולוגי עם משמעות קטסטרופלית – כוח הכבידה שלהם חזק יותר מכול, הם שואבים פנימה, מעלימים. מעין שער אל הסוף, או לחילופין, אל האינסוף. מבחינתי, התל, או ההר, הוא גם האפשרות לבור או חור שחור, שהוא הצורה הנגדית, ההפוכה. כמה פואטי זה לחפור בור עמוק כדי לבנות מגדל גבוה?

התילים הם הר שהאדם יצר, יצירה מלאכותית של הצטברות. זאת לעומת ההר הטבעי, שהוא תוצר גיאולוגי. זה מיד גורם לי לחשוב על משחקים של קנה מידה, כמו במקרה של צורת העין וכוכבי הלכת. מאקרו ומיקרו. בעצם, כל אותן צורות קוסמולוגיות ענקיות, חוזרות על עצמן בקנה מידה קטן יותר על פני כדור הארץ. אם חור שחור הוא סוג של נקודת מעבר בחלל החיצון, הר הגעש הוא נקודת מעבר לבטן האדמה. הוא מהווה הזדמנות לעבור אל הלא-נודע. זהו רגע שיש בו פוטנציאל. הלבה של הר הגעש היא חומר גלם מאוד ראשוני, והיא אוצרת בתוכה אנרגיה של חום שמגיע מבטן האדמה. ובמובן הזה, הר הגעש הוא דומם שיש בו חי – יש בו מוות וחיים, מעט אש בכלי.