ספק אם ראש הממשלה התכוון לכך, אבל כשהוא מינה את מירי רגב לעמוד בראש משרד התרבות, הוא העניק לה קמפיין חינמי של קדנציה שלמה. לו היתה מקבלת משרד "חברתי" כפי שביקשה, היתה רגב נקברת במשך שנה בסוגיות סקסיות כמו חולים ששוכבים במסדרונות, שביתה בלשכות התעסוקה או תת-סעיפי רגולציה ברשות המקרקעין, מכריזה כעבור שנה של עסקנות מסדרונות אפרורית על רפורמה שאף אחד חוץ מאנשי המקצוע לא היה מבין, ושממילא היתה נקברת חודשיים טרם יישומה עקב הקדמת הבחירות.
במקום כאב הראש הזה קיבלה רגב במה קבועה בשיתוף פעולה מלא של מתנגדיה. כל מה שהיא צריכה לעשות כשרת התרבות זה לנאום נאום ברכה שבועי קצר בפתיחת אירוע תרבות זה או אחר, שבעקבותיו יקום הקולנוען/משורר/דוקטורנט התורן, יצעק "בוז" ו"פשיזם", יקבל 200 לייקים מחברים בפייסבוק וכותרת משנה ב"הארץ", ועל הדרך יקדם את רגב עוד מקום אחד בפריימריז. העובדה שכמעט שום דבר מההצהרות הלוחמניות של רגב לא יתממש כלל אינה רלבנטית לסיפור. היועץ המשפטי יאסור עליה לבטל את תקציב תיאטרון הילדים שהקים נורמן עיסא? אדרבא. עכשיו אפשר לחזור ולהאשים את מערכת המשפט הסמולנית בחתרנות אנטי-ישראלית.
בזמן כתיבת שורות אלה אני שם לב שארגון V15, הזכור לטובה מהניצחון המהמם של השמאל בבחירות האחרונות, כבר יצא בקמפיין "התרבות היא של כולם", והוא מפיץ ברשת איורים של צעירים תל-אביבים שמבריחים מתחת לאפם של שוטרים ספרים של דויד גרוסמן. בו-הו. בזמנו נטען ש-V15 ממומן על-ידי מפלגות האופוזיציה, אולם כשמתבוננים בשלומיאליות וחוסר המודעות העצמית של הארגון, קשה שלא לתהות אם אין מדובר בחפרפרת ימנית שנשתלה כדי לגרום לשמאל לעשות מעצמו צחוק. בקרוב בוז'י (רואה ערבים דרך כוונות) הרצוג בטח יפרסם סטטוס שמתריע על התנהלות כוחנית ומפלה של השרה, יאיר (זועביז) לפיד יכתוב ב"ידיעות אחרונות" "טור אורח" על התרבות העשירה והפלורליסטית שספג בבית אבא, וככה עד הבחירות הבאות רגב כבר תהיה שרת החינוך.
משחקי התופסת הללו – שכאמור, שני הצדדים מתדלקים לתועלתם וצריך לקוות שיירגעו בהקדם – מקשים מאוד על שתי המטרות החשובות שעומדות בפני שרת התרבות, ועליהן עמדה גם דליה מנור במאמרה: הגדלת תקציב התרבות ורפורמה בחלוקת התקציב. המטרות הללו צריכות להיות משותפות הן לשרה והן לרבים מהיוצרים/ות בארץ, תהיה עמדתם הפוליטית אשר תהיה. שוחחתי השבוע עם איש תיאטרון ירושלמי שסיפר קצת על העבודה מול משרד התרבות בכל מה שקשור לתקצוב התרבות בפריפריה. לדבריו, הבעיה אינה אי-תקצוב, אלא אופן התקצוב. הוא סיפר שעבור משרד התרבות, משמעות עידוד התרבות בפריפריה היא שתיאטראות מהמרכז יציגו גם באולמות מחוץ לתל-אביב ויתוקצבו בהתאם. זאת אומרת שאם יוצר מעוניין להקים תיאטרון באשקלון, למשל, יהיה לו קל יותר לקבל תקציב אם יפעל בתל-אביב ויבוא להופיע באשקלון פעמיים בשבוע, מאשר להפעיל את התיאטרון באשקלון עצמה ולהגיע מדי פעם להופעות בתל-אביב. את ההיגיון המערכתי והאיוולת החברתית שבדבר אין צורך להסביר.
זו תמונה חלקית, כי פריפריה אינה רק מושג גיאוגרפי ומרכז אינו רק סיר הבשר, ועדיין, דו"חות וניתוחים תקציביים רבים כבר הוכיחו שכמו בהרבה תחומים, גם מדיניות התרבות בישראל משקפת את יחסי הכוחות הלא-שוויוניים בחברה, והסיפור הזה זקוק לפתרון שלא יגיע מהצווחנות ההדדית הנוכחית.
לרוב אני מסתייג מעודף רומנטיזציה של תרבות עצמאית. גם האמנות והאמנים צועדים על קיבתם, מה גם שתקציב התרבות הוא כסף ציבורי שאמור להגיע מהציבור אל הציבור, ולכן ראוי לחלקו בצורה שוויונית בלי קשר לעמדות הפוליטיות של היוצרים (כפי שנצחון הימין אין משמעו ששמאלנים לא יקבלו יותר שירותי בריאות, למשל, וכפי שפעיל אופוזיציה מצונן שיבקר בקופת חולים לא יואשם בבגידה בעקרונותיו). יחד עם זאת, אני חושב שמירי רגב מספקת ליוצרים ישראלים הזדמנות להתבונן במציאות ששרי תרבות מנומסים יותר הקפידו לטשטש. בזכותה יוצרים נדרשים להחליט אם הם מסרבים לשתף פעולה עם מערכת שבנויה (גם) על אפליה, ובמצב כזה ממילא אינם מבקשים סיוע ממשלתי לעבודתם, או שהם בולעים את ההתלהמות התקשורתית של רגב, משלבים ידיים ומציגים תוכנית משותפת להגדלת תקציב התרבות וחלוקה שוויונית והוגנת יותר שלו. את הפעולה הזו עליהם לעשות לא "חרף העובדה" ששיתוף פעולה עם שרת התרבות הנוכחית הוא שיתוף פעולה עם משטר דכאני, אלא בידיעה שזה מעולם לא היה אחרת.