בֵּיצָה: גוּף סגלגל המכיל חֶלבּון וחֶלמון, שממנו מתפתח בעל חיים או שבּוקע ממנו אפרוח או שֶרץ (מילון ספיר). או רעיון חדש?
תמי צרי, מייסדת עץבעיר התל-אביבי, מתארחת במסגרת פסטיבל "מנופים" במרפסת של מוסללה על גג מרכז כלל בירושלים עם הפרויקט "אפס.בית.אדמה". צרי תתקיים בעיקר ממזון שליקטה בסביבה הקרובה ותמחיש למבקרים חיי קיימות מבוססי מִחזור. היא תשאף לא להשאיר עקבות, ואת ההפרשות (המוצקות) שלה תזרע בביצי אדמה יפות תואר. באביב היא תשוב לאכול את העגבניות שהזינה מגופה. כניסוי בקיימות זה פורץ דרך; כאמנות זה מחבר בין עליונים ותחתונים.
משאל פייסבוק קצר לגבי הביצים שיוצרו במיוחד לפרויקט במרכז אדמהיא (מרכז לפיסול, עיצוב ובנייה באדמה שבסיסו על אותה מרפסת) העלה את ההשערות שהן ראשי צבים מפטפטים, נשיקות בוץ או מכלי קבורה קטנים לאפר או לזרעים. כשהן אטומות, הביצים האליפטיות מסתוריות עוד יותר; גודלן על-טבעי, דינוזאורי. הן עושות חשק לגעת, לאחוז ולהרגיש את משקלן. מחוספסות למגע למרות צורתן החלקה, טבעיות ולא טבעיות, הן קוראות לנו להבין את החומריות שלהן ומשדרות סוד ותוכן.
אלא שאף ציפור לא הטילה אותן, ולא יבקע מתוכן דבר, לפחות לא ישירות. ההפך הוא הנכון. מי ששיער שמדובר במכלי קבורה לאלמנטים טבעיים קטנים – שיער נכון. האמנית שיצרה אותן, דפנה ילון, מייסדת אדמהיא, מתמקדת בפיתוח מכלי אדמה רב-שימושיים, נושמים, שמשלבים פונקציונליות ואסתטיקה ומשתלבים בסביבה האורבנית. האמנית שתטיל לתוכן את מוצקיה, צרי, תאטום אותן היטב בעזרת תערובת אדמה ותניח אותן בצד להבשלה. לאחר מכן הן תיטמנה בעציץ, ואט-אט, עם ההשקיה, הן תתפרקנה בתוכו. כמוסת אדמה פורייה.
כלכלת הבית וריפוי העיר
נעים באי-שקט? מרגישים קצת דחייה מהנושא? חכו רגע, מציעה צרי, מייסדת עץבעיר, בית לאקולוגיה עירונית בכיכר ביאליק בתל-אביב. בואו נדבר רגע על החיים ועל הריקבון והפסולת שמלווים אותם. בבית שיסדה לפני 12 שנה חוקרים היא ושותפיה את הקיום הביתי האקולוגי, המחזורי, היצרני, כפי שהוא יכול להתקיים לא רק בבקתת עץ פסטורלית ביער מבודד, אלא בלב תל-אביב. אחד העקרונות המנחים אותם הוא עקרון המעגליות של החיים (והמוות) והרצון להחזיר לשיחה – כמו למשקי הבית ולקהילה – את הבסיס ואיתו את החלק המושתק, ה"לא יפה" כביכול, של מחזור החיים.
צילום: תמי צרי
עץבעיר שוכן זה עשר שנים במבנה באוהאוס גבוה-תקרות בכיכר ביאליק האלגנטית ומושתת על עקרונות של חקלאות בת-קיימא. החקירה התוססת שמתנהלת בו כוללת אלמנטים מוכרים כמו שימוש חוזר במים, צריכה מבוקרת ומינימליסטית, יצירת קומפוסט והנבטה, אבל זו רק ההתחלה. בני הבית קונים מזון אורגני מחקלאים שהם מכירים, קונים בגדים מיד שנייה בלבד ומתקיימים בלי להיכנס לסופרמרקט. הם מקדישים את מירב זמנם למשק הבית עצמו – כעיקר החיים, ולא כתוספת שולית ומעיקה.
הבית גדוש בדי תפירה ובקבוקונים שמכילים תמציות שדייריו מכינים בעצמם והן מיועדות לניקוי, לקוסמטיקה ולריפוי. הם גם מייצרים חומץ משיירי מזון ומחומרים טבעיים, את משקה הקמבוצ'ה ואת כל צרכיהם האחרים. האמיצים שוטפים את ישבנם באמצעות כוס שמתפקדת כבּידֶה נייד ומנגבים במגבת אישית ייעודית קטנה, ובכך תורמים לשינוי שאולי יציל את 12 אלף העצים שנכרתים מדי יום על כדור הארץ והופכים לנייר טואלט.
צרי מזכירה שהמהפכה הפמיניסטית ("הראשונה") הוציאה את האשה מהבית והשאירה את הבית ריק, ולכן נטול חיים. בימינו, היא אומרת, בתים רבים עומדים ריקים רוב היום – מצב לא אקולוגי בעליל. בעץבעיר, לעומת זאת, הבית חי ופועם כל היום: מכינים, מחמיצים, מבשלים, אוכלים, מדברים, משחקים, מנקים, מבלים, ישנים וחוזר חלילה. זאת, מבחינת צרי, קיימות אמיתית, ולמעשה נדירה. אפילו מרכזי קיימות כמו מוסללה דוממים בלילות. עץבעיר מציע מודל לחיים מחוברים וקלילים יותר, ובה בעת מודל לתיקון עירוני: עירוניות שנשענת על עשייה מקיימת בבתים ובקהילות הופכת את העיר למקום מרובה עצים, חמצן, מים נקיים ויופי.
עץ פוגש אדמה
צרי עצמה לא יוצאת בערב מהבית לבילויים אמנותיים או אחרים. "זה נראה לי חלק מתרבות הצריכה, וזה לא מעניין אותי", היא אומרת. "תרבות שהיא ספונטנית בתוך הקהילה מרתקת אותי". כשהיא כן יוצאת זה בעיקר כדי להביא את בשורת הבית לקהל הרחב. בשנת 2012, לדוגמה, היא חיה במשך שבוע ביריד האמנות "צבע טרי" במבנה ארעי שבנתה עם שותפים לקהילה ושאיפשר לה עצמאות מרשת החשמל, הגז והביוב. צרי אירחה את קהל צרכני האמנות לכוס תה ולשיחה רגועה על שינויי התודעה שנובעים מהבחירה בפשטות.
פרויקט המֶשֶך ההוא נקרא "אפס. בית", כשהאפס מתייחס מצד אחד להתנזרות הנגזרת מאופן החיים שהיא פתחה שם בפני הקהל, ומצד אחר למלאות העגולה שהחיים הללו מציעים. הפרויקט העכשווי לוקח אותו רעיון הלאה ונקרא "אפס.בית.אדמה". כשקיבלה הזמנה להעלות מיצג בנושא פסולת תחת הכותרת "אמנים מדמיינים עיר אחרת" עם קבוצת מוסללה, נזכרה צרי בחלום שנשכח על אפשרות להטיל צרכים לתוך מעטפת. הרעיון היה לייצר שירותי קומפוסט מיוחדים, אבל צרי מצאה את עצמה שואלת למה בעצם לא להטיל צרכים באדמה, כפי שנוהגים בחיק הטבע. כשהגיעה למרפסת, פגשה את ילון, שמלמדת, חוקרת ומפסלת באדמה בעיר זה שנים, ועוסקת בין היתר בפיתוח ויצירה של מכלי אדמה אורגנית-אורבנית. יחד עם שתי נשים מהמרכז, התיישבו צרי וילון לשיחה רוויה ברעיונות שנשים רגילות ללוש לחומר. הרעיון למכלים קטנים יותר, שיהיו בני-ביצוע, עלה מכל הנשים וידיהן יחדיו, ואז ילון הוציאה מעין חצי ביצה ושאלה, "כזאת?".
המטרה היתה בהירה: לזרוע ספק בנוגע להטלת הצרכים שלנו למערכת הביוב. כפי שצרי מסבירה היטב, ברגע שהתרחקנו מהאדמה – כלי הקיבול שמקבל את ההפרשות שלנו בשמחה פעלתנית של מיקרואורגניזמים ויצורים אחרים – והתחלנו לחיות על משטחים אטומים שאי-אפשר לחפור בהם, הפתרון שנמצא לצרכים היה לחבר אותם למערכת שמדמה במעט את הצנרת הפנימית שלנו ועובדת על מים. "וזו", היא כותבת ב"יומן המשתמשת" שמלווה את הפרויקט, "היתה טעות שעולה לנו היום בהמון משאבים של מים ואנרגיה, מייצרת זיהום ועבודה מיותרת, ומבוססת על חשמל ועל קילומטרים של צנרת שקשה מאוד לתחזק, כך שהיא מאוד לא חסינה, ואת המפגעים שלה אנחנו פוגשים בים". למעשה, פחד המחלות והגועל שדבק ב"אדמה שבגוף" – הכינוי הוא של ילון – נובע מהמפגש של ההפרשות שלנו עם מים.
צילום: דפנה ילון
אז רגע, אלו באמת ביצי אדמה שיוצרות תחושה קצת לא נוחה? ביוב, לעומת זאת, זה רעיון נעים?
(עד כאן השאלה החינוכית. שאלות ממין זה מתלוות לכל עבודת קיימות רצינית ומאפיינות את הפעילות השוטפת של "עץבעיר" ממילא. במקרה הזה, המובן מאליו שלא עצרנו לחשוב עליו מאז הותקן בערים ברוב אופטימיות וצדקנות בשלבים שונים של המאה ה-19 מגלה את עצמו כ(עוד)עובדה חברתית בעייתית ששווה לשאול עליה שאלות. לאמנות עוד נחזור.)
מדעי הביצה
אחרי שהבינו את הצורה המתבקשת, פנתה ילון לעבודת המחקר המדוקדקת של יצירת מעטפת הביצה מתערובות שונות של אדמת טרה-רוסה, נייר, קליפות של פולי קפה ובוקאשי (סובין חיטה מותסס שנראה כמו נסורת עץ, מאיץ התססה בריאה ונוגד ריקבון). בעודה חוקרת את תהליך ההתייבשות של המכלים לפני המילוי ואחריו, נמצאו מעבדה אמריקאית שהסכימה לבדוק את התכולה בשלבים שונים ומדען שקרא וניתח את התוצאות.
שולחנות סדנת הלימוד של אדמהיא נערכו בשורות-שורות של מכלי ביצים פתוחים בגוני אדמה מדורגים שנוצרו מהתערובות השונות. בשלבי הייצור הראשוניים מתפתחת על הביצים שכבת עובש דקה ולבנה, רכה כמשי, שמקדמת את מרקם החיים של הכלי ונעלמת לחלוטין כשהכלי מתייבש. שש דוגמאות ממגנטות של עובש כזה תלויות על אחד מקירות הסדנה באדמהיא.
הפתוגנים בצואה, שמהם אנחנו פוחדים (מאז המהפכה התעשייתית בעיקר), מנוטרלים כנראה היטב בעטיפה הנאה שלהם בעזרת החיידקים המסורים של הבוקאשי. בעציצים יצמחו עגבניות, ויש לשער שהן תהיינה טעימות ומזינות. מאז לואיס פסטר, אומרת צרי, אנחנו מתייחסים לחיידקים כאויבי האנושות. רק עכשיו אנחנו מתחילים להבין עד כמה חיינו תלויים בחידוש ההרמוניה איתם. ד"ר עמרי קורן, מיקרוביולוג מהפקולטה לרפואה בגליל, שמלווה את הפרויקט, מסכים.
השימוש בדשן אנושי לחקלאות הוא עתיק יומין, ונעשה בבטחה בסין ובמקומות אחרים בעולם מאות בשנים. להתנגדות יש גם פן רוחני – חסידי חקלאות ביו-דינמית רבים מוצאים פגם אנרגטי בשימוש בצואה לגידול צמחי מאכל. המענה של צרי לטיעון הזה מפתיע: אולי מדובר בנקודת מבט גברית?
תמי צרי וביצי אדמה. צילום: באבא גלסקי
כך או כך, בינתיים ילון, שמתעמקת בטקסים מבוססי אדמה ואף יוצרת כאלה, בונה ביצת ענק שבה יוטמנו שבע ביצים שצרי תאסוף בשבעת ימי שהותה על הגג. ביום הראשון יהיו שם כיבוד ושירה (pooetry), בהמשך סדנאות אדמה ושיחות, ובערב האחרון טקס סביב חתימת ביצת הענק. הטקס מציין את סוף המיצג, בתקווה שייווצרו התנאים לשלב הבא: מחקר מקיף הרבה יותר של האמצעים להחזרת הזבל האנושי לאדמה ושיבת האדמה לעיר.
צרי אומרת שתפקיד האמן הוא להפוך דברים על פיהם, לפתוח שאלות שאף אחד לא חלם לשאול, לייצר גשר אל הבלתי אפשרי. הביצים אומרות שאפשר לעשות את זה בצורניות כובשת, שהתהליך יכול להיות מושך, אפילו כשהנושא הוא צואה. הטקסים מציעים שיתוף והסמלה. אולי אלו דווקא לא ביצים, אלא מכלי הנבטה מזן חדש. אולי דבר מה כן יבקע מהן; גוזלי תובנות, תוצרים של אמנות רווית למידה לאמניות ולקהל שלהן גם יחד. תובנות שאולי יפרקו ולו במעט – כסוג של פסולת שהגיע הזמן למחזר – את הפיצול ההכרחי כביכול שאנו חיים בו, בין צמיחה וריקבון, חלומות אוטופיים ומערכות הניקוז.
המאמר נכתב כחלק ממחקר על אמניות אדמה עבור גליון "אדמה" של מגזין אדם עולם שיוצא לקראת סוף אוקטובר. https://adamolam.co.
"אפס.בית.אדמה", תמי צרי
ליווי אמנותי וביצי אדמה: דפנה ילון
אוצר: מתן ישראלי
פתיחה: שני, 22.10.18, בשעה 17:00
המרפסת של מוסללה, גג בניין כלל, ירושלים
