שנות ה-50 של המאה ה-20 היו תור הזהב של האנדרטאות להנצחת חללי מערכות ישראל. אין מדובר במספר הרב ביותר של אנדרטאות שנבנו בתקופה זו, אלא בעיקר באיכות פיסולית שהגופים המנציחים ואמני ישראל 1 התקשו לשחזר בשנים שלאחר מכן. המאפיין הבולט ביותר של תקופה הוא המאפיין החומרי; רוב האנדרטאות נבנו מאבן או צופו בה. אדגיש, אין מדובר כאן על אנדרטאות מסלע גולמי עם חקיקה או עם אותיות מודבקות (על אף שגם אנדרטאות כאלו נבנו בתקופה זו), אלא על מצבות וגלעדים שנבנו מאבנים חצובות ומסתתות, בדרך כלל בעבודת יד.
מאפיין חומרי זה הוא סיבה להגדיר את האנדרטאות שנבנו בשנים אלו, ושעומדות בכמה כללים (שיפורטו להלן) משותפים, כ"דור האבן" של האנדרטאוּת הישראלית. בניגוד לביטוי "תקופת האבן", המתאר מצב פרהיסטורי פרימיטיבי ונאמר לרוב בהקשרים שליליים, בעיני הביטוי "דור האבן" מתאר תקופה שצריכה לקבל מקום של כבוד בדפי מורשת ישראל. דור האבן מאפיין תקופה שהתייחסה בחרדת קודש אל חלליה, וכפועל יוצא מכך גם אל האנדרטאות שבנתה לזכרם. כתבו על התקופה ההיסטורית הזו רבות, אבל פחות בהקשר זה. גם המחקר הקיים על אנדרטאות חללי מערכות ישראל כמעט שלא התמקד בתקופה זו (מלבד השיח על פיסול פיגורטיבי ויחסי דת ומדינה), וממילא נהג לערבב בין תקופות שונות על אף שונותן הניכרת.
בהערכה גסה, אפשר לצמצם את גבולות הדיון באנדרטאות דור האבן לקצת יותר מ-100 אנדרטאות. זהו אמנם מספר לא מבוטל למדינה קטנה כשלנו, אך ביחס למספרן העצום של האנדרטאות הצבאיות הפזורות ברחבי הארץ (כ-1,300), המספר זניח. גבולות הזמן שבהם ידון מאמר זה הם משנות ה-20, אז החלו להיבנות אנדרטאות הן על-ידי הבריטים והן על-ידי "היישוב", ועד ראשית שנות ה-70. בשנות ה-60 כבר החלו להיבנות אנדרטאות בסגנון אחר לגמרי, ולקראת אמצע העשור היו אנדרטאות דור האבן מיעוט ממש.
ברשימה זו אנסה לאפיין את האנדרטאות הנכללות בדור האבן, להציע מקורות שמהם שאבו מתכנניהן, להציג פריסה גיאוגרפית וכרונולוגית שלהן ולסקור את מצבן העכשווי.
"לא במצבות אבנים ועצים נחקוק את זכר הגיבורים"
אנדרטאות דור האבן לא נבנו במהלך מתוכנן וממוסד, אלא כמעט ההפך מזה. המדינה לא ראתה בהקמת מצבות אבן חובה כלפי החללים. בן-גוריון ניסח זאת במשפט שהפך לציטוט מפורסם: "לא במצבות אבנים ועצים נחקוק ונשמור את זכר הגיבורים, אלא ברגשי הערצה וגאון שיהיו בלב האומר לעולם ועד". 2 ברם, אבן הפינה למצבת האבן הממלכתית הראשונה הונחה כבר בדצמבר 1948, בטקס חנוכת כביש הגבורה (בהשתתפותו של בן-גוריון). תמונות של דגם האנדרטה פורסמו בעיתונים במהלך 1949 והפכו עד מהרה לסמל האנדרטה ה"רשמי" של המדינה, שממנו שאבו רבים את ההשראה למצבה "שלהם". 3 עם זאת, רוב האנדרטאות נבנו על-ידי גופים פרטיים (חברי נופלים, משפחות שכולות) או מוניציפליים. ואכן, בשנים ההן (וכך עד היום) נבנו גם אנדרטאות ייחודיות מאוד במקומות שונים. יחד עם זאת, רוב אנדרטאות התקופה, כולל כמה מהייחודיות שבהן, ניחנות בכמה מאפיינים בסיסיים ונשמעות לשפת הנצחה כמעט אחידה.
להלן כמה ממאפייני האנדרטאות של דור האבן.
- כפי שעולה משמן, אנדרטאות דור האבן נבנו מאבנים או צופו בהן. האבנים הללו נחצבו מאתרים שונים ברחבי הארץ (בספרות הן נקראו לא פעם "אבן ירושלמית", אך למונח זה אין לרוב משמעות גיאולוגית או גיאוגרפית) וסותתו לרוב בעבודת יד. מקומיותן של האבנים הודגשה בפרסומים וסימלה את הקשר בין הנופלים לארץ בכלל ולאזור שבו נפלו בפרט. לכן לא נעשה שימוש באבנים מיובאות.
- צורתה הבסיסית של אנדרטה מדור האבן היא מרובעת, והיא נמתחת לרוחב או לגובה. אנדרטאות מורכבות יותר, עגולות או משולשות, נדירות יותר.
- אנדרטה מדור האבן אינה בבחינת מערך הנצחה גדול שהמבקר יכול להיכנס אליו ולשוטט בתוכו, אלא אלמנט הנצחה יחיד שהצופה עומד מולו. במקרים שבהם נבנה גם חדר הנצחה (באנדרטה בקריית-ענבים, למשל), הוא נבנה בצמצום בתוך האלמנט המרכזי.
- הטקסט החקוק (בתבליט או בתחריט) על האנדרטה קצר (למעט שמות החללים), אך מלא פתוס. החקיקה עצמה נעשתה ביד, וצורת האותיות עוצבה על-ידי בעלי מקצוע.
- מערך המסרים של האנדרטה, המועבר גם באמצעות הטקסטים שעליה, מתייחס פחות אל חסרונם של הנופלים ויותר לגבורתם והקרבתם.
כדי להתחקות אחרי מקורות ההשראה של בוני האנדרטאות נידרש להבין את השדה התרבותי שבו צמחו. מקור המלה "אנדרטה" הוא במלה היוונית andrias) ανδριας), המתארת פסל בדמות אדם. מלה זו קיבלה את לבושה העברי כבר בגמרא, במסגרת דיונים על גדרי עבודה זרה, אך הפכה בעברית המודרנית למציינת מונומנט לזכר מאורע או דמויות, ללא קשר לצורתה.
בניגוד לפסלים סתם, או מונומנטים לזכר מצביאים או מלכים, שהיו קיימים כבר בעולם העתיק, אנדרטאות לזכר חללי מלחמה הן יצור מודרני. אנדרטאות אלו נפוצו באירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה, שמחתה דורות שלמים מעל פני האדמה. רוב האנדרטאות שנבנו ברחבי אירופה נוצרו בדגם הקלאסי של פסל (לרוב מברונזה) הניצב על פדסטל אבן מכובד. יוצא דופן הוא סיפורם של הסנוטאף (Cenotaph) של לונדון והאנדרטאות שהושפעו מעיצובו.
"אנדרטת ה-20" בבית-הכרם, נבנתה ב-1952, מצייגת מובהקת של דור האבן. צילום: יואב ר
מורשת הקבר הריק, מלונדון ועד תל-חי
הסנוטאף של לונדון הוקם בחופזה בשנת 1919 כאנדרטה זמנית מעץ וגבס לצורך מצעד הניצחון של מדינות ההסכמה. האנדרטה עוצבה כקבר (ואולי ארון קבורה) ריק המונח על גבי פדסטל גבוה, ומכאן שמה מיוונית. Kenos משמעו ריק, Taphos משמעו קבר. הציבור הבריטי התרשם מאוד מהאנדרטה הזמנית, ובעקבות הלחץ הציבורי החליטה ממשלת בריטניה שאנדרטת הקבע, המנציחה את כל נופליה של בריטניה במלחמה, תיבנה כהעתק אבן מדויק של האלמנט הזמני. דגם האנדרטה היה מוצלח עד כדי כך שהעתקים שלה (מדויקים יותר או פחות) נבנו באתרים שונים ברחבי האימפריה, ובהם גם ירושלים.
האנדרטה בירושלים נבנתה ב-1920 (או מעט אחר-כך), והיא דגם מעוך-מה של סנוטאף. אמנם מזמיני האנדרטה הבהירו למתכנן שהם רוצים חיקוי של הסנוטאף, אך הוא נטל לו חירות אמנותית והוסיף לה כמה פרטים משלו. מהשוואה בין הסקיצה המרשימה שפורסמה בעיתונות המקצועית הבריטית לבין האנדרטה שנבנתה בפועל עולה כי האחרונה נמוכה מהמקור בצורה משמעותית. 4
בירושלים, ובארץ-ישראל כולה, תוכננו אנדרטאות נוספות על-ידי המדינות המנצחות שהשתתפו במערכה על הארץ, אבל סיבות שונות, ובהן כנראה גם רגישות לאיסורים הדתיים של היהודים והמוסלמים, מנעו את הקמת רובן. הסנוטאף של ירושלים, שנבנה על-ידי חיילי דיביזיה 60 להנצחת חבריהם, הוא המונומנט היחיד שנבנה (לא כולל בתי-קברות צבאיים), והוא נחשב בעיני הציבור לאנדרטה כללית לחללים הבריטים.5
האנדרטה הבאה לזכר נופלים שהוקמה בארץ 6 היא אנדרטת האריה השואג בכפר-גלעדי. האנדרטה, שהיא למעשה מצבה שקובעה מעל לקבר אחים, החלה להיבנות בשנת 1928 והושלמה בשנת 1933. הפסל אברהם מלינקוב נבחר לעבודה לאחר תחרות סגורה בין כמה פסלים. האנדרטה מוכרת מאוד והפכה לסמל ההקרבה של חללי מערכות היישוב העברי. אריה האבן הארכאי וגדול הממדים, המתכתב עם אמנות אשורית, נושא פניו בזעקה מזרחה; זעקת כאב וקינה על החללים, וזעקה המסמלת קשר אל מקורותיו הקדומים, המסופוטמיים, של העם היהודי. האריה הפך למוקד עלייה לרגל ולאייקון ציוני ראשון במעלה.
לענייננו, האריה ניצב על פדסטל אבן בעל קווים מודרניסטיים נקיים; האריה והפדסטל בנויים מאותה אבן (שנחצבה במחצבת כפר-גלעדי), ונראה שהאריה "צומח" כחלק כמעט אורגני מהפדסטל. על הפדסטל נחקקו שמות חללי קרב תל-חי הקבורים במקום והסיסמה המזוהה יותר מכל עם תל-חי – "טוב למות בעד ארצנו". כדאי לזכור את הפדסטל הזה, נפגוש אותו בהמשך, בתפקיד שונה.
קברם של בני הזוג לוי ומרים אשכול. צילום: דוד (דוכי) כהן
אנדרטאות דור האבן כפדסטלים ריקים
כאמור, הבריטים לא בנו בארץ אנדרטאות רבות, אך מבני ציבור וממשל הם בנו בהחלט. רבות נכתב על האדריכלות הבריטית בפלשתינה-א"י,7 אך לענייננו חשובה העובדה שבתקופתם הסגנון הבינלאומי, בטהרתו או בעירוב אלמנטים אוריינטליסטיים, חדר לארץ-ישראל וקנה לו מקום של כבוד. לא עוד בנייה מצועצעת ומקושטת, אלא העדפה ברורה של קווים ישרים וצורות פשוטות.
סגנון בנייה זה הלם את היישוב המתחדש, שחיפש דרכי ביטוי מתאימות לחברה החדשה שניסה להקים בארץ. הקיבוצים והערים העבריות התמסרו לסגנון החדש והשתמשו בעקרונותיו גם לצורכי הנצחה. דוגמאות מעניינות ומוקדמות לשימוש זה ניתן למצוא בפנתיאון הסופרים, המשוררים ועסקני הציבור שבבית-העלמין טרומפלדור בתל-אביב, שהמצבות בו הוקמו בשנות ה-30 וה-40. 8 אמנם בבית-הקברות נבנו מצבות ממש ולא אנדרטאות, אך שפתם העיצובית זלגה עד מהרה אל מחוץ לגבולות בית-העלמין. לא רק השפה; אותם אדריכלים ופסלים שבנו את המצבות בבתי-הקברות הם אלו שניסחו את שפת ההנצחה של "דור האבן". מלינקוב וציפר בנו גם מצבות בבית-הקברות טרומפלדור (ציפר גם בבית-הקברות בכינרת) וגם אנדרטאות. גם אשר חירם, אדריכל הבית של המחלקה להנצחת החייל, התחיל את דרכו בתחרות לעיצוב דמותה של המצבה הצבאית ומשם המשיך ובנה אנדרטאות רבות. יוסף קלרווין, שידוע בעיקר כאדריכל של משכן הכנסת, עיצב מצבות מובהקות בסגנון בינלאומי, אך הצעותיו לאנדרטאות לא התקבלו. גם שתי אנדרטאות האבן הבולטות של שנות ה-20, האריה השואג בתל-חי ועבודה-והגנה בחולדה,9 היו למעשה מצבות קבר.
משתנה נוסף שמתכנני האנדרטאות נדרשו להתייחס אליו הוא אופיין ה"יהודי" של האנדרטאות. היהדות מעולם לא הצטיינה בבניית מונומנטים. מיעוט קטן (ונרדף לעתים קרובות) אינו יכול להרשות לעצמו לבנות אלמנטים מרשימים ולא נחוצים. קושי נוסף, ואולי מהותי יותר, הוא האיסור התנ"כי על עשיית פסל ומסכה, שגרם לרתיעה מעיסוק במונומנטים של קבורה. ההלכה אמנם אינה אוסרת כל צורת פיסול, אבל לפעמים רתיעות תרבותיות עזות יותר מאיסורים קשיחים. אמני דור התחייה נאלצו ליצור סגנון פיסולי חדש כמעט יש מאין, וגם אם באופן אישי לא התנגדו להצבת פסלים פיגורטיביים, מזמיני האנדרטאות הגדירו פעמים רבות את ה"התחשבות באיסור הדתי" כאחד התנאים הבסיסיים לאנדרטה.
מצב זה הותיר למתכנני האנדרטאות שדה דימויים שלם מחוץ לגדר ואילץ אותם להמציא את הגלגל מחדש. האנדרטאות שיצרו היו בעלות קווים פשוטים, רבועות בדרך כלל, חפות כמעט לגמרי מעיטורים, ורובן נטולות דימוי כלשהו; לא חיות, לא צמחים ולא סמלים יהודיים. אפילו המגן-דוד, שהשתרש בשלב מאוחר יותר, לא זכה לפופולריות בדור האבן. אחד הסמלים המעטים שהופיעו בכל זאת על אנדרטאות דור האבן היה סמל צה"ל, אבל ברוב המקרים אפילו הוא מופיע בגרסתו כסמל ההגנה, חרב ועלה זית בלבד, וללא מגן-דוד.
צילום: דוד (דוכי) כהן
עד היום, כשניסו לתאר את צורתם של האנדרטאות הללו, השתמשו לרוב במלים "עמוד זיכרון", "מצבה", "קיר זיכרון" או "אובליסק". אלה בהחלט תיאורים נכונים ברוב המקרים, אבל אני מבקש להציע בהזדמנות זו הצעה חתרנית: רבות מאנדרטאות דור האבן הן פשוט פדסטלים ריקים. כני אבן הזועקים את חסרונו של הפסל שאמור להיות מוצב עליהם. וכך, כמה עשרות שנים לאחר הורדת הפסל מהפדסטל על-ידי רודן וברנקוזי, התרחש בישראל תהליך הפוך – ויתור על הפסל והשארת הפדסטל.
עלייתו של גנרל אלנבי, נפילתו ועלייתו מחדש
נכון, כמה מהאנדרטאות הללו שאבו את השראתן ממצבות קבר ואולי מאסטלות קדומות, אחרות אכן הושפעו מאובליסקים ועמודי ניצחון, אבל קשה להתעלם מהדמיון הצורני בין אנדרטאות דור האבן לבין פדסטלים. במסגרת המחקר הקצר שערכתי שיחקתי בפוטושופ עם תמונות של אנדרטאות מדור האבן ועם פסלים אחרים מהתקופה. הצבתי פסלים על אנדרטאות ריקות מפסלים והסרתי פסלים מאנדרטאות שנשאו כאלה. הראיתי לחברים את התמונות המשוות ושאלתי איזו אנדרטה קיימת במציאות ואיזו, לדעתם, נבראה במוחי הקודח. הרוב לא הצליחו לענות (אלה שענו נכונה קלעו בזכות איכותו הירודה של העיבוד). הניסוי הזה הוכיח שמצד אחד, אנחנו כל-כך רגילים לאנדרטאות דור האבן, שאפילו כשאנחנו רואים פדסטל ריק ולידו אחד מלא, הריק לא נראה לנו ריק. ומן הצד האחר, אנדרטה שאפשר להציב עליה פסל בלי שהדבר ייראה מוזר תוכננה כנראה בצורה שמאפשרת זאת.
אנדרטאות דור האבן לא נבנו רק לזכר חללי מלחמה. כך למשל נבנו פינת הנצחה לחיים נחמן ביאליק בגן אברהם ברמת-גן (שנות ה-30 (?)) ואנדרטה לזכר מייסדי תל-אביב (שדרות רוטשילד, 1949). מקרה מעניין של אנדרטה שאינה לזכר חללי מלחמה, המחזקת במידת-מה את טענתי בדבר הצורה ה"פדסטלית" של אנדרטאות דור האבן, היא אנדרטת אלנבי בבאר-שבע. בניגוד לסנוטאף של ירושלים, הקרוי בטעות "אנדרטת אלנבי", במקרה זו באמת מדובר באנדרטה לכבודו של המצביא שכבש את העיר. לאחר כיבוש באר-שבע החליטו הבריטים להנציח את ריבונותם בעיר העותמאנית והזמינו מאברהם מלינקוב פרוטומה של הגנרל אלנבי, כובש העיר. את הפרוטומה הם הציבו על גבי עמוד אבן שהעותמאנים קבעו בלב הגן העירוני של באר-שבע. גורלו של הפסל נחרץ כשפרץ המרד הערבי הגדול, והוא היה לסמל בריטי נייח בלב אזור ערבי עוין. בשנת 1938 הוא פוצץ על-ידי ערביי העיר. שנים לאחר שהדי המרד שכחו, ב-1947, הציבו הבריטים באתר פדסטל אבן מודרניסטי ועליו הציבו… סליחה, הם לא הציבו עליו כלום.
הבריטים, ככל הנראה, לא רצו להסתכן שוב בהקמתו של פסל שעשוי למשוך אליו אש, ונראה שגם האיסור המוסלמי על הצבת פסלים גרם להם לבחור בפתרון סולידי יותר. בכל אופן, לפי צורת "מבנה ההנצחה" (כך על-פי התיאור ב"ויקיפדיה") שהם הציבו נראה שלפחות התוכנית המקורית אכן כללה הקמת פסל חדש. בשנת 2006 "תיקנה" עיריית באר-שבע את "מבנה ההנצחה" והציבה עליו פרוטומה חדשה של אלנבי, וכך חזר הפדסטל של באר-שבע לייעודו המקורי. לדעתי, צורתו של הפדסטל הריק בבאר-שבע אינה שונה באופן מהותי מאנדרטאות אחרות בדור האבן ומלמדת גם היא על מהותן הנסתרת.
מלחמת העצמאות גבתה את חייהם של כאחוז מתושבי היישוב העברי בארץ-ישראל. ברור שאירוע בסדר גודל כזה היה חייב לבוא לידי ביטוי בצורה פיזית במרחב. המרחב עצמו אכן השתנה עוד קודם הקמת האנדרטאות – מרחבי ארץ חדשים נפתחו בפני התיישבות עברית ואזורים שהיו בשליטה ערבית מובהקת הפכו למרחב פעולה חדש (אף על פי כן, מרבית האנדרטאות נבנו בתוך הערים והיישובים היהודיים).
כאמור לעיל, רוב האנדרטאות לזכר חללי המלחמה לא נבנו מיד. המדינה, נאמנה להסתייגותו של בן-גוריון מהנצחה באבן, התמהמהה עם הנצחת הנופלים במרחב. כשכבר הוקמו אנדרטאות, הן התפתחו כיוזמות מקומיות והוקדשו לקרבות ספציפיים או לנופלי עיר מסוימת. על רבות מאנדרטאות דור האבן לא מצוין מידע בנוגע למתכנניהן. בכמה מהמקרים גויס למשימה מהנדס העיר או אב שכול, ובאחרים נשכרו אנשי מקצוע, פסלים ואדריכלים.10 מבין האנדרטאות ששמות מתכנניהן ידועים לנו בולטים שוב ושוב אשר חירם, משה ציפר ומיכאל קארה. נוסף להם פעלו בתקופה זו גם פסלי האבן דב פייגין, בתיה לישנסקי ומרדכי כפרי, שיצרו לפעמים אנדרטאות מובהקות של דור האבן, ופסלי הברונזה (שאפילו פסליהם הושפעו מסגנון התקופה) נתן רפפורט וחנה אורלוף.
רוב האנדרטאות שנבנו עד אמצע שנות ה-60 נוצרו במידה זו או אחרת בשפת דור האבן, אבל לא כל האנדרטאות שנבנו בתקופה זו אכן שייכות אליו. אנדרטאות הברונזה הריאליסטיות של נתן רפפורט (יד-מרדכי, 1951,11 נגבה, 1953) או משה ג'אנה (מקווה-ישראל, 1955), וכן הפיסול הסימבולי של חנה אורלוף (רמת-גן, 1954, עין-גב, 1950), מספרים גם סיפורים אחרים (למרות זאת, כאמור, ברבות מהאנדרטאות הללו יש גם אלמנטים מאבן המקשרים אותן לתקופה). רוב המקרים החריגים האלה לא היו חלק מזרם ההנצחה הממלכתי, אלא שייכים לתנועות שוליים בהגמוניה המפא"יניקית. כך האנדרטאות של נתן רפפורט הוצבו בקיבוצי השומר-הצעיר והאנדרטה של אורלוף ברמת-גן מנציחה את החללים מקרב "הפורשים". בקיבוצים, במושבים ובכפרי נוער הרכב האוכלוסייה החילוני ההומוגני איפשר הקמת אנדרטאות שכללו פיסול אנושי פיגורטיבי.
האדריכל הבולט ביותר של דור האבן ואחד ממנסחיו המובהקים, על אף שהשתלב בתחום האנדרטאות באיחור של כמה שנים, הוא אשר חירם. בשנת 1949 השתתף חירם בתחרות לעיצוב בתי-הקברות הצבאיים והמצבה הצבאית שערך משרד הביטחון. הצעתו של חירם, שזכה בתחרות והיה לאדריכל הבית של המחלקה להנצחת החייל, כללה אמנם לוח נחושת לרישום פרטי החלל, אך מלבד זאת דומה מאוד למצבה שקיימת עד היום. שפת ההנצחה שעיצב חירם השפיעה על נופי הזיכרון של דור האבן באופן מכריע ואומצה גם על-ידי אדריכלים אחרים.
כך למשל השימוש שלו באבנים מסותתות בסגנון מקאדם (שורות אבנים צרות, לעתים מסודרות במעין "משחק" צורני)12 למצבה הצבאית עצמה חזר גם בקירות שונים בבית-העלמין ובכמה מן האנדרטאות שבנה (אנדרטה לדוד מרכוס ליד אבו-גוש, 1957; אנדרטת מגיני העיר העתיקה במלחמת השחרור, 1957; אנדרטה למשחררי הגליל התחתון, 1959, ועוד) והגיע גם לאנדרטאות אחרות, כמו האנדרטה לחללי האצ"ל בכיבוש מלחה (1952) ואנדרטת שיירת הדסה (1968), שתוכננו שתיהן על-ידי אלכסנדר פרידמן. שימוש באבן זו נעשה גם באנדרטאות רבות מחוץ לירושלים, כמו האנדרטה ליד גמזו (מתכנן לא ידוע, 1953) והאנדרטה באתר הקבורה הזמני לחללי ניצנים.
שלט אבן בקריית-יערים. משמאל ניתן לראות את האנדרטה בעיצובו של אשר חירם. צילום: ד"ר אבישי טייכר
נוח ו"מעניין" יותר לדבר על החריג
אנדרטאות דור האבן לא זכו לאהדה רבה. כבר בעת בנייתן רבו הביקורות על כך שהן פשוטות ומשעממות מדי, ואמנים הביעו תרעומת על כל שלא מאפשרים להם להקים פסלים פיגורטיביים כרצונם.13 אבל במדינה שבה מונהג גיוס חובה ואחת לכמה שנים מתרחשת מלחמה, האנדרטאות הצנועות לזכר חללי המלחמה הראשונה פשוט לא עמדו בקצב. מהר מאוד הוספו שמות לאנדרטאות, בדרך כלל בצורה חובבנית. בשנות ה-70 וה-80, במהלך הגל הברוטליסטי בארץ, התחולל "דור הבטון באנדרטאות". אנדרטאות רבות נבנו מבטון חשוף, כמה מהן כ"תחליף" לאנדרטאות המקוריות, הפשוטות והקטנות מדי. כמה מאנדרטאות דור האבן הורחבו (בסגנונות שונים) והפכו לאתרי זיכרון כוללים, ובהן אנדרטת כביש הגבורה, שעוצבה במקור על-ידי משה ציפר והפכה לאתר הנצחה לחללי חיל ההנדסה ב-1982, ועמוד הזיכרון שתיכנן אשר חירם בצומת גולני והפך באותה שנה לאתר הנצחה ברוטליסטי הכולל מוזיאון.
עם כל הביקורת על הפיגורטיביות או האיכות הפיסולית של אנדרטאותיו של נתן רפפורט למשל, הציבור עדיין מתחבר בעוצמה רבה לאנדרטאות הללו, שהפכו לאתרי סיור מבוקשים. בשיחה שניהלתי באחרונה עם מדריך טיולים הוא טען באוזני שנתן רפפורט הוא האמן המייצג של רוחו של בן-גוריון ושל אנדרטאות תש"ח, על אף שהצגתי בפניו נתונים על מיעוט האנדרטאות שהוא תיכנן, על מיקומן בקיבוצים ועל חריגותן בנוף.
בשנת 2009 הוציא משרד הביטחון ספר אלבומי (רצוף טעויות מביכות, אבל זה נושא למאמר אחר) בשם "אנדרטאות תש"ח". הספר מתיימר להציג את כלל האנדרטאות שנבנו לזכר נופלי מלחמת העצמאות, ומטבע הדברים הוא גדוש אנדרטאות מדור האבן. ואולם, על כריכתו של הספר מוצגת אנדרטת נגבה (נתן רפפורט, 1953), החריגה עד מאוד בנוף הישראלי. קשה להאשים את משרד הביטחון; גם בספרות המחקר הושם דגש רב יותר על האנדרטאות הפיגורטיביות של תש"ח מאשר על אנדרטאות דור האבן. אמנם מוזכר שרוב האנדרטאות אינן כאלו, אבל כנראה שנוח ו"ומעניין" יותר לדבר על החריג ולא לנתח לפרטיהן את האנדרטאות ה"משעממות".
זה זמן מה שאני מוטרד בנוגע לכל מיני "שיפוצים" שנעשים באנדרטאות דור האבן. זה התחיל בסיבוב שערכתי השנה בחלקת גדולי האומה בהר הרצל. מתברר שמאז רצח רבין (שעקב חריגותו הרב קיבל מצבת קבר ייחודית) חל שינוי בצורת המצבות בחלקה. המצבות הראשונות (אליעזר קפלן, 1953, ויוסף שפרינצק, 1959) עוצבו על-ידי אשר חירם14 כווריאציות מוקטנות על מצבת הרצל, שתוכננה ב-1951.15 שתי המצבות לא היו זהות, אבל המבנה הכללי שלהן דומה מאוד. לאורך השנים נשמר בחלקה זו הנוהג לעצב כל זוג מצבות עם ייחודיות קטנה המתבטאת בצורת החקיקה באבן.
כאמור, לזכר רבין נבנתה מצבה ייחודית (בעיצוב האדריכל משה ספדיה), ואחריה החלו הגורמים האחראים על החלקה להזמין מצבות גנריות ממפעל מצבות. 16 צורת המלבן השחור החלק (מלמעלה) אמנם נשמרה, אבל צורת החקיקה הפכה לגנרית ובשנים האחרונות היא מתבצעת בפונט אריאל. מובן ששינוי זה מנע כל אפשרות לאחידות בין מצבות של בני זוג במקרה שבו אחד מהם נקבר לאחר כמה שנים. נראה שזוטות כמו עיצוב ממלכתי ומכובד, שהיו כה חשובות למדינה בשנות ה-50, פשוט לא מעניינות אף אחד בשנות האלפיים.
אנדרטת אבו-תור לפני ואחרי שיפוצה. צילום: ד"ר אבישי טייכר ויואב ר
הקריסה מפשטות מכובדת לפשטות סתם
אבל עד שהתחלתי לעבוד על המאמר הזה ולהשוות בין תמונות היסטוריות (רובן משנות ה-80, עוד לא שמתי את ידי על תמונות מוקדמות יותר) למצבן הנוכחי של אנדרטאות דור האבן, לא הבנתי עד כמה המצב חמור. נראה שהיחידה להנצחת החייל במשרד הביטחון והמועצות המקומיות עושות כל שביכולתן כדי "לשפץ" כל פיסה נורמלית שנשארה מעידן קדום בתרבות הישראלית, עידן בו היה כבוד לאבן, ולהתאימה לסטנדרטים הירודים של ימינו. חלקים מאנדרטאות רבות פשוט הוחלפו בלוחות שיש פשוטים ללא עיצוב מינימלי. אנדרטאות אחרות נקברו בין שלל אלמנטים חדשים ו"מלהיבים" שהוספו להם. כך קרה לאנדרטה שעיצב מיכאל קארה ב-1950 בקריית-אתא, שאליה נוספו בשנת 1992 כנפי אלומיניום גדולות (יחד עם החלפת הריצוף במקום, נקברה גם כתובת ההקדשה של האנדרטה), או מצבת אבן אלגנטית (לשעבר) שנבנתה באָזור בשנת 1949 ומתישהו בעשורים האחרונים חודשה וראשה "קושט" באינסטרומנט מתכת צבוע הכולל זוג מגני דוד ושבע "קרני שמש".
הכוונות אולי טובות, אבל התוצאות בשטח לא עושות חסד עם הסמלים הלאומיים הללו. ניקח כדוגמה מבצע יפה של משרד הביטחון לשיפוץ אנדרטאות תש"ח בשנת 2008, לרגל חגיגות 60 שנה למדינה. שלושה מיליון שקלים הוקצבו לפרויקט,17 ומישהו החליט כנראה שלאחר 60 שנה ראוי להוסיף הסברים ארוכים יותר סמוך לאנדרטאות. אולי מתוך כבוד לסגנון האנדרטאות, הטקסטים הודפסו על שלטי אבן. הטרמינולוגיה פה חשובה: זו אינה חקיקה בלוח המזכירה את דור האבן עצמו, אלא טקסט לא מעוצב שנשלח היישר ממעבד התמלילים למכונת החקיקה הממוחשבת.
אנדרטאות דור האבן אמנם פשוטות, ואף ספגו ביקורת על פשטותן כבר בזמן אמת, אבל רבות מהן ניחנות באיכויות פיסוליות שנדיר למצוא היום. שלטי האבן החדשים, לעומת זאת, נראים פשוט כמו נייר שהוגדל והועבר לאבן. נייר גדול מדי, שלפעמים מסיט את תשומת הלב מהאנדרטה עצמה. במסגרת אותו מבצע הוסיפו באנדרטאות רבות כנים למשואה במסגרת טקסי זיכרון. מתוך נאמנות לכאורה למסורת צבאית רבת שנים (גם בארץ), עשו במשרד הביטחון שימוש בקסדות חיילים הפוכות כבסיס למשואה. הנוהג, וגם ההיגיון החומרי, הוא להציב את הקסדה על מעמד מתכת (לפעמים כלי נשק ישנים), כמחווה לדור האבן, אלא שהקסדות הוצבו בתוך כדורי שיש, עם הכיתוב "נזכור" כמובן.
למשרד הביטחון היה חשוב כנראה לציין מי הואיל לשפץ את האנדרטאות, והודעות על כך נכתבו במקומות גלויים בקרבת האנדרטה. השנה, במסגרת חגיגות היובל למלחמת ששת-הימים, הגיע שוב תקציב לשיפוץ אנדרטאות, והוא הוקדש בין השאר ל"שיפוץ" אנדרטאותיו המרשימות בפשטותן של אלכסנדר פרידמן. הפעם לא הסתפקו באזכור צנוע, אלא בלוח קרמיקה על גבי פני השטח של האנדרטאות ממש. ה"שיפוץ" שעוברות אנדרטאות האבן של פרידמן הורס כל זכר לפשטות המכובדת שהיתה להן. הן הופכות לפשוטות סתם.
אנדרטאות דור האבן ראויות למחקר מעמיק הרבה יותר מהרשימה הצנועה הזו. אני מקווה שאגיע אליו יום אחד, או שמישהו אחר ירים את הכפפה. אבל בינתיים כדאי לעצור לרגע, להביט במצבת האבן השכונתית שלכם ואולי לגלות בה יופי מודרניסטי פשוט. בהמשך כדאי לנסח כללי שימור גם לאנדרטאות, כדי שלא לאבד את יופייה של התקופה ההיא ואף להנחיל אותו לדורות הבאים.
