"אני מאמין ששפה חזותית היא חלק אינטגרלי של חשיבה אנליטית, העמקה ותקשורת. אבל אני מציע שלא נציב לעצמנו כמטרה תקשורת חזותית נקייה מכל רבב. הקו הישר שכביכול מתחיל בנתונים ובמידע ועובר דרך אמצעים חזותיים אל עבר ידע ותבונה אינו קיים, ואל לנו להעמיד פנים שכן". מושון זר-אביב מציע ניתוח עומק של כמה אינפוגרפיקות ותובנות על אמיתות ושקרים חזותיים
כשאנחנו עובדים עם נתונים גולמיים, לעתים קרובות עולה הצורך להציג אותם באופן חזותי, כלומר להעניק להם צורה או למפות אותם. ברם, כל המפות משקרות. מפות מחויבות לשקר, אחרת לא תהיה בהן תועלת. יש שקרים שקופים; של עץ על מפה יציין לרוב את הימצאותם של כמה עצים בשטח. יש שקרים לבנים; עיגול מספרים והעדפת נתונים מסוימים כדי ליצור הצגה נהירה יותר. ויש שקר מהסוג השלישי: הצגה שמעבירה מסר מוטה, מצג שווא של נתונים המעודד קריאה מסוימת שלהם.
כל זה נשמע מרושע למדי, ולעתים הוא אכן כזה. קשה להבחין בשקר אלא אם ניצבים מולו, ולכן הבה נלכלך מעט את ידינו ונתבוסס בכמה דוגמאות יצירתיות וערמומיות של מניפולציה חזותית.
במהלך השנים העברתי כמה סדנאות על דיס-אינפוגרפיקה (Disinformation Visualization). הסדנאות עודדו אקטיביסטים, מעצבים, סטטיסטיקאים, אנליסטים, חוקרים, אנשי טכנולוגיה ואמנים לשקר באופן חזותי. במהלך הסדנאות השתמשתי בפירמידת ה-DIKW (נתונים>מידע>ידע>תבונה; Data>Information>Knowledge>Wisdom) – מסגרת רעיונית שמסייעת לחשוב על האופן שבו נתונים מתורגמים למידע, שבתורו זוכה להקשר הרלבנטי והופך לידע. התבונה, השלב האחרון, היא המצב שבו ידע משפיע על התובנות שלנו ועל דרכי הפעולה המכוונות את עתידנו. ההַחְזָיָה (הוויזואליזציה) מאפשרת לקדם את הנתונים במעלה הפירמידה לעבר התבונה, וכך להשפיע על הפעולות וההחלטות שלנו.
מקור: מכון Gallup
מאות שנים לפני שביג-דאטה, הגרפיקה הממוחשבת והמדיה החברתית התנגשו לכדי התפוצצות הדאטוויז (Dataviz), הצגה חזותית היתה בעיקר כלי מדעי לחקירה ולתיעוד. היסטוריה זו היא שהקנתה לז'אנר העיצובי הזה סמכות והפכה אותו לחלק אינטגרלי מהתהליך המדעי. כפרי מחשבה ויצירה אנושיות, תמיד היתה באינפוגרפיקה מידה מסוימת של הטיה, ללא קשר למהימנות המדעית של התהליך שבו שולבה. ההטיות הללו ניכרות כמעט בכל מפה אינטראקטיבית שתיתקלו בה, שעדיין מהדהדת את היטל מרקטור, שהציב את אירופה וצפון אמריקה בראש המפה, וכן הדגיש את גודלן וחשיבותן לעומת הדרום הגלובלי. הפרקטיקות העכשוויות של החזיה מתוכנתת של נתונים מסתירות את העיניים ואת הידיים האנושיות שיצרו אותן מאוחרי מסדי נתונים, אלגוריתמים וגרפיקות ממוחשבות, אולם אותן ההטיות עודן שם, הגם שכיום קשה יותר לפענחן.
צילום מסך מתוך הפרויקט The True Size Of… / מפות גוגל
הבה נשקר. אבל ראשית, נציב כמה חוקים
איננו מפיצים שקרים חזותיים על-ידי הצגת נתונים שקריים. מעשה כזה יהיה שקר גרידא. אנחנו משקרים בעזרת ייצוג שווא של הנתונים, וזאת כדי לספר סיפור שאנחנו מעוניינים להעביר. אם זה גורם לכם לנוע בכיסא באי-נוחות, טוב מאוד, זו בדיוק הכוונה. ואם אתם נרתעים מלאמץ את הנטייה החדשה הזו, אין ממה לחשוש, הרי היא אינה חדשה. הציצו לרגע בקורות החיים שלכם והיזכרו, כבר שיקרתם בעזרת נתוני אמת. אבל כעת, השקר יהיה בוטה וחזותי.
כדי לעשות דה-קונסטרוקציה של מה שייתכן שהוא שקר, אני מציע שנשתמש בשלושת החלקים של מודל התוכן/מבנה/תצוגה כשכבות השונות של ההצגות הגרפיות שננתח. כל שכבה נתונה בפני עצמה למניפולציות. תוכן המסר המועבר, עוד לפני שעבר תהליך של החזיה, יכול להתבסס על נתונים כנים, אבל אופן איסוף הנתונים יכול לעבור מניפולציה. לדוגמה:
האם כדאי לנו להעביר חוק שיאפשר הריגת תינוקות?
אני מקווה שרובכם המוחלט יאמרו: לא.
אבל אם אשאל: האם לנשים יש בעלות על גופן?
הפעם אני נוטה להאמין שרובכם יענו: כן.
ואולם, מה יקרה אם אציג זאת כך:
האם על הפלות להיות חוקיות?
אם השאלה היתה מוצגת בסקר, הרי שרק אחד מן הניסוחים מציג באופן כן וישיר את הדיון על מעמדן החוקי של הפלות, בלי להכיל הטיה לעבר אחת מן העמדות הקשורות בו.
הבה נשתמש בסקר דעת קהל אמיתי כדי לאתר שקרים בשכבת המבנה. מכון גאלופ עורך מדגמים בנוגע למעמדן החוקי של הפלות בארה"ב זה כ-20 שנה, ולעתים קרובות כמה פעמים בשנה. הנוסח של המכון לשאלה הנ"ל הוא פוליטי יותר:
בנוגע להפלות, האם את/ה מזדהה כתומכ/ת בחירה או תומכ/ת חיים? (With respect to the abortion issue, would you consider yourself to be pro-choice or pro-life?)
תומכ/ת בחירה (Pro-Choice) – בעד הסדרה חוקית של ההפלות.
תומכ/ת חיים (Pro-Life) – נגד הסדרה חוקית של ההפלות.
ואלה הם הנתונים שהתקבלו: מטבלה קשה ללמוד על מגמות ושינויים בנתונים, אבל בגרף אפשר לטפס במעלה פירמידת ה-DIKW. הגרף של גאלופ דואג לסמן בבירור כל אחד ממרכיבי הנתונים ולהציג את המספרים לאורך הקווים במרווחים שווים.
בשנת 2009, כשסוכנות הידיעות AP בחרה להשתמש בנתונים הללו כדי לספר סיפור טוב, כל שהיה עליה לעשות הוא להטות מעט את הפרופורציות של הגרף המקורי, לשנות את נקודת ההתחלה של הציר האנכי ולהשתמש בקווים עבים יותר עם פחות ניואנסים. כך איפשר השימוש באותם הנתונים הדגשה של מגמה מאוד מסוימת. הצגה של שינוי ברור בדעת הקהל בנושא כל-כך לוהט במסגרת הדיון האידיאולוגי בארה"ב מייצרת סיפור טוב יותר.
מוקדם יותר ב-2009, כשאתר האינטרנט LiveAction.org, המקדם באופן רשמי עמדות "תומכות-חיים", ביקש להפיץ את הנתונים בצורה גרפית כדי להטיף למשוכנעים ולהכריז בריש גלי "אנחנו מנצחים!", הבחירה היתה קריאה הרבה יותר סלקטיבית של הנתונים וסידורם על גרף מספר 3.
במקרה זה, אין כל צורך להודות שהעמדה "בעד-חיים" היתה בשפל בשנות ה-90; להתחיל מ-2003–2004 עובד יופי. אין כל ספק שהתמקדות במסגרת זמנים מצומצמת יותר עוזרת לספר סיפור של התחזקות המגמה, כמו גם הבחירה בקבוצת גיל מסוימת מאוד, 18–29. אין דבר בהצגת הנתונים שאינו נכון, אבל זו בחירה מאוד סלקטיבית.
אם נשתמש באותם נתונים שגאלופ פירסם בגרף 1 ונרחיב אותם בשנתיים, הגרף עשוי להראות כגרף 4.
כעת התמונה מציגה מגמה פחות חדה. גם כאן יש הטיה של הנתונים, אבל זוהי הטיה סלקטיבית פחות. את הקריאות הסלקטיביות האלה נוכל להגדיר כמניפולציות בבחירת המבנה.
בהגיענו לשכבת התצוגה, אופציות המניפולציה מתרבות באופן ניכר. כאן ניתן להשתמש בצבע ובקונטרסט, בגודל ובקומפוזיציה, בצורה ובטיפוגרפיה, בתנועה ובאינטראקציה… כל בחירה היא הזדמנות להציע קריאה מסוימת של הנתונים. אלה הזדמנויות לשקר בזמן שאנחנו עושים את הרושם שאנחנו בעצם מספרים אמת.
הבה נמשיך עם הדוגמה של הדיון סביב הפלות בארה"ב ונעבור לבחון את הדוגמה הבאה מהאתר LiveCitizen.com, שמתנגד להפלות ("תומכי-חיים"):
מקור: האתר livecitizen.com
האינפוגרפיקה הזו מלאה בטריקים חזותיים. הראשון במעלה הוא הנפח העצום של הסטטיסטיקות המוצעות. עוד לפני שסיימנו לעבור על סטטיסטיקה אחת, מעודדים אותנו לבחון את הבאה. כך מפזרים לנו את הקשב ובו בזמן שוזרים את סדר הצגת הסטטיסטיקות עם הנרטיב שהוכתב עבורנו. הטריק השני: השימוש בסכמות גנריות לייצוג גבר ואשה מרחיב באלגנטיות מבלבלת את ייצוג נושא ההפלה לכדי סכמה אחת המכילה את האייקונים עבור אשה, עובר ופח זבל. השלישי: שינוי קנה-המידה במעבר מסטטיסטיקות על אודות הפלה ברמה העולמית (42 מיליון = 5 אמהות שמשליכות תינוקות לפח) לסטטיסטיקות ברמה המדינתית, קרי בארה"ב (1.4 מיליון = 2 אמהות שמשליכות תינוקות לפח), הוא ייצוג שווא מעודן שממנו ניתן להסיק בטעות שארה"ב לבדה אחראית ל40%- מסך כל ההפלות בעולם. קריאה יותר קרובה של המספרים תתקן את ייצוג השוא החזותי הזה, אבל למי יש זמן לקרוא ביסודיות, בייחוד כשהדבר הבא בתור הוא ארבע אמהות גדולות וצבעוניות שמשליכות את תינוקותיהן לפח?
החלק הבא מרחיק לכת ומשתמש בכישרון רב במניפולציות נוספות. האמא שמייצגת "גזע" מראה שעל אף שרק 12% מסך האוכלוסייה הן שאמהות שחורות, הן משליכות לפח אותו מספר של תינוקות כמו הרוב הלבן, שהוא 69% מהאוכלוסייה. ואף מלה בנוגע לקורלציות סוציו-אקונומיות בין הקהילות הלבנות והשחורות. אם אנחנו בכל זאת מעוניינים בסיבות להשלכת התינוקות, ניתן פשוט להסתכל על האמא שמייצגת "סיבות"; כאן 93% מהסיבות מתיוגות כ"חברתיות", ובמקרה שזה ייתפס כמופשט מדי, הוסיפו בסוגריים: "כלומר, הילד אינו רצוי או 'לא נוח'". התיאור הקצר והנשכני הזה מסכם הסבר ארוך ומשעמם יותר של הממצאים שניתנו במקור:
"בכל רחבי העולם, הסיבה המושמעת ביותר להפלה בקרב נשים היא דחיית ההריון או הפסקתו (אולי בעיית תרגום? הפלה היא דחיית הריון או הפסקתו). הסיבה השנייה בשכיחותה – סיבות סוציו-אקונומיות – כוללת פגיעה בלימודים או בתעסוקה; העדר תמיכה מהאב; הרצון לשלוח את הילדים הקיימים לבית-ספר; ועוני, אבטלה או העדר האמצעים הכלכליים להביא עוד ילדים לעולם".
גישה ליברלית לכנות
אם אתם מחזיקים בעמדה ליברלית "בעד-בחירה", כלומר תומכים בחוקיות ההפלות, ייתכן שקל לכם לבקר אינפוגרפיקות "בעד-חיים", אבל מה יקרה אם החזיית הדיסאינפורמציה המניפולטיבית תומכת דווקא בהשקפת עולמכם? האם תמשיכו להיות ביקורתיים? בואו ננסה…
הגרפיקה הזו, מאת ג'ייק לואיס, שמציגה עמדה התומכת בביטוח רפואי ממלכתי/ממומן על-ידי המדינה, משווה באופן חזותי בין 58 מיתות בגלל העדר ביטוח רפואי בארה"ב למוות של אדם אחד באירוע טרור כלשהו מסביב לעולם. היא מצליחה להרוג שתי ציפורים ליברליות במכה אחת: היא מקדמת את הפחתת ההתערבות החיצונית במה שנהוג לכנות "המלחמה בטרור", ובו בזמן את הגדלת ההשקעה בביטוח רפואי עבור עניים ומחוסרי ביטוח. הגרפיקה עוצבה במיומנות רבה, ובעזרת שורת המחץ היא מצליחה להעביר אירוניה עוקצנית: "פלשו לבית-חולים". זהו סוג הסנגוריה הגרפית שליברלים רבים מגיבים לה ב"שיחקתם אותה!", תוך הערצת הקומפוזיציה והמסגור המתוחכמים.
ובכל זאת, הפיתוי החזותי המתוחכם הזה עושה שימוש בכל שכבות המניפולציה כדי לספר סיפור חד-צדדי שמתחזה לעובדה ברורה. ראשית, התוכן. הנתון הראשון הוא השיעור 1 ל-58, שמקורו ב-774.7 מקרי המוות השנתיים שמחלקת המדינה של ממשלת ארה"ב מגדירה כתוצאה מטרור. הבלוגר סמית התמים (Innocent Smith) מציין שהחישוב הזה סוטה מן האמת כיוון שהוא ממוסגר בטווח השנים שבין 1985 ל-2005, בעוד שחישוב של אותה המחלקה מצא שממוצע המיתות בשנים 2005–2008 עמד על 18,325.25. הוא ממשיך וטוען ששני המספרים אינם מדויקים, כאשר האחרון ביקש להגזים ולהעצים את איום הטרור כדי לחזק את הטיעונים בעד המלחמה בטרור.
הפוסטר מציין כי הנתון "58 מיתות שנתיות עקב העדר ביטוח רפואי" מבוסס על פרסומים של בית-הספר לרפואה של אוינברסיטת הרווארד וברית הבריאות קיימברידג'. האתר NewsBusters.com, השייך לארגון שמרני שמקדיש את פעילותו לבדיקת עובדות, הטיל ספק במקור שקבע כי יש 45 אלף מיתות בשנה וטען שהתקשורת המעיטה בהשפעת הארגון "רופאים בעד ביטוח רפואי לאומי ממומן" (Physicians for a National Health Program) על המחקר.
בעיה נוספת היא מבנה ההשוואה – מיתות מסביב לעולם כתוצאה מאירועי טרור לעומת מיתות בהקשר מקומי עקב העדר ביטוח רפואי. ברור ששתי הקטגוריות הללו אינן בנות השוואה, כך שהצבתן זו לצד זו אינה אלא מניפולציה.
ועוד: השימוש המתוחכם בגולגלות. הגולגולת היחידה רחוקה מלעורר פחד. יש בה משהו פיראטי, אפילו תחושה שהוציאו אותה מסרט מצויר. מאידך, ערימת הגולגלות, המשתמשת בדיוק באותה צלמית, היא כאוטית, בלתי ניתנת לשליטה ומעוררת דימויים של קברי אחים ואלימות. ברמה תת-מודעת, הגרפיקה מציגה טרור כדבר תמים ואפילו ילדותי, בעוד שהעדר ביטוח רפואי מוצג כמצב אלים ומקור לבעתה. התוצאה היא מסר רב עוצמה שמונכח כעובדה. זוהי רטוריקה חזותית, שלא לומר דמגוגיה חזותית. המסר מוצג כאילו הוא נובע ממחקר מעמיק ודיונים ממושכים; החשיבה כבר נעשתה עבורנו, לנו נותר רק לגמוע את המסקנה.
ראיות יפות
יצירת מצגת של ראיות היא פעולה מוסרית כשם שהיא פעולה אינטלקטואלית. כדי לשמור על סטנדרטים של איכות, רלבנטיות ויושרה, על צרכני המצגות להתעקש שאנשים המציגים ראיות יהיו אחראים לרמה האינטלקטואלית ולרמה האתית של התוכן. צריכת מצגת גם היא אפוא פעולה שהיא גם אינטלקטואלית וגם מוסרית.
אדוארד טאפט (Edward Tufte), מבכירי החוקרים בעולם בתחום החזיית המידע, מתאר במבוא לספרו ""Beautiful Evidence את אמות המידה המוסריות שאליהן יש לשאוף בתחום. הוא מגדיר את "העקרונות האוניברסליים של חשיבה אנליטית" כיסודות עבודת עיצוב המידע, ומתנגד לשילוב הקשרים סובייקטיביים בתהליך כדוגמת מנהגים מקומיים, אופנה וטכנולוגיה. נראה כי החלטתו של טאפט להעניק לספרו את הכותרת "ראיות יפות" היא ניסיון להגדיר את האידיאל עבור הצגת נתונים: "להתענג הן על הנפלא שבמוצג לראווה והן על הדיוק של הביטוי". אין בכך לומר שטאפט דוחה את הסכנות שבהדמיה מניפולטיבית; אדרבא, הוא מקדיש שני פרקים מספרו לאזהרה מפני "אנטי-ראיות לא-יפות". למרות זאת אני טוען ששקר יכול גם להיות יפה, ושאפילו הצגה חזותית כנה אינה ראויה להיתפס כראיה חותכת.
בעוד שטאפט מכיר באינפוגרפיקה כצורה של שיח, הוא מקדם גישה הקוראת להגביל את השיח ולשמור על הא-פוליטיות של הייצוגים החזותיים. עם זאת, לעתים קרובות מדי ההחזיה המדעית, העובדתית והא-פוליטית גורמת לנו לקפוא על השמרים ולמעשה לעשות דה-פוליטיזציה של הטיעונים.
העיניים שלנו אולפו לעבד את הסביבה החזותית כעובדה ולהתייחס לתוצרי השפה כאל טיעונים. על כן, יפים או מכוערים, שקרים חזותיים מתחזים לעובדות וחומקים תחת הרדאר שלנו. כתוצאה מכך אנחנו מכיילים את השקפת עולמנו כך שתכיל את השקרים החזותיים הללו באותו האופן שבו אנו עדים לראיות. כל עוד זוהי דרך הפעולה שלנו, יהיו אנשים שימשיכו לשקר לנו חזותית ולשכנע אותנו, ולרוב גם את עצמם, שהראיות מדברות בעד עצמן ושאין חשש כי תרבות סובייקטיבית והטיות פוליטיות יפלשו פנימה.
אינני מקדם גישה איקונוקלסטית אנטי-חזותית. אני, בדומה לטאפט ורבים אחרים, מאמין ששפה חזותית היא חלק אינטגרלי של חשיבה אנליטית, העמקה ותקשורת. אבל אני מציע שלא נציב לעצמנו כמטרה תקשורת חזותית נקייה מכל רבב (Seamless). הקו הישר שכביכול מתחיל בנתונים ובמידע ועובר דרך אמצעים חזותיים אל עבר ידע ותבונה אינו קיים, ואל לנו להעמיד פנים שכן. כחלופה לעיצוב נקי מכל רבב, החזיית נתונים צריכה לאמץ גישה מלאת רבב (Seamful), שחושפת באופן מכוון את הרבב הקיים תמיד בתהליך האנושי של יצירת ייצוג חזותי. עלינו לאמץ תהליך שמכיר בייצוג החזותי כטענה, כפעולה של ביטוי, כחלק משפה חזותית, כזו שיש להתדיין עימה, להטיל בה ספק, להתווכח איתה ואולי אפילו להשיב לה חזותית.
המאמר פורסם בגיליון ״קומבינה״ במסגרת שבוע העיצוב בירושלים 2016
מושון זר-אביב הוא מעצב, מרצה ואקטיביסט מדיה. הוא שותף-מייסד של סטודיו שועל, מרצה בשנקר וממובילי מפתח התקציב, אתה השקיפות התקציבית של הסדנא לידע ציבורי.
