בלב תערוכתם המשותפת של ברק טויטו ורעות טרוים נמצא העיסוק במצבי ביניים פיזיים ונפשיים. טויטו, בוגר המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל, מציג פסלים הנדמים לחומר אורגני שהונצח בעיצומו של תהליך הפיכתו מגוש בשר חסר צורה מוגדרת לשרירים ולגידים. זהו מצב ביניים שמזכיר שלב קריטי בתהליך העבודה עם חימר, המכונה "Leather Hard". בשלב זה הכלי או הפסל טרם התייבשו לחלוטין, ולכן ניתן עדיין להוסיף להם עיבודים ופרטים, אולם הם גם אינם רכים, מה שמעמיד אותם בסכנת שבירה כשמנסים לשנותם.
זהו השלב שבו העבודה מתעצבת ומקבלת את אופייה. בפסליו של טויטו נמשך מצב זה גם לאחר שריפתם של הפסלים, באמצעות משיחתם בחלב טרם השריפה; זהו טקס שמאני פרטי של האמן, שנועד לסייע לטרנספורמציה המיוחלת של הפסלים, ובו בזמן הוא גם מקבע את הלימבו הנצחי שבו הם מצויים – ממתינים קפואים לניצוץ שיחיה אותם ויגלה למה הם עתידים להיהפך.
פסליו של טויטו מתחילים את דרכם כגושי חימר חלולים שמעוצבים בצורה אובלית ונתלים מהתקרה. כדורי החימר נטמנים בשרוולי בד הנקשרים מלמעלה ומלמטה ומחוזקים באזיקונים. כך הם מרחפים באוויר, סגורים בבדים כגלמים, בין שלושה לחמישה ימים, כאשר הבד הולך ונמתח מחמת המשקל וקפליו נחרצים בחימר המתקשה. לאחר שהוא נפתח, מתגלים סימני המתיחה שמתווים את הצורות הראשונות שסביבן מתחיל האמן לעבוד ולעצב את שאר הפרטים. כובד משקלו של החימר הוא מה שמאפשר את יצירת הפסלים, אך מה שמגיח מהגלמים אינו גוף חדש ושלם, אלא פוטנציאל לגוף. טויטו יוצר את פסליו כהתחלתם האפשרית של איברים שכל אחד מהם מסוגל להצמיח גוף, ללא צורך בגרעין עוברי.
לצד פסליו של טויטו, טרוים מציגה רישומים מוקפדים, עשויים מקווים נקיים ואלגנטיים, המתארים דמויות נשיות שנראה שגופן יצא מכלל שליטה – אבריהן קטועים, הן עוטות קפלים משתפלים של שומן גוף כמו שמלה שלא בחרו בה, ואצל כמה מהן גם תנועתו של הגוף פורעת את עולו של ההיגיון הפיזי המוכר לנו.
ברק טויטו, מתוך התערוכה
טרוים היא רשמת וירטואוזית עם יד בוטחת. רישומיה מעלים חיוך וגורמים להזדהות, ודמויותיה מעוררות חיבה גם כאשר מבטן נראה עגום או מיואש. היא מתארת אותן כ"נשים בלתי אפשריות, הנקרעות בין שאיפה לאידיאלים של יופי ומוגבלויות גופן". בעבודותיה הדף הריק מתפקד כבמה ריקה שעליה כל אחת מהדמויות ניצבת חשופה למבטיהם החוקרים של העוברים ושבים. הדבר דומה למשטור הגוף הנשי על-ידי המדיה והתרבות הפופולרית, שמציגות לעתים נשים אפשריות מאוד ויפות מאוד במרכזה של במה דומה ובמתח תמידי ביחס לגופן.
כוח הוא בשיאו כאשר הוא שקוף, ולכן למרות הישגי הפמיניזם לדורותיו, המצב הנוכחי נראה לרבים כטבעי: כאשר גבר יוצא אל העולם, ההתייחסות אליו היא דרך הפריזמה של מכלול תכונותיו האישיות, המקצוע שבו בחר לעסוק, המעגלים החברתיים והאישיים שהוא מצוי בהם וכו'. כאשר אשה יוצאת אל העולם היא קודם כל ולפני הכל גוף שכל חלק ממנו נבחן באופן מדוקדק ופרטני אל מול דרישות ספציפיות, שגם אם הן עשויות להשתנות, הרי שהן תמיד נותרות נוקשות.
ספרה רב ההשפעה של נעמי וולף "מיתוס היופי – על השימוש בייצוגים של יופי נגד נשים" יצא לראשונה בשנת 1992. וולף הציעה בו ניתוח בהיר ומטריד שהדגים כיצד מיתוס היופי קודם באופן מסיבי החל משנות ה-50 של המאה הקודמת במטרה לענות על הצרכים הכלכליים החדשים של השוק הקפיטליסטי המשתנה. מאז העיסוק בגוף הנשי ובהתנגדות למשטורו נעשה כה אינטנסיבי, עד כי נדמה שלא נותר עוד דבר חדש לומר על אודותיו, וייתכן שזו גם אחת הסיבות לכך שהיד המכוונת של הפטריארכיה הופכת לעתים לנעלמה.
כאן נכנסות לתמונה אמניות כמו טרוים, ולפניה אריאלה פלוטקין ואריאלה שביד, שמצליחות להאיר את הסוגיה באור חדש. בתערוכתה של שביד משנת 1996, "היופי הוא הבטחה לאושר", התייחסה האמנית לגופה לאחר כריתת שד שעברה. שביד עטתה על עצמה פרסונות נשיות שונות בהשראת תצלומי אופנה זוהרים. הפרסונות עוצבו באמצעות בגדיה, שלעתים הותאמו ונתפרו במיוחד להדגשת השד החסר. במאמרו "פחות ויותר משתיים" מתאר רועי רוזן את הדימויים של כריתת השד שעברה האמנית כשי מיני שהיא מציעה לצופים, ואת תוצאות ה"קיטוע" של הגוף כאובייקט תשוקה בפני עצמו. כפי שרוזן מתאר, העבודות של שביד סירבו לפרשנויות דידקטיות, שהיו מציבות אותן מעברו האחד או האחר של קו פרשת מים בינארי כלשהו. הגוף שהיא הציגה היה מיני ומפתה, אך לא ניתן היה להתעלם מחסרונו של השד האחד, חצי מצמד שאמור להיות הסמל האולטימטיבי למיניות הנשית; שביד איכלסה בביטחון פרסונות מהתרבות הפופולרית, אך גם שלחה אגרוף לבטן הרכה שלהן כאשר אל גווה הזקוף הצטרף הניצוץ הממזרי של המבט, שכאילו אישר את הכרתה בבלבול האפשרי של הצופים.
רעות טרוים, מתוך התערוכה
אותו סירוב לפרשנות דיכוטומית מתרחש גם אצל טרוים. האמנית מעידה שדמויותיה נקרעות בין שאיפה לאידיאלים של יופי לבין מוגבלויות גופן, אך יופיין של העבודות, בצירוף החיבה שהדמויות מעוררות באמצעות ההומור הדק שבהן, אינו מאפשר להן להישאר כבולות אל ביקורת עצמית יבשה ודכאנית. הן עצמן, כמו נשים צעירות רבות, נמצאות במצב ביניים של "Leather Hard". המשא-ומתן הפנימי לגבי גופן עדיין מסעיר אותן, אך בניגוד לעבר, הן כבר אינן שבריריות והדיון כבר אינו מאיים על שלמותן. במקביל, תפיסתן העצמית לא התקבעה, וזהו זמן החסד של בדיקות ותמורות לקראת מי שהן עתידות להיות. נדמה שהדמויות כולן עדיין שרויות בהתהוות, ושאם הצופה יפנה את גבו לדף רק לרגע, הן יקומו לחיים וימשיכו להשתנות.
טרוים, שגם היא בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל, וטויטו הם בני זוג שיוצרים בנפרד וזה לצד זה. במבט שני, עבודותיו של טויטו מקבלות נופך רומנטי, אם כי לא סנטימנטלי. פסליו נדמים כשי נדיב לבת זוגו – הבשר הגולמי של פסליו, שנמצא בעיצומו של תהליך המעבר לשרירים ולגידים, ממתין להוראותיהן של דמויותיה של האמנית; מחכים לציווי שיכריע אם הן רוצות שגפיהן יתארכו או יתקצרו, אם הן מרוצות מהיחס בין אבריו השריריים של הגוף לאלו הרכים, ואם הן מעוניינות במפרקים חדשים ופנטסטיים, שירחיבו אף יותר את טווח תנועתו של הגוף. מדובר בדיאלוג אמנותי מרהיב שהצופים מוזמנים לחוות, על הצד האינטימי ועל הצד הפומבי שבו.
***
מקורות:
נעמי וולף, "מיתוס היופי – על השימוש בייצוגים של יופי נגד נשים", הוצאת הקיבוץ-המאוחד, 2004
רועי רוזן, "פחות ויותר משתיים", מתוך קטלוג התערוכה "אריאלה שביד: היופי הוא הבטחה לאושר", הוצאת מוזיאון ישראל, 1996
ברק טויטו ורעות טרוים, "הרבה בשר, הרבה אוויר", גלריה ביתא, ירושלים
נעילה: 8.3.17
