אבא נעלם

סוף-סוף, לאחר פגרה ממושכת מאוד, נפתחה מחדש הגלריה השיתופית P8, וזאת לאחר שינויים קלים בהרכב האמנים ומעבר לחלל חדש. הקונספט הקיבוצי שבבסיס הגלריה (ואחרות כדוגמתה – אינדי, מכון אלפרד, ובנוסח מעט אחר גם מקום-לאמנות) חיובי בעיקרו. האמנים נושאים בנטל יחד, משוחררים מסמכות של בעל/ת גלריה יחידים, וכך יש גם תחושה פחות כלכלית ויותר חופשית. יחד עם זאת, פעילות כזו גם עלולה לנתק את הגלריה מהשיח הדומיננטי ומקביעתם של "בעלי הטעם", או המאה. אם גלריה שכזו רוצה להיחשב רלבנטית, עליה להתאמץ שבעתיים ולקחת אחריות מחושבת מאוד על התכנים המוצגים בה.

השיקולים שהובילו לפתיחת הגלריה המחודשת עם התערוכה "אבא, אבא" (אוצר: עדי שמעוני) מובנים: כיאה לרוח השוויונית, לא ראוי לפתוח עם תערוכת יחיד של אחד מאמני הגלריה; תערוכה קבוצתית של כולם, מצד שני, עלולה להיתפס כילדותית, כיוון שהמרחק התמטי והחומרי ביניהם גדול מדי. אשר על כן, אחד מאמני הגלריה נבחר לאצור תערוכה של אמנים אחרים – מסולתה ומשמנה של האמנות העכשווית בארץ. נושא המשפחה מעסיק את האמן והאוצר עדי שמעוני, כפי שניתן להסיק מתערוכת היחיד הקודמת שלו, "אווה" (2014), שהורכבה מאוסף פורטרטים המתעדים את התפתחות הקשר שלו עם זוגתו ובתוך כך גם את תהליך הריונה ולידת בתם. בחירתו לאצור תערוכה שתעסוק בנושא האבהות היתה אפוא כמעט טבעית.

הטקסט היחיד והקצרצר שפורסם לקראת הפתיחה טמן בחובו הבטחה מסקרנת: "התערוכה עוסקת בנושא האב בפרשנות רחבה. דמות האב מוצגת במגוון אופנים כמגוון האמנים; האב הרוחני, הביולוגי, המאומץ, האפל והחסר". אכן, מדובר במקבץ גדול למדי של עבודות, משובחות ברובן, שבכולן מופיעה דמות אב (רוחני, ביולוגי וגו'), אך יש לדקדק כאן בניסוח, שכן בין זה לבין "פרשנות רחבה" המרחק גדול מאוד; למעשה אין כאן פרשנות כלל וכלל. כן, בכל העבודות מופיעה דמות גברית. לעתים ניתן להבין מהדימוי שמדובר באב (שכן הילד/ה מופיעים עימו), אך ברוב המקרים – לא. גם החיבור בין העבודות דל. נדמה ששיטת האוצרות הועתקה מתערוכתו הקודמת של שמעוני, ועיקרה מחברים אסתטיים שאינם מתוחכמים במיוחד.

כך, למשל, מוצג בתערוכה תצלומה של דגנית ברסט, שבו מופיעים אב וילדה הרוחצים בים. התצלום הזה היה חלק מסדרת "המתרחצים" רחבת ההיקף של ברסט, שבה הופיעו גם רוחצים בודדים, נשים, ילדים ודמויות עלומות ומטושטשות, ובסופו של דבר בינה לבין העיסוק ב"אבהות" אין ולו קשר דק. לעומת זאת, הפרויקט המתמשך של אורי גרשוני דווקא כן עוסק בדמות האב באופנים שונים. בתערוכתו "השמש של אתמול", שהוצגה בגלריה שלוש (2012), יצא גרשוני אל אחוזתו של הצלם האגדי ויליאם הנרי פוקס טלבוט, המשמש לגרשוני דמות אב חלופית, והוא פוסע בעקבותיו כדי להתקרב אל אותו אב רוחני. שמעוני בחר דימוי אחד ויחיד מתוך הסדרה, זה שבו נראית מצבתו של טלבוט. נטול קונטקסט, וללא הסבר פרשני, נותר הדימוי סתום לחלוטין. מי שלא הכיר את מערך עבודותיו של גרשוני לא ידע כיצד הצילום נקשר לתערוכה. לדאבון הלב, כך הדבר גם בנוגע לרוב העבודות האחרות.

אורי גרשוני, מתוך "השמש של אתמול", 2012

שמעוני לקח על עצמו תיק גדול, שראוי אולי לחקור את גילוייו בעומקה וברוחבה של האמנות הישראלית. הנושא הטעון של אבהות מלווה אותה למן אבות הקאנון המקומי, הנשזרים בהיסטוריה הפטרנליסטית המאפיינת את קום המדינה, דרך דמותו המיתולוגית של רפי לביא ואמני שנות ה-70 שתרו אחר אבות בדמות אמנים בינלאומיים דגולים, וכלה בעשרות דוגמאות עכשוויות. רק לא מזמן הוצגו תערוכת הענק שאצר ליאב מזרחי והתייחסה לדמותו של האמן יוזף בויס, כמו גם תערוכתו היפה של יונתן אולמן, שהתייחס למשה גרשוני כסוג של אב תרבותי. למה שלא נרחיק לכת ונכניס גם את האמנים המתייחסים ליהדות ולאלוהים כדמות אב? תחת מטריית אוצרותו של שמעוני הכל יכול להיכנס, ואין מחקר, טקסט או הסבר שיבארו את בחירותיו.

יש הרבה דרכים לקרוא בקול את צמד המלים "אבא, אבא". כאשר הן מופיעות ככותרת לתערוכה שאמורה לפתוח בקול תרועה את משכנה החדש של גלריה P8, ניתן לצפות מהן להביע כאב, אהבה, קריאה לעזרה, משהו. במקום זה, לנוכח אוצרות דלה ושטחית, נותרת הקריאה "אבא, אבא" כפטפוט לא מובהק של תינוק, כהצבעה על דבר וסימונו כ"אבא", ותו לא.

אסף אבוטבול, "לאן אתה הולך רפי", 2014

"אבא, אבא", אוצר: עדי שמעוני. אמנים מציגים: אורי גרשוני, אסף אבוטבול, בועז ארד, גוסטבו סגורסקי, גליה פסטרנק, דגנית ברסט, דורון רבינא, יאיר ברק, ירון אתר, ליאת אלבלינג, ענת בצר, צור קוצר, ראובן קופרמן, שמחה שירמן, שרון פדידה.
גלריה P8, רח' הפטיש 1, תל-אביב.
נעילה: 11.6.16

שני ורנר היא מדריכת סיורי אמנות ובעלת הבלוג Talking Art, בו פורסם המאמר לראשונה.