חסמב"ה בצהלה

אמש, ביום רביעי, 9.5.18, נחשף "החלל הסודי" של התערוכה "קדם-קודם-קדימה", יותר מחודש לאחר הפתיחה הרשמית, ב"משכן פרטי בצפון העיר", כלומר בשכונת צהלה שבתל-אביב. במקום נכח מקבץ מצומצם של אמנים ואוצרים מעולם האמנות, לצד מקבץ מצומצם עוד יותר של אנשי ונשות עסקים אמידים, מכריה של בעלת הבית, דנה שבס. במייל ההזמנה הוצגה שבס כיו"ר ועדת הפיתוח של המרכז לאמנות עכשווית, ובנאום היכרות קצרצר באירוע היא הדגישה עד כמה המרכז אחראי לפעילות אמנותית מרתקת וזקוק לתמיכה.

בבית רחב הידיים הוצגו עבודות של האמנים המציגים בשאר החללים של התערוכה – סדרות האבנים של יהושע נוישטיין, ציור של לטיפה אשקש, עבודת טקסט של לורנס וינר, צילום של גסטון צבי איצקוביץ ועבודות של מיכל הלפמן, ג'ונתן מונק, יאניס קונליס וגינתר איקר. העבודות אינן מחדשות או מוסיפות לתערוכה מבחינה רעיונית, וזה מנחם במידת-מה, שכן "החלל הסודי" לא יהיה פתוח לקהל הרחב בזמן שנותר לתערוכה עד נעילתה. למעשה הוא לא היה פתוח בכלל. העבודות נחשפו רק בפני הקומץ הנבחר ורק במהלך ערב אחד. זאת, על אף שהאוצר רואה בעבודות חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מהתערוכה, וחרף העובדה שהבית עומד ריק בין כה וכה, שכן בני הזוג שבס מתגוררים בלונדון.

שאלתי את טרצי אם הוא לא רואה בעיה בכך שחלק לא מבוטל (15 עבודות) מתערוכה שפתוחה לציבור הרחב ומוצגת בחללים ציבוריים אינו נגיש לצופה הרגיל. הוא השיב כי בכל תערוכה קיימים אלמנטים סודיים, שאינם נחשפים לקהל, "סיפורים של מאחורי הקלעים", וכי "החלל הסודי" רק מדגיש את העובדה הזו. השאלה בפני מי? הרי הצופה "מן השורה" אפילו לא מודע לקיומו של החלל.

אמנות וחללי אמנות ללא מטרות רווח זקוקים כיום לתמיכת כסף פרטי. אין בכך כל צל של ספק. אין גם ספק בכך שבמקרים רבים, כמו במקרה של המרכז לאמנות עכשווית, השילוב בין תפקיד האוצר, שעניינו האמנות, למנהל או למנכ"ל, שעניינם גיוס הכספים, הוא בעייתי, אך לעתים בלתי נמנע. אינני מבקרת את פעילות גיוס הכספים של טרצי. כל שאני מבקשת הוא לקרוא לילד בשמו – אם הערב היה מתנהל תחת הכותרת "אירוע התרמה" או "אירוע תמיכה" במרכז לאמנות עכשווית, שבו יוצגו עבודות להנאת התורמים הפוטנציאלים, לא היה בכך שום פגם. אך למסגר ערב חד-פעמי, פרטי ואקסקלוסיבי כחלק בלתי נפרד מתערוכה ששואפת לצאת "חוצץ נגד טריטוריאליות וממירה אותה בקולגיאליות ובהכלה" (כפי שפורט בטקסט התערוכה) זה אקט מכעיס, מקומם ובעייתי מאוד. נותר רק לקוות כי אותו ערב לא יבשר את סגנון הפעילות העתידי של המרכז לאמנות עכשווית, מוסד חשוב מאין כמותו בנוף האמנות המקומי.