שלושה סיפורים של שלושה ימים, כולם ישראליים

אצל הים היא קיבוץ של שלוש סצנות מבוססות על סיפורים מאת ס. יזהר. בסיפורים, אשר כל אחד מהם מתרחש בים אחר; הכנרת, המלח, התיכון, אנשים במצבים שונים מנסים ככל יכולתם לנכוח ב״רגע״. מפריעים להם איתני הטבע, מפריעים להם רחשי ליבם, טורדות המחשבות, והם, האנשים, מנסים להרפות. קנר מכוונת את תשומת הלב של הקהל אל הרגעים הבודדים, או אפילו אל הרגע האחד, בהם אנחנו חיים את חיינו במלואם. עבור קנר, זהו רגע שבו אנחנו נחים מן המחשבה ומפנים מקום לרגש ולהרגשה מודעת. זה רגע שבו נגמרות המילים ודבר אחר יכול להתמקם בחלל שהתפנה; אולי התגלות, אולי הארה, אולי התאהבות, רגע שאי אפשר להחזיק בו אלא רק למתוח אותו. האנשים מהסיפורים, יחד עם האנשים שהם קבוצת התאטרון של רות קנר, משתמשים במיני תחבולות פרפורמטיביות כדי למתוח את הרגעים האלה ולשתף בהם אותנו, הקהל.

בפתיחת ההצגה סופרת בחורה על הבמה את מנין הכרטיסים שנמכרו ומחשבת את ההכנסות לקופת התאטרון ״כרטיס רגיל עולה כך, וכרטיס גמלאי או סטודנט עולה כך״. מלאכת הספירה משעשעת למדי, ומטשטשת את הגבול המקובל בין ״לפני שההצגה מתחילה״ ל״זמן ההצגה״. כך מתחילה הקבוצה לעסוק בזמן החולף, בגמישות התפיסה שלנו אותו. כך פשוט, לפני שההצגה מתחילה ממש. קנר מתגרה בצורך שלנו להתמקם על ציר של זמן אחד ורציף ולייחס חשיבות ל״לפני״ ול״אחרי״, וגם מזכירה לנו ומעניקה קול של ממש לטרטור טרדות היומיום שכולנו מכירים ועכשיו אמור לעבור ל״מצב שקט״ עת נכנסנו לאולם התאטרון. אלא שבדיוק כפי שאנו כצופים בורחים במחשבותינו לא פעם לעניינים שונים מהדבר המתרחש לפנינו, ומתקשים להתמסר לנוכחות מלאה וטוטאלית כקהל קשוב, כך גם הדמויות מתקשות להיות ברגע.

הסיפור הראשון, ״הליכה״, משחזר את רגע הגילוי של מישהו מהמין השני, ומתרחש על שפת ים הכנרת, שם יושבים נער ונערה החווים פתאום סקרנות אינטימית. הטקסט כתוב כזרם תודעה של הנער, שמדמיין גם את זה של הנערה, והוא נכתב על ידי יזהר כשהיה כמעט בן שמונים. בהתאמה, גם הקבוצה מפענחת את הטקסט במבט לאחור בחיפוש אחר הרגע האבוד הזה, ללא התרפקות נוסטלגית ובערנות מלאה למניין שברי הרגעים שמתקבצים לרגע אחד אותו האדם זוכר במשך חיים שלמים.

שני שחקנים מגלמים את הנער והנערה, ושני שחקנים נוספים מגלמים את הקולות שבראשם, מתערבים פיזית במתרחש בין שני הנערים הביישנים והמבולבלים, דוחקים בהם להתקרב ובו-בזמן מפריעים את האינטימיות. הקהל מוצא עצמו, בדיוק כמו בסיטואציה המוצגת לפניו, מצפה עד כלות להתרחשות הרגע החמקמק של האינטימיות שעוד רגע ממש יקרה ותהיה אולי נגיעה או נשיקה והופ! מתגלה איזו חוסר הבנה, פרח או פרפר גונבים את תשומת הלב, כלב מתעקש לרחרח או לשחק, הו אלוהים, כמה דברים יכולים להפריע לרגע הזה להתרחש! מגדל המתח מתפרק, התכוננות ארוכה ומפרכת לקראת הרגע מאבדת את הקסם החמקמק, ומתחילים שוב מחדש. התנודה הזו בין ה״כמעט קורה״ לבין ה״שוב מתחילים מהתחלה״ מתישה גם את הקהל וקנר, באומץ רב, מוליכה כמו פרפר אל האש את הקהל אחרי שחקניה שוב ושוב, והקהל ממשיך להתמסר פעם אחר פעם.

מתוך "אצל הים", קבוצת תאטרון רות קנר, צילום: שירז גרינבאום

מבריקה בעיני הבחירה לעבוד עם בובת מניקן מפורקת, שאחד השחקנים מניע בתנועות מדודות תוך ריכוז עצמי וחציית הבמה מספר פעמים באלכסון, משל היו גלים. במקום ים, יש כאן שבירה של גוף הפלסטיק ואיחוי מדומיין שלו באמצעות הגוף החי המניע אותו כמחול של נשימות. הדימוי של חלקי הגוף הצפים בחלל עובד יפה גם עם הרעיון של השקט שאחרי הסערה – אז מגלה הבחור את האדמה. אולי, לתחושתו, הגיע חלקים חלקים לחוף, אבל הנה, הוא חי. לא מעט הומור משלבת חבורת השחקנים שמגלמים את הרוחצים בחוף בבגדי ים שובבים, מאמץ הפקתי גדול ביחס לרגע הקטן בו הם נמצאים על הבמה, ״רק״ כדי לסמן לנו תפאורה כביכול – גם זה רמז למחשבה על הרגעים, החשיבות שאנחנו מייחסים להם והזמן המוקדש להם.

הסיפור השלישי, ״ריצה״, הוא חידוש של ההצגה ״ריצה״ שעלתה לפני כשנתיים במוזיאון תל-אביב. המוזיקה החיה התחלפה בהקלטות סאונד, ונוסף אלמנט ווידאו, פרי שיתוף פעולה עם האמנית הילה לולו לין. הסיפור, אשר עוסק בטיול לים המלח ומצדה שמשתבש, מקבל ביטוי פרפורמטיבי בדיאלוג של שחקנית אחת מול האמצעים הטכנולוגיים, בין דברים מוכנים מראש לבין מה שמתרחש באופן חי על הבמה.

בחלקה האחורי של הבמה מוזיקאי עומד אל שולחן מחשב ויוצר הפרעות של סאונד או סאונד מפריע, וכמעט אפשר לראות את גלי הקול הצורמניים שנשלחים היישר אל גופה של השחקנית, הנאבקת באותו זמן בשורה של ג׳ריקנים שעליה לסדר. בין השחקנית למוזיקאי יש חומה, גם היא עשויה ג׳ריקנים, ועליה מוקרנות אותיות בפונט מחודד שמדגישות ויזואלית חלקים מתוך הטקסט. בסיפור הזה, שגם הוא מציב אדם אל מול המוות, יש רגע של התגלות, אולי אלוהית, והקבוצה של קנר מורידה את הרגע הזה, כמו רגעים אחרים בערב, אל הכאן והעכשיו, אל הפשטות הזו, המזוקקת, שהיא היא כל הרוחניות כולה, והיא בהישג יד.

מתוך "אצל הים", קבוצת תאטרון רות קנר, צילום: שירז גרינבאום

שלושה סיפורים של שלושה ימים, כולם ישראליים. ישראליים באופן מודגש, כי לקנר, כפי שהיא מציינת בשיחה קצרה שערכתי עמה לא מזמן, חשוב לעשות תאטרון ישראלי. היא מבקשת להתרחק מעבודה ״בהשראת״ או מ״לעשות כמו״, לא מנסה להיות חלק מן התרבות האירופית או אחרות, אלא מחפשת קול מקומי שמבטא נוכחות כאן, בארץ הזאת.

על אף שההצגה נמשכת כמעט שלוש שעות, כולל שתי הפסקות קצרצרות ליין וקלמנטינות, כשחזרנו לשבת באולם לקראת החלק השלישי של הערב, אמר בחור שישב לימיני ״איזה כיף שיש עוד אחד!״

אז איך הופכת קנר את הטקסטים העשירים בתיאורי נוף וחיבוטי נפש לפרפורמנס מרתק? באמצעות תפיסה עשירה לא פחות של מרכיבי המופע, שובבות בשימוש בחלל וטכנולוגיית סאונד ווידאו, ומעל לכל – קבוצת שחקנים שכל נים בגופם נושם ומבטא את המילים שכתב יזהר. הייתי אומרת שזהו קסם, אלא שברור כי אווירת ה״פוף״ וה״הופ״ וה״היי״ המחויכת שמאפיינת את ההצגה נשענת על עבודה דקדקנית ומיומנות שהיא פרי של עבודה מעמיקה – שכל וגוף.

קנר, בהשראת יזהר, רוכשת כבוד מיוחד ל״רגע״ ולהיותנו בו או לאי ההצלחה שלנו להיות בו. ובמובן הזה, עבודתה עם הסיפורים והתרגום שלהם לרגעים פרפורמטיביים היא כמעט מלאכה מדיטטיבית. כשיוצאים מן האולם, אפשר פתאום לחוש ממש בכל רגע את ההליכה ברחוב ואת משב הרוח הלילי, ולהבין ש, ״היי! אנחנו כאן, ממש עכשיו״.

אצל הים – שלושה סיפורים מאת ס. יזהר; יצירה בימתית מאת רות קנר;

שחקנים: שירלי גל, רונן בבלוקי, עדי מאירוביץ', דניאל אדוורדסון, טלי קרק;
דימויים חזותיים: הילה לולו לינ פרח כפר בירעים; עיצוב במה: רוני תורן; מוסיקה: אילן גרין ואבשלום אריאל ; עיצוב תאורה: שקד וקס ויאיר ורדי