מה הופך מבנה לכזה הראוי לשימור, או סתם למבנה "חשוב" הראוי להתייחסות? אדריכל עטור שבחים, דמות היסטורית שהתגוררה במבנה או אירוע היסטורי שהתרחש בו, או דווקא צורה אדריכלית מעניינת? ואולי הקריטריון צריך להיות מספר השנים שעברו מיום בנייתו, משהו בסגנון "אם שרדת כל-כך הרבה זמן בלי שאף אחד הרס אותך, לא נהרוס אותך יותר"?
הרס מבנים בני עשרות שנים הוא מחזה מקובל במקומותינו, וזה לגיטימי כמובן; אי-אפשר לאבן את המציאות ולהחליט שכל מה שכבר נבנה לא ייהרס לעולם. אבל לפעמים כדאי לעצור ולחשוב על המחיר של גל ההרס והחידוש. כן, גם של מבנים לא מרשימים במיוחד, או לפחות מבנים שהיום לא ממש נראים כאלו.
במוזיאון ישראל מוצגת כבר כמה חודשים התערוכה "ירושלים של פרטים" – מעין שילוב בין תערוכת צילומי מבנים לבין תצוגה היסטורית ומחקרית המציגה פרטי בניין מעניינים בירושלים. התערוכה נאצרה על-ידי דן הנדל בעקבות ספרו האחרון של חוקר ירושלים דוד קרויאנקר ("ירושלים – אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, שפת עיצוב רב-תרבותית"), ולכאורה היא תערוכה ללא אמנים. ואולם, את התמונות המרשימות בתערוכה (שעולות עשרת מונים על התמונות שהודפסו בספר) מישהו כמובן צילם. שני הצלמים שעבודותיהם מוצגות בתערוכה הם אביעד בר-נס ואסף עברון.
במקביל לתערוכה בירושלים מציג עברון את "רחוב באזל 54", תערוכה עם אופי שונה מאוד, במוזיאון הרצליה. ההבדל העיקרי בין התערוכות, נוסף להבדל בין התאורה הדרמטית בירושלים לתאורה הקרה בהרצליה, הוא שעברון אינו מציג תצלומים כמעט בכלל.
המהלך בהרצליה הוא ללא ספק מסקרן יותר; לארגן תערוכה על פרטי בניין בירושלים זו לא באמת חוכמה; עיר עם היסטוריה של אלפי שנים ועם מטען דתי ופוליטי כמו ירושלים בהכרח תצבור סגנונות בנייה שונים ומשונים ותייצר נרטיבים במספר שיכול לאכלס כמה וכמה תערוכות מרשימות. ובאמת, "ירושלים של פרטים" מציגה מבט מרשים על העיר ירושלים, מבט שמקלף שכבות זמן ופיח ומפנה את ההתבוננות אל פרטים קטנים ומלאי חיים. מבט יפה, היסטורית ואסתטית, אך לא מבט אמנותי.
מראה הצבה מתוך "בזל 54", אסף עברון, מוזיאון הרצליה לאמנות, צילום: לנה גומון
ובכל זאת, שתי התערוכות קשורות זו לזו בקשר הדוק. התערוכה של עברון מוצגת במסגרת אשכול התערוכות הנוכחי של המוזיאון, העוסק ב"דיוקן המוזיאון", והיא התערוכה המובהקת יותר במקומיותה. הרצליה, ובעיקר הסביבה הקרובה של המוזיאון, זוכות למקום של כבוד כפי שכנראה לא זכו בו מעולם.
חומרי הגלם של עברון הם אמנות גיאומטרית ודקורציה שרווחו בעבר בישראל והיו חלק בלתי נפרד מהאדריכלות במדינה. העיטורים הללו כללו לפעמים אלמנטים נרטיביים, אך רבים מהם עסקו בערכים צורניים בלבד. עברון בחר כמה נקודות ייחוס, כשהמרכזית שבהן היא קיר הכניסה לבית יד-לבנים בהרצליה (שנבנה כחלק מהמוזיאון, והיה עד שנת 2000 הכניסה הרשמית אליו) ובנה אותן מחדש בתוך חלל המוזיאון.
הפעולה העיקרית בתערוכה היא ציטוט באמצעות מעין תצלומים פיסוליים: העתקים של אריחי קרמיקה על קירות בניינים, העתק של עיטור גרפי בפתח חומוסייה, העתק של ספסל אבן בכניסה לשגרירות מצרים בתל-אביב, העתק של עמודים דקורטיביים בתחנה המרכזית של הרצליה והעתק, כאמור, של קיר הכניסה ליד-לבנים במתחם המוזיאון.
ההעתקים האלו נוצרו אמנם בטכניקות של פיסול, אך ניתן להגדיר אותם כתצלומים מסוג אחר. עברון אינו מנסה לשנות את האובייקטים. הוא גם לא מנסה לייצר חוויה אימפרסיוניסטית או אקספרסיבית המלמדת על המפגש שלו איתם. הוא יוצר צילום ישיר, כמעט טיפולוגי, המנכיח את האלמנטים במלוא עוצמתם, בלי להעניק להם מימד אישי.
מראה הצבה מתוך "בזל 54", אסף עברון, מוזיאון הרצליה לאמנות, צילום: יעל אנגלהארט
הרצליה בת 96, גיל צעיר כשמדובר בערים. העיטורים שעברון עוסק בהם נוצרו בשנות ה-60 וה-70 והם אנונימיים ושותקים. אנחנו יודעים אמנם מי יצר אותם (לפחות כמה מהם), אבל מבחינת המרחב הציבורי, העיטורים האלו משמשים רקע לא מחייב שנהוג לא להבחין בו, על אחת כמה וכמה בעיר מודרנית. וזה לא שאין מה לראות, אבל בשביל זה צריך להאמין בערכם של עיטורים ופרטי בניין פשוטים, גם כאלה שלכאורה חדשים מדי.
המסקנה העיקרית שלי מהתערוכה היא שלבניינים היום יש תאריך תפוגה קצר מבעבר. התחנה המרכזית של הרצליה שרדה 55 שנה עד שנהרסה ב-2015 לטובת מתחם מגורים ומסחר (שטרם נבנה). היא תוכננה על-ידי האדריכל נחום שני ונחנכה בשנת 1960. שני תיכנן כמה וכמה תחנות מרכזיות וניסח למעשה את הצורה המוכרת לנו של תחנות מרכזיות בישראל, אך כנראה מרוב שהצורה הזו מוכרת לנו, היא אנונימית לגמרי. על נחום שני לא נכתב ערך ב"ויקיפדיה" וכמעט שאין עליו חומר בגוגל.
עברון בנה בתערוכה שורה של עמודי מתכת אדומים שמהדהדים עמודים שהיו בתחנה לפני שנהרסה והציב אותם לפני קיר מצופה טפט המשחזר את תבליט הבטון בכניסה, שיצר שלמה אלירז, גם הוא אמן נשכח שכמעט לא קיים ברשת.1 הקיר המקורי נוצר כחלק אינטגרלי מבניין יד-לבנים והמוזיאון (בתכנון רכטר-זרחי-פרי), אך נותק מחלל המוזיאון בשיפוץ שהפריד בין המבנים בשנת 2000. אלירז הטביע בקיר משחקים צורניים מופשטים ושילב בתוכם גם פסוקים וקטעים מ"מגש הכסף". הכניסה לבית יד-לבנים, שבה מוצב הקיר ה"אמיתי", לא עושה לו טוב. התבליט מקשר בין פנים וחוץ, הוא מתחיל במעין חצר-בונקר סגורה מכל צדדיה (ולכן לא נראה מבחוץ) וממשיך אל תוך מבואת הבניין, כשחלקו שנשאר בחוץ חשוף לפגעי מזג האוויר. אך הבעיה העיקרית של התבליט (לפחות בחלקו החיצוני) היא שהוא אגבי לחלוטין. המבקר הסביר שיגיע לביקור במקום יראה בו לכל היותר קישוט מופשט.
עברון צילם את התבליט והדביק את התצלום על קיר בתוך המוזיאון. נוסף להיפוך המסקרן של תבליט לטפט שטוח, עברון מעניק לתבליט את מקומו הראוי בשדה האמנות ומשחרר אותו מדרגת סרח עודף בכניסה. הקשרו הלאומי הטעון של התבליט ברור, אך עברון הוסיף עליו רישומי צבע פורמליסטיים של לזלי באום, אמנית וקולגה שלו משיקגו, שהתבקשה להגיב על התבליט.
עבודה אחרת, שהעניקה לתערוכה כולה את שמה, מוצבת בחצר הפנימית של המוזיאון. אמנם בינה לבין שאר התערוכה מקשרת דלת זכוכית, אך זו נעולה, וכדי להגיע לעבודה צריך לצאת למבואה ולהיכנס לחצר מכיוון אחר. העבודה, "רחוב באזל 54", היא העתק של ספסל אבן דקורטיבי הקבוע בחזית בניין שגרירות מצרים בתל-אביב. השגרירות שוכנת במבנה מגורים גנרי שנבנה בשנת 1948 כמעון עולים של תנועת הציונים-הכלליים. תבליט של שלוש פירמידות אבן לא גדולות הוא האלמנט היחיד (חוץ משלט ודגל) ההופך בניין מודרניסטי בתל-אביב – השוכן ברחוב הנקרא על שמה של עיר חשובה בתולדות הציונות ונבנה כמעון עולים ציוני – לנציגות של מדינה ערבית חשובה. עברון משחזר את האלמנט הזה וקובע אותו על קיר בטון חשוף בחצר הפנימית (הסגורה) במוזיאון. העבודה הזו חריגה לא רק משום שהיא היחידה שנשארה בחוץ, אלא גם כי היא היחידה שאינה עוסקת בהרצליה, אלא בכלל בתל-אביב. או בבאזל. או בקהיר.
עברון משתמש בפרטי הבניין ההרצליאניים כחומרי עבודה לאוצרות שמסדרת את העיר מחדש. הוא מלקט את אבני הבניין של העיר ובונה מהן תערוכה מסקרנת, חידתית כמעט. תערוכה שמארגנת את הלקסיקון העיצובי העירוני (התערוכה מלווה במעין לקסיקון מודפס המלווה עם תצלומים שנוצרו בהרצליה) ומסרבת להותיר אותו במישור הדקורטיבי. התערוכה מזמינה התבוננות מחודשת ואפילו מחקר מחודש, מחקר שייתן מקום של כבוד לפרטי המרחב, ולא רק לאלו שאיתנו כבר מאות שנים.
וא-פרופו התהייה שלי בפתיח הכתבה, מתברר שהמוזיאון, שנחנך ב-1975, מוגדר כמבנה לשימור. למה הוא כן ואחרים לא? זה כבר נושא לכתבה אחרת.
"ירושלים של פרטים", ללא שם אמן
מוזיאון ישראל, ירושלים
אוצר: דן הנדל
נעילה: 30.4.18
אסף עברון, "רחוב בזל 54", במסגרת הסדרה "קו לקו: דיוקן המוזיאון"
מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית
אוצרת: איה לוריא
נעילה: 3.2.18
