פסטיבל "הרמת מסך", המארח בכורות מחול עצמאי מטעם משרד התרבות, הציג השנה המשך מבורך של השינוי שהתחיל לחולל איציק ג'ולי בשנה שעברה (שינוי שבעקבותיו ספג ביקורת קשה גם מטעמים שמרניים וגם משום שרוב העבודות שהוצגו אז לא היו מגובשות דיין). הניהול האמנותי נחלק הפעם בין איציק ג'ולי להלל קוגן, וגם השנה התקיים כנס בחסות הפסטיבל, באוצרותו של רן בראון, והפעם תחת הכותרת ההולמת "שינויים בתפיסה".
רוח של נעורים פיעמה בפסטיבל השנה, שקידש את ההתנסות. כמה מהיוצרים השתמשו בה כעלה תאנה לעשייה חסרת תכלית או משעממת, ועבור אחרים היא היתה זרז או מנוף לחקירה וביטוי חכם של הדבר הזה (בריחוק מה) שאנחנו קוראים לו "מחול".
צפיתי במסכים 2–5, שכללו עשר יצירות, ומצאתי עניין בעבודות של עדו פדר, אורי שפיר, שרון צוקרמן ועדו בטש. כולן הציגו דרכים שונות לחיפוש אחר זהות ואישור ואופיינו במבע עז. ניתן לכלול את ארבע היצירות האלה תחת הנושא "חזרתו של המבע"; חיפוש אחר הבעה מודעת לעצמה, ש"יודעת את המחול" ואינה נאיבית.
"אי-שם בעכשיו", אורי שפיר. צילום: תמר לם
תפיסה עכשווית של המושג "נוכחות"
ביצירה "אי-שם בעכשיו" מאחד אורי שפיר זמן וחלל שונים באמצעות במה ווידיאו. הוא משלב בין הגופים החיים – פרפורמרים נעים ומדברים על הבמה – לבין דימויים מצולמים שלהם, המוקרנים על גבי מסכים הניצבים על אותה במה. כאשר מוקרנים סרטוני וידיאו שצולמו קודם למופע, הפרפורמרים (אמן הווידיאו נמרוד גרשוני והרקדנים אופיר יודלביץ' ושפיר עצמו) מדמים מצב של הקרנה בשידור חי; פעם הפרפורמרים חוזרים בזמן המופע על הפעולות שביצעו קודם לכן בסטודיו, ופעם המצלמה מקליטה אותם בזמן המופע עצמו.
שפיר מתנסה בגיבוש תפיסה עכשווית של המושג "נוכחות", ויוצר משחק בין האופן שבו הפרפורמרים תופסים את הנוכחות של עצמם ומעידים עליה בפני הצופים לבין האופן שבו הם נתפסים על-ידי הצופים כשהם מוצגים כפרגמנטים על הבמה. המשחק בערך האותנטיות של הדימויים מפרק את המניפולציה הצילומית ומאתגר את זו התיאטרונית. כנות וישירות ביצירת הדימויים יוצרות מצב שבו הגופים החיים והמצולמים הם בעלי ערך אותנטי כמעט זהה.
"אי-שם בעכשיו", כוריאוגרפיה: אורי שפיר. מבצעים יוצרים: אורי שפיר, אופיר יודלביץ', נמרוד אלכסנדר-גרשוני. אמן וידיאו: נמרוד אלכסנדר-גרשוני. מוזיקה: Ennie Morricone. עיצוב וייצור מעמדים למסכים: חנוך לוי
"Wig It", עדן פדר. צילום: גדי דגון
מוגזמת רק עד למידת הטעם הטוב
היצירה "Wig It" מציבה שלושה רקדנים לבושים לבן על במה בוהקת. בעוד שבעיני מדובר בעבודה עצובה, הנכנעת לתרבות המבוססת על דימויים דלים ושטוחים, דומה כי עדו פדר שמח בקבלתם ואימוצם אל חיק היצירה האמנותית. באמצעות היצירה מבקש פדר "להכשיר" את התרבות הפופולרית ולערער על תפיסתה כזיוף או העתק בעל ערך נמוך. האקספרסיביות של האנשים-פרפורמרים, המוגדרים בטקסט המלווה כאמנים-היפסטרים, מוגזמת רק עד למידת הטעם הטוב. הטעם הטוב הוא מפתח למחשבה על "Wig It", שמציגה הבנה והטמעה של תרבות הפופ.
בחלקה הראשון של היצירה, הפרפורמרים מכוונים באובססיביות מסוימת את הפנסים הפזורים על הבמה, מחפשים תשומת לב, יוצרים על הבמה צורות של אור שנועדו למסגר או להכיל אותם. האסתטיקה המוקפדת שמאפיינת את פדר שובה את הצופים במסע החיפוש אחר הדימוי שיהיה "הבעה מלאה". פדר מציג יוצרים השבויים בנראות ומנסים בכל כוחם וברצינות יתרה למצוא בה את "האמת" או "התכלית", או לשכנע את עצמם ואת הקהל בכך. הזהות שהוא יוצר בין הפופ למציאות היא טענה רדיקלית שמעניין לבחון אותה.
שלושת האמנים-מחפשי-ההבעה נחלצים בסופו של דבר ממשחקי האור והתנועות בעזרתה של דיוות הפופ הרוחני Karma She – כרמל מיכאלי, שמשתלטת על הבמה בחלקה השני של העבודה. פדר ממיר את החיפוש הריקני בדימויים צעקניים, וגם כאן הוא מתעקש לומר כי הם-הם "החיים עצמם". בשונה מכוריאוגרפים אחרים העוסקים בנושאים דומים, פדר מאמין לדימוי הפופולרי באופן מוחלט. קשה שלא להיסחף יחד איתו ועם ההתרחשות על הבמה אל מחוזות הפופ המתוקים. הדימויים שעל הבמה כל-כך חזקים וכל-כך ריקניים, שהם מותירים לקהל אחת משלוש אפשרויות: הנאה קלילה, שעמום או ייאוש. הצפייה שלי לוותה בתחושת מאבק, שהיא לתפיסתי גלגל ההצלה מן הדקדנס. הביקורתיות נותרת באחריות הצופה בלבד, והיא נעדרת לחלוטין מהמופע שיצר פדר, שמתמסר לדימוי-המביע.
באמצעות "Wig It" מנסח פדר את הצהרתו: חתירה אל התלכדות תרבות אלטרנטיבית עם זו הנורמטיבית, שסופה קידוש הפופולרי. על אף הערכתי הרבה למהלך החכם והנכון במידה לא מבוטלת של פדר, אני מתמלאת אל מולו עצבות ודאגה.
"Wig It", כוריאוגרפיה: עדן פדר. ריקוד: מוראד בואיאד, ניצן מרגליות, סתיו סטרוז', Karma She. יוצרים שותפים: Karma She. סטיילינג: נסים טרטיאקוב. איפור: קרן אבידר. ניהול חזרות: תמר שלף. תאורה: עופר לאופר. מוזיקה: Karma She, מאהלר, שנברג.
"The Free Builders", עידו בטש. צילום: גדי דגון
הכוריאוגרפיה כמעשה רוחני
היצירה "The Free Builders" של הכוריאוגרף עדו בטש מבריקה בישירותה. אני מוצאת בה כנות יוצאת דופן שמקורה ככל הנראה בחיפוש מתמיד ועקבי אחר גרעינים של "אמת" ואמונה כי הם נמצאים בנפש פנימה. בחתירתו זו, בטש חוצה דרך קונבנציות ומציב על הבמה גבר ואשה שהם בהכרח אינם זוג – לא במובן התרבותי-משפחתי המקובל (וגם על שלל האלטרנטיבות שנוכסו אל הפוליטיקלי-קורקט) ולא במובן "תיבת נח", שמסדרת את היצורים החיים בזוגות תחת הכותרת "טבע". בדידות האנשים שבטש מציג, גם היא אינה נכללת תחת הקטגוריה "דיכאון" או "עצב", אלא היא ארגון אחר של היחסים בין שני אנשים שנמצאים בחלל; טווח רחב של רגשות מתפתח ביניהם במהלך כחצי שעה, אבל החיבור ביניהם נראה אקראי.
על אף שהבמה שעיצב בטש חשופה מדי, הוא מצליח לברוא עליה עולם אחר, שהקהל חוזה בו כבבועה הצפה מולו, לא שייכת לאותו מימד ממש. בהתאמה לאווירה הזו, כבר בסצנת הפתיחה של היצירה בטש מציב דגל משולש כסוף בקדמת הבמה, כובש אותה ומסמן טריטוריה חדשה. הדגל מסתובב סביב עצמו לאורך היצירה כולה ומציין עבור הקהל, בהומור מסוים, כי מה שמתרחש על הבמה הוא "מעולם אחר"; אולי טוב יותר, אולי עתידני, אולי בראשיתי.
העיסוק של בטש בגוף האנושי הוא אופטימי, משום שהוא מכיל את הכאב, מסכים לשהות בו כפעולה ממש, ומברר מתוכו חלקים פנימיים רכים של הנפש. לתפיסתי זהו מסר של תקווה. זו יצירה אינטימית וחושפנית במיוחד, שלוקחת את המבצעים, ואת הקהל איתם, אל מעמקי הנפש, ובניגוד למקובל מוצאת בה אור ולא חושך. במובן הזה היא מציגה תנועה פנימה והחוצה במבנה ספירלי, שהופך את הכוריאוגרפיה למעשה רוחני.
The Free Builders, קונספט וכוריאוגרפיה: עידו בטש. רקדנים: דור פרנק, עידו בטש. עיצוב תאורה: עומר שיזף. ניהול חזרות: מלני ברסון. מוזיקה: פרנץ ליסט, מאהלר.
"בליסטיקה פנימית של האינפנטיל", שרון צוקרמן-ויזר. צילום: תמר לם
פורטרטים אנושיים מורכבים וכנים
לעומת "The Free Builders", שפורצת את גבולות הבמה, ביצירה "בליסטיקה פנימית של האינפנטיל" כולאת שרון צוקרמן-ויזר על הבמה שלושה פרפורמרים שנדמה שהבמה מכריחה אותם להשתתף בסדרה של תרגילים היפנוטיים או תרפויטיים לעיני הקהל. צוקרמן-ויזר, שהיא היוצרת הבשלה והמנוסה מבין הכוריאוגרפים שנבחרו להציג את עבודותיהם בפסטיבל, הציגה יצירה אינפנטילית דווקא, החוזרת אל המקורות הנפשיים של נוכחות הפרפורמרים על בימת התיאטרון.
בפתיחת היצירה שלושת הפרפורמרים – שני גרנות, אדם שפלן ומשה שכטר-אבשלום – סופרים את גילם לאחור במטרה להיזכר בחוויות פיזיות מן העבר; כיצד הגוף זז אז ואיך התנועה או התנוחה נשמרו בגופם. בשיחה עם צוקרמן-ויזר היא מספרת כי ביצירה הזאת היא משתפת פעולה עם שלושה חברים קרובים שתמיד חלמה "להיכנס איתם לסטודיו". האינטימיות המובנית חוברת במקרה הזה למיומנות של צוקרמן-ויזר, שלשה את חומרי התיאטרון כפלסטלינה ויוצרת תחושה חזקה של נונשלנטיות. במהלך היצירה הרקדנים מפרקים ובונים את זהותם, משחקים איתה, מתבוננים פנימה ומביטים במה ש"יצא להם".
העבודה של צוקרמן-ויזר מרפרפת באופן מודע. לדבריה, היא הקפידה שלא להגיע למקומות אפלים או כואבים מדי, לא לחשוף יותר מדי מנפשם של הפרפורמרים, ושמרה עליהם מחשיפת-יתר. השמירה המכוונת על הפרטיות היא מסר חשוב בעיני, כפעולה שהיא חלק מתרבות המעריכה את החשיפה יתר על המידה. צוקרמן מוצאת עניין מספיק ואמיתי בביטוי הפיזי של זכרונות הילדות – בלי להכאיב לאנשים שהיא עובדת איתם ובלי לגרום לקהל לנוע באי-נוחות. הצופה-העד מוזמן להקשיב ולחזות במה שהפרפורמרים בחרו להציג מולו. אם הוא ייענה להזמנה, הוא ימצא פורטרטים אנושיים מורכבים וכנים. אם יסרב לה, הוא ככל הנראה יתייחס למוצג לפניו באירוניה. האפשרות הראשונה היא המעניינת בעיני, והשנייה היא מה שככל הנראה לוקחת צוקרמן בחשבון כאשר היא בוחרת בשפה ישירה וחפה ממניפולציות, שפה המפתיעה את הקהל, שחלקו מורגל אחרת.
"בליסטיקה פנימית של האינפנטיל", כוריאוגרפיה: שרון צוקרמן-ויזר. מופיעים יוצרים: שני גרנות, משה שכטר-אבשלום, אדם שפלן. הלבשה: תמר בן-כנען. שיר: "זמן אחר", מלים ולחן: איתמר רוטשילד. פתרונות טכניים: אודי חיון ותום לוי.
מרכיב מחדש את זהותו
כשפסטיבל ישראל לימינו ופסטיבל "צוללן" לשמאלו, "הרמת מסך" מראה ניצנים של התבגרות, וזאת לאחר המרד ההכרחי של השנה שעברה. כמו היצירות והכוריאוגרפים שנבחרו להציג בו השנה, הוא מרכיב מחדש את זהותו. הניהול האמנותי המחולק או הכפול יצר בסופו של דבר ריבוי מוגזם של יצירות. בחירה צרה יותר היתה מאפשרת עבודה מדוקדקת יותר ותנאים טובים יותר ליוצרים.
יחד עם זאת, ארבע יצירות רהוטות הן יבול שיש לברך עליו, ולצפות להמשך השתכללות הפסטיבל בכיוון הנוכחי. כל היוצרים שדנתי בעבודתם כאן העלו את היצירות פעמים נוספות לאחר הפסטיבל, וגם זה הישג מבורך. זמן מה לאחר הפסטיבל, ניתן כבר לומר כי הוא אכן הצליח להניע כמה מהלכי יצירה ועורר תשוקה וסקרנות אצל הקהל והיוצרים כאחד.
