"הגברת הראשונה" של האמנות היהודית הפמיניסטית, הלן אילון, נולדה בשנת 1931 לבית יהודי אורתודוקסי בניו יורק. אילון היא מן האמניות האמריקניות הבולטות בתנועת האמנות הפמיניסטית היהודית שצמחה בשנות התשעים. בשנות השבעים והשמונים, יצירותיה התמקדו בגוף ובאמנות אקולוגית-פמיניסטית והוצגו במוזיאונים גדולים בארצות הברית. משנות התשעים היא החלה לעסוק בביקורת פמיניסטית מרחיקת לכת על המסורת היהודית והמוסדות היהודיים הדתיים. עבודות אלה הוצגו בעיקר במוזיאונים יהודיים ברחבי ארצות הברית.
אילון ידועה במיוחד בשל המיצב שלה "שחרור הא-לוהים" (The Liberation of G-d, 1996-1990), שהיה היצירה הראשונה והמרכזית בסדרת עבודות בשם "פרויקט הא-לוהים: תשעה בתים ללא נשים" (The G-d Project: Nine Houses Without Women, 2017-1990). פרויקט זה, שנמשך כשני עשורים, הציג ביקורת פמיניסטית חריפה על טקסטים ופולחנים יהודיים. במיצב "שחרור הא-לוהים", הניחה אילון נייר שקוף על דפי החומש והדגישה בטוש פסוקים פוגעניים בעיניה, מנקודת מבט פמיניסטית. היא שאלה, "האם מקומם של פסוקים אלה בספרי הקודש? האם אלוהים אכן אמר אותם למשה, או שזו השלכה פטריארכלית?". ביצירה חלוצית זו טיהרה האמנית באופן סימבולי את הטקסט מהפסוקים הסקסיסטיים והמיזוגניים שלו, ובכך כאילו ביקשה לשחרר את אלוהים עצמו מהשפעות הפטריארכיה.
לביקורת הפמיניסטית של אילון יש תקדימים כבר בגל הראשון של התנועה הפמיניסטית האמריקנית. מנהיגות פמיניסטיות נוצריות דרשו לא רק שינוי חברתי ומשפטי, אלא פעלו למען שינוי תודעתי, לנוכח הבנת כוחה של המסורת המקראית ומעמד הכנסייה על מקומן של נשים בחברה. בסוף המאה התשע-עשרה, אליזבת קיידי סטנטון ועורכות הספר The Woman's Bible פרסמו ביקורת ופרשנות מחודשת לספרי הברית הישנה והחדשה. עבודתה של אילון משקפת גם את הטון החריף שאפיין את "הגל השני" של הפמיניזם האמריקני בשנות השבעים, הניכר בהערה האירונית של התיאולוגית הפמיניסטית מרי דאלי: "אם נסיר מהתנ"ך את כל הסימנים המזהים של הפטריארכיה, יישאר רק ספר דק".
Helen Eilon, "Afterword, For The Children: Wipe"
"מלות סיום לפרויקט הא-לוהים: הילדים" הוא אפילוג לפרויקט שני העשורים של אילון והוא מוקדש לדורות הבאים. אילון מאתגרת את הממדים הפטריארכליים המוטמעים בעשרת הדיברות – למשל, הדיבר השני, המצהיר: "כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי" (שמות כ, ד). פסוק זה מטיל עונש על הדורות הבאים בשל חטאי אבותיהם. אילון מצהירה:
חטאתי
חטא זה הוא שלי בלבד
אם אבי חטא
החטא הוא שלו בלבד
אם אתה חטאת
החטא הוא שלך בלבד
זהו אינו החטא של הילוד
שמחייך כשהשמש עולה
זהו אינו החטא של העובּר
שעדיין שפוף בתוך הרחם
זהו אינו החטא של הילד על האופניים
או הילדה שעל הנדנדה
או הילד באוטובוס שמשתוקק להגיע לבית ספר
או זה שמצפה להשלים את לימודיו
ישנו חג בשם שמחת תורה
האם עליי לשמוח בחג זה?
האם עליי לרקוד עם ספר התורה כנהוג?
או האם עליי להתאבל?
בספרה המכונן "אחרי הנצרות" (After Christianity, 1966) מתארת התיאולוגית הפמיניסטית הנוצרייה דפני האמפסון את האלוהים הזכרי כמייצג את האידאל הגברי במאפייני הכוח, הייחוד, הנבדלות וכדומה, וקובעת כי הדתות המונותיאיסטיות הן "סיוט לפמיניזם". האמפסון ודאלי (לעיל) קראו לנשים לעזוב את הכנסייה ולהקים דת פוסט-נוצרית; אילון לעומתן מבקשת לחולל את השינוי בדת מבפנים, מתוך עולמה היהודי והדתי כאחד. היא מביעה את ביקורתה בשם הדת והתרבות שאליהן היא שייכת, ובכך היא ממשיכה את הגישה האופיינית לפמיניסטיות יהודיות דתיות, שעוסקות בביקורת על מוסדות הדת, ומביעות את ביקורתן בשם המוסדות שאותם הן מבקרות בלא לדחות אותם מן היסוד.
"Helen Eilon, "Afterword, For The Children: The Air Commandments
בעוד אמניות פמיניסטיות אמריקניות ממוצא יהודי שפעלו בשנות השבעים והשמונים בארצות הברית, לא הציבו את יהדותן בקדמת הבמה, אלא הדגישו בעבודתן את מרכיב הזהות הפמיניסטית שלהן – אילון העמידה מאז שנות התשעים את זהותה היהודית, על הקשריה הדתיים, במרכז יצירתה הביקורתית. בכך סימנו עבודותיה את תחילתה של תנועת האמנות היהודית הפמיניסטית הדתית, שמכוונת לחולל שינויים בעולם היהודי ובממסדיו. יצירות האמנות של אילון מבקשות לפרוץ מבעד קירות הגלריה והמוזיאון החוצה, לאתגר את יסודות הפטריארכיה הדתית ובה בעת לקיים דיאלוג עם נציגיה.
מאמר זה יופיע בקטלוג הביאנלה של ירושלים לאמנות יהודית עכשווית שתפתח באוקטובר 2017. "מלות סיום לפרויקט הא-לוהים: למען הילדים" של הלן אילון תוצג בביאנלה (1 באוקטובר–16 בנובמבר) באוצרותם של דבורה ליס ודוד שפרבר.
