תערוכתו הנוכחית של טומי הרטונג בגלריה ברוורמן, "לילית", שאצרה עדי גורה, סובבת סביב סרט קצר שהזמין אספן עבור בתו. הסרט מלווה בסדרה של פסלי ראשים לבנים, המוצגים על פדסטלים בגלריה החשוכה כשצורות צבעוניות מוקרנות עליהם. האמן האמריקאי ידוע בסרטי ה-stop motion המהפנטים שהוא יוצר בסטודיו הביתי שלו מחומרים ואובייקטים ביתיים. נפגשנו לשיחה קצרה על פסלים, סרטים, ראשים מדברים וייצוגי אלילים.
בתערוכה הנוכחית הפכת את הסדר – הסרט נדחק הצדה, במובן מסוים, ואת מרכז הבמה תופסת סדרת פסלים שאינם נכללים בסרט עצמו. בעבודה "Anna" מ-2011 גם הצגת מיצב פיסולי, אך אלה היו בובות שמופיעות גם בסרט עצמו. איך שני האלמנטים בתערוכה הנוכחית מתחברים זה לזה?
"העבודה שלי מוכרת בעיקר בגלל הסרטים. כל מה שאני חווה לבד בסטודיו, כל תהליך העבודה הארוך שלי עם האובייקטים, נאבד כשהכל נדחס לתוך הווידיאו הסופי. בתערוכה הזו החלטתי לנסות לשתף את הצופה בכל העבודה שאני עושה לפני שאני בכלל מגיע לסרט, ולהתמקד בפיסול. זה חלק מתהליך ההתפתחות שלי לאורך השנים, שבו הבובות שלי החלו להתנהג יותר ויותר כמו פסלים.
"אני מתעניין בהיסטוריה של הפיסול בסיטואציה תיאטרלית, במיוחד בהקשר דתי. ברומא העתיקה ובאירופה של ימי-הביניים פסלים שימשו לאילוסטרציה. היו ממכנים אותם כך שהם ינועו לפתע, כדי לגרום לצופים להאמין שמשהו על-טבעי מתרחש. מריה הקדושה, למשל, היתה מתחילה פתאום לבכות. המחשבה על היותו של פסל משהו חי היא מחשבה מאוד עתיקה. העניין שלי בווידיאו ובפיסול התרכז תמיד סביב האובייקטים האלו, שיכולים לעשות יותר מאשר לתפקד כייצוג. מעניין אותי איך פסל יכול להיות סרט ולהפך. אני תמיד משחק עם זה, עם המופלא והעל-טבעי, בשאלה אם משהו מת, חי או אמיתי. זה חלק מהעבודה שלי כאנימטור.
"כאן ניסיתי להחיות את הפסלים, להפוך אותם לחוויה מורכבת כמו שהסרט יכול להיות, אבל בלי לכלול אותם בסרט עצמו. הם עשויים כך שאפשר להקיף אותם, ולמרות שזה ראש, כל צד או זווית יכולים להיראות כמשהו אחר, כל צד מספר טרנספורמציה שונה. הכותרת של התערוכה היא 'לילית', אֵם השדים, אבל למעשה התערוכה היא על טרנספורמציה, במקרה זה טרנספורמציה של הפנים. הם נעשים משהו אחר, אבל תקועים במעין שלב מעבר. הם הופכים לחיה או לאדם, אבל הם לא מקובעים באף אחד מהמצבים הללו. כל ראש הוא פריים בסרט, אבל אפילו בתוך הפריים הזה אתה יכול לגלות סיפור נוסף של השתנות".
"שטן לבן", טומי הרטונג, 2016
מנין נובע העניין שלך בפנים? גם בעבודה "The Lesser Key of Solomon", מ-2015, שתוצג בביאנלה הקרובה במוזיאון הוויטני, יש הקרנה של שתי פנים שונות, של גברים אפרו-אמריקאים. אחד מדבר על מיסטיקה, מיתולוגיה, פולקלור וחשיבה מאגית, והאחר הוא נציג של אומת האסלאם שנואם נאום לשוויון זכויות לאפרו-אמריקאים בארה"ב. בין לבין מוצגים פורטרטים של קורבנות של אלימות משטרתית, שערכת אותם כך שהפנים המדממות והמוכות עוברות מטמורפוזה זו לתוך זו.
"מעבר לשפה הטקסטואלית שלנו, אנחנו כל הזמן קוראים את שפת הפנים וכל הזמן מפרשים אותה באופן לא מודע. כשמישהו רוצה לשלול לחלוטין מישהו אחר ואת האנושיות שלו, הוא משחית לו את הפנים; זו הצהרה של כוח על מישהו אחר. יכול להיות שאני גם מתעניין בפנים משום שאני מנסה תמיד לעבוד כדוקומנטריסט. גם אם מדובר בחומר קיים, אני תמיד עובד כאילו אני מבצע ראיון עם הסובייקט, או האובייקט, שלפני".
כמו "ראשים מדברים".
"כן, בדיוק. בקולנוע יש הרבה סיבות לכל הראשים המדברים האלה. בעבודות שלי בסופו של דבר זו דרך לתווך את עצמי, את הסובייקטיביות שלי, דרך מישהו אחר, בעצם דרך לראיין את עצמי בלי לראיין את עצמי. למרות שהתכנים שלי פיקטיביים, תמיד רציתי להיות דוקומנטריסט, זה ז'אנר הקולנוע האהוב עלי. אני אוהב את הרעיון שאתה יכול להתמקד על נושא מסוים ולנסות לשמר אותו בצורה מסוימת, לאתגר אותו או להפוך אותו ליפה יותר, למעניין יותר עבור אנשים".
דרך הייצוג שלו?
"כן, וגם לקדם את המסר שלו. רוב האנשים לא היו מקשיבים בהכרח לנאום של נציג אומת האסלאם, ורוב הצופים מופתעים לשמוע שזהו מקור הטקסט ב‘The Lesser Key of Solomon’, משום שבאותו נאום הוא גם אומר דברים ממש נוראיים. אמנות מאפשרת לי לעשות דה-קונטקסטואליזיצה מוחלטת, ולראות מה קורה".
ציינת בראיון בעבר שכל העבודות שלך נפתחות בשיר או מונולוג קצר. במקרה של הסרט הנוכחי הסצנה הפותחת היא לא טקסטואלית, אלא ויזואלית: מעין ריקוד של חפצים לא מזוהים על רקע בהיר. יש בריקוד הזה שילוב משונה בין הפשטה מודרניסטית – צורות וצבעים – לאסתטיקה שבטית שמלווה בפסקול קצבי. אותה אסתטיקה חבויה גם בפסלי הראשים הלבנים, שיכולים להיראות כמעין פסלי אלילים. החיבור הזה היה משהו שחשבת עליו?
"בתערוכה הזו יש אלמנט של הומור, ועבורי בהפשטה יש משהו מצחיק. אם היה אפשר לתרגם הפשטה לרגש, זו ההרגשה הזו כאשר משהו קורה ואתה לא בטוח אם אתה אמור לצחוק או לא. אנשים לוקחים את זה מאוד-מאוד ברצינות, אבל אני חושב שבמודרניזם יש אלמנט של הומור, משחקיות וילדותיות. כשחושבים על זה, דונאלד ג'אד היה די מצחיק עם כל הקופסאות הגדולות האלה שלו. כל פעם שאני הולך ל-Dia Beacon אני רוצה קצת לצחוק – בסופו של דבר אנחנו מסתכלים על קוביות צבעוניות ענקיות. הסרט הוזמן במקור על-ידי אספן כמתנה לבת שלו, והוא מאוהב במודרניזם. זה מה שהוליד את העבודה. כל שאר הדברים התפתחו מתוך מחשבה על משחק וטרנספורמציה פשוטים".
מראה הצבה מתוך "לילית", טומי הרטונג, גלריה ברוורמן
איך היה לעשות עבודה בתור מתנה לילדה?
"אני חושב שלעבודות שלי יש כל מיני פונקציות, זו פשוט היתה הפונקציה במקרה הזה. הקשר שלי לבת של האספן הוא פשוט חומר עבורי, בדיוק כמו כל שאר החומרים שאני לוקח מהאינטרנט, בין אם זה הצהרת המשפט של צ'לסי מאנינג [שמופיעה ב-'Bible', שנוצר ב-2014], או הנאום של נציג אומת האסלאם. השתמשתי ברעיון של בת של מישהו כמו חומר קיים. בכל העבודות שלי יש הקשרים ביוגרפיים. לדוגמה את ‘Anna’ עשיתי בזמן שעברתי גירושים, והחלטתי לקרוא שוב את 'אנה קרנינה' כקלישאה, וזה גרם לי לחשוב על חבר שלי שהתאבד על פסי הרכבת. האלמנטים האלו מחיי האישיים תמיד מניעים את הסיפור, הנרטיב או ההקשר, אבל אני לא חושב שזה ייחודי בשום צורה".
אם אנחנו כבר בענייני ביוגרפיה, איך הרקע המשפחתי שלך משפיע על היחס שלך לדת כיום? גדלת בחווה, בעיירה קטנה באפסטייט ניו-יורק, במשפחה מאוד דתית – אבא שלך היה אוונגליסט, ואמא שלך גדלה במשפחה של עדי-יהוה. אתה מאמין באלוהים?
"אני לא אתיאיסט. אני באמת מאמין שלפילוסופיה שהתפחתה מהמסורות האברהמית יש חלקים טובים ונוראיים, אבל ככלל אני חושב שאנשים לא לוקחים את זה מספיק ברצינות. כלומר, לפחות החברה הליברלית היתה רוצה לחשוב שהכל מגיע מאפלטון, אבל זה לא מתמצה מזה, עבורי הרבה מגיע גם מאברהם. תיאולוגיה יכולה להיות מאוד דכאנית, בעיקר כשהיא מלווה בכלי נשק, אבל היא גם יכולה להוציא את הטוב מאנשים. זה תמיד אותו מלכוד 22. אני לא שונא את הדת, אני חושב שאנשים כמו ריצ'רד דוקינס הם הבעיה, כי הם חושבים שכל צורה של דת היא הרשע בהתגלמותו".
הזכרת בראיון שבילדותך היית מצייר ציורים של אלוהים. זה גרם לי לחשוב על האיסור היהודי לעשות פסל ותמונה, לייצר ייצוג של האל. באותו ראיון הזכרת גם שהיית רוצה שיסתכלו על העבודות שלך כ"דימויים שכל הזמן מתנודדים בין הייצוג שלהם. דמות יכולה להיראות כמו נביא ברגע אחד, וברגע אחר כמו בובה מתנפחת". האם בעיית הייצוג הדתי רלבנטית לעבודות שלך?
"בעיית הייצוג היא בעיה מודרניסטית מאוד מעניינת. הכנסיות שאני הלכתי אליהן בתור ילד ונער דומות יותר לבתי-כנסת, במובן זה שהן דלות בקישוטים, יש רק כסאות עץ, הכול מאוד אנטי-ייצוגי. פעם, בשיחה במוזיאון היהודי בניו-יורק, שאלו אותי באיזה אמן אני מוצא השראה, ועניתי אברהם, כי הוא בעצם היה האמן המופשט הראשון – הוא הרס את פסלי האלילים כי הוא התנגד לסגידה לאובייקטים קונקרטיים ושאף לאידיאל, לרעיון מופשט של אמונה. אלוהים לא ירד לדבר עם אברהם, אלא הוא חווה מתוך עצמו התגלות של מופשטות. הסיפור הזה תמיד מרתק אותי. אני יודע שיש לזה עוד הרבה משמעויות, אבל אני חושב שהעבודה שלי מאוד קשורה לאלמנט הזה של הריחוק מסגידה לחומרי".
מראה הצבה מתוך "לילית", טומי הרטונג, גלריה ברוורמן
אני רוצה לשאול אותך על סרט קצר שנקרא "BB", בו נראים קטעים מנאום של נתניהו, שהעלית לערוץ ה-Vimeo שלך לפני כשנתיים. אתה מתעניין במיוחד בפוליטיקה ישראלית?
"חוץ מהווידיאו הזה באמת אין הרבה דברים פוליטיים בערוץ ה-Vimeo שלי, אז אולי זה נראה קצת מוזר… הווידיאו נעשה אחרי ערב הבחירות שבו נתניהו הזהיר שהערבים נוהרים לקלפיות. אז קצת עשיתי מזה צחוק. הסרטים האלו ב-Vimeo הם לא בדיוק עבודות אמנות, הרבה מהם הם סרטונים קצת קיצוניים שאני נעזר בהם כשאני מלמד את הסטודנטים שלי וידיאו. אבל אני כן מתעניין במצב בישראל, ויש לי הרבה חברים ישראלים מהלימודים.
"עבדתי על ה-'Bible' במשך שנתיים וחצי והתחלתי לחשוב יותר ויותר על הרקע שאני מגיע ממנו ועל איך שאנשים רואים את ישראל מאיפה שאני מגיע, כלומר בצורה מאוד ציונית. מדובר בעצם בחבורת אמריקאים מאוד דתיים ממעמד הפועלים, שהפכו לפלח מאוד גדול מהאוכלוסייה, מה שיוצר פילוג מאוד עמוק בחברה. זה מזכיר את מה שקורה כאן, ואני חושב שבגלל זה אני אוהב לבוא לכאן ומסתדר עם הרבה ישראלים, בגלל שאנחנו חיים במצב דומה, שבו חברה מאוד ליברלית וחברה מאוד אורתודוקסית ושמרנית חיות צד לצד זו, עם גבול מאוד דק והרבה אלימות עצורה מתחת לשולחן. כשאתה גר כל חייך בעיר כמו ניו-יורק, אני לא חושב שאפשר להבין את זה. ותוצאות הבחירות הנוכחיות בארה"ב הן תוצאה של חוסר ההבנה של האנשים עד כמה החברה באמת מפולגת".
מה אתה חושב על הקריאה לחרם תרבותי על ישראל?
"חרם? מה זאת אומרת?".
תנועת ה-BDS, שקוראת להחרים מוסדות ואמנים שמשתפים פעולה או מקבלים מימון ממקורות ממשלתיים ישראליים.
"באמת?? למה?? למה להעניש אמנים או מוסד אמנות? עבורי, זה סימפטום נוסף של הבעיה של החברה הליברלית שלנו. אני מאוד שמאלני, ואני חושב שהבעיה הגדולה ביותר כיום היא שאנשים שוכחים מה זה אומר. חרם הוא אנטי-פעולה. זה בדיוק כמו סגירת הגלריות בניו-יורק ביום ההשבעה של טראמפ, כאילו שזה יעניש את תומכי טראמפ, שרובם לא הולכים לגלריות ולא אכפת להם גם ככה. אם אנשים באמת עד כדי כך כועסים, הם צריכים ללכת ולזרוק אבנים בהשבעה של טראמפ, זו הדרך היחידה שיכולה לעורר שינוי. אני לא אקטיביסט פוליטי, אבל אני לפחות מנסה לעשות עבודה שמדברת על הדברים האלה, להראות לאנשים משהו שהם לא היו נחשפים אליו אחרת, או קול שאחרת הם לא היו שומעים".
טומי הרטונג, "לילית", גלריה ברוורמן, תל-אביב
אוצרת: עדי גורה
נעילה: 21.3.2017
