הגוף הוא שפה והשפה היא גוף

את האמניות דפנה שפירא-חסון ושונית גל הכרתי לראשונה בפסטיבל "ניסוי כלים" 9, שאצרו גיל אלון וכרמית בלומנזון. השתיים הציגו את המיצג "פאשיה", ואני הצגתי את שלי. מה שכבש את לבי ויצר בינינו קשר ספונטני היה הקשר העמוק של עבודותיהן לנושא הגוף, העור והקעקוע. אני חוקרת ייצוגי קעקוע באמנות זה כמה שנים, ועבודתן המשותפת של השתיים כללה סימנים ויזואליים שיכולתי לקרוא כסימני קעקוע מטפוריים, כחותמות, ומיד ביקשתי לרדת לשורש מובנם.

העבודה המשותפת של גל ושפירא-חסון מאז 2013 הניבה טרילוגיה מיוחדת במינה, מורכבת ומרובדת – "פאשיה", 2013; "מח עצם", 2014; ו"אופני בשר", 2015. לעבודות נוכחות פיזית רבת עוצמה. הן מעקצצות את הרקמה החיה מחד, ושרויות בתוך החוויה התודעתית, הרגשית והרוחנית מאידך.

׳פאשיה׳, דפנה שפירא-חסון ושונית גל. צילום: דניאל קדם

שתי האמניות, שלכל אחת מהן קול ייחודי ושונה כל-כך, עורכות במשותף זה שנים מחקר ההולך ומתפתח, לובש ופושט צורה, ועם זאת שומר על הגרעין הרעיוני שלו. הצבה מינימליסטית, כמעט נזירית, מדיטטיבית. שולחן, כיסא, קערה, נייר, צבע שחור, ספרים, חלקי בשר, עצמות, גופן שלהן. אלו החומרים שלהן. המיצגים מרובדים, מקודדים. מחוות גופניות השואפות לזווג ולגלם בגוף מרחב שהוא בין שפה לדממה, בין גוף לתודעה, בין גוף לטקסט, בין עיטוף לחשיפה, בין פעולת הציור לגוף המצויר, בין אכילה לעיכול, בין סדר לאנתרופיה, בין הריק למלא, בין קיבוע לטרנספורמציה.

במיצג "פאשיה" (פסטיבל "ניסוי כלים" 9, בית-תמי, תל-אביב. אוצרים: גיל אלון וכרמית בלומנזון, 2013) יושבת שפירא-חסון כשהיא עטויה שמלה לבנה עשויה כולה מניירות משי ועל פניה הבעה המשלבת רכות וכאב. היא עסוקה בכתיבת מלים בצבע שחור על גבי השמלה, וכך הופכת את השמלה לגוף דחוס של תוכן, לספר, ליומן תודעתי אפידרמי. שכבות דקות של דפים הולכות ומתגלות, והשמלה הלבנה הולכת ומשחירה ממלים.

׳פאשיה׳, דפנה שפירא-חסון ושונית גל. צילום: דניאל קדם

לכל המלים אותו נוסח דקדוקי: "לחפש", "לרצות", "לאהוב", "לשלם", "להחליט" וכן הלאה, מרמזות על כך שמחסן התודעה הוא פוטנציאל של שפה בצד פעולות אפשריות. לאחר שנכתבו המלים והתממשו על גופה של האמנית, מובאת פעולה נגדית של מחיקתן. המלים שהפכו לחומר מתאיינות והופכות לכתמים שחורים בזיכרון, מאבדות ממשמעותן, והשמלה מתחילה להתפרק. חיים ומוות ביד הלשון. בלוני הליום לבנים קשורים לכיסא של שפירא-חסון ומרחפים מאחוריה, מחדדים את תחושת השקט הפנימי והמימד ה"אחר". קרעי נייר לבנים מן השכבות הפריכות של השמלה ששיירי מלים מחוקות עליהן נקשרים לבלוני ההליום, משנים צורה והופכים לצללית של דמות מרחפת בשמים.

בצד השני יושבת גל כבתוך עולם אחר לגמרי, מול שולחן קטן שעליו מסודרים בשורה חלקים של אברי גוף חשופים. בפנים חתומות היא מבצעת בהם בדיקה אנטומית מדוקדקת, חותכת בהם בסכין חדה באקט שהוא קליני וקולינרי. במהלך המיצג נחתכים החלקים הפנימיים, נאכלים ונטמעים בחזרה בתוך גופה של האמנית באופן שמעורר תיאבון ודחייה בו בזמן.

גל מגישה לצופה התבוננות בפנימי ובמעורר חרדה (ה-Unhimlich הפרוידיאני) במה שהיה אמור להיות סמוי מן העין. נוסף לתהליך הפולחני של האכילה המדודה, האטית, הופכת האמנית את פיסות האיברים לסוכריות, תשורה מפתיעה שהיא מציעה לצופים ובכך מעוררת אותם להשתתפות הדדית במחווה קניבליסטית (באופן שמזכיר את עבודתו של הבמאי פיטר גרינוויי). מעבר להלם הראשוני שהיא מעוררת, המחווה היא טקס חניכה המאפשר לצופים לעבור תהליך מטמורפוזי רפלקסיבי של עיכול והטמעה עבור עצמו, בתהליך מעגלי נצחי.

שני ארכיטיפים אנושיים, שתי אמניות יושבות יחדיו, כל אחת מכונסת בעצמה, עסוקה בפעולה טקסית פרטית. על אף שלא נוצרת ביניהן אינטראקציה במהלך המיצגים, יש תחושה ברורה שהפעולות הדדיות. עינינו נודדות ביניהן, תוהות מה מספרות פעולותיהן הדוממות.

שמות המיצגים מעידים על קשרים בל יינתקו בין הגוף לתודעה; הגוף ככלי להתמרה ושינוי. "פאשיה" היא הרקמה שעוטפת כל איבר בגוף, מחברת, משמרת ומעבירה מידע בין מכלול האיברים, כמו גם בין המלים. "מח עצם" הוא בד בבד רקמת בשר נימוחה וקוד הדנ"א האנושי, מטריקס הזהות האישית. "אופני בשר" ממזגת בין הכפייה הלא-מודעת לרצון החופשי, בין ההזדהות לבחירה.

ההתבוננות בפעולות הפולחניות השונות שבהן עוסקות שתי האמניות מגלה קשרים בין המוח למלה, בין הלב ללשון, בין הדם ליין (המסמל תהליכי תסיסה) שנלגם מעדנות תוך כדי חיתוך קפדני של אברי הגוף, וחושפת תהליכים מעגליים של תודעה-חומר-תודעה.

עניין העיטוף חשוב מאוד; שפירא-חסון עטויה בשמלה שעשויה מעשרות שכבות נייר דקיק, גל פותחת ניירות אריזה ועוטפת סוכריות בשר. העיטוף מרמז על האובססיה הראשונית של הקשר שלנו עם גופנו, התפתחות תודעת האני-עור שלנו, שמכנה אנז'ייה, "מעטפת פסיכולוגית ינקותית". נוצר קשר סימבולי מילולי בין העלאת איברי הגוף החושבים, הטועמים והרואים לבין חשיפה, התבוננות ואכילה תוך הנמכת ספרים לרצפה (אחד מהם הוא "מיניות ואהבה" של פרויד ואחר הוא "לקראת מוסר של דו-משמעות" של סימון דה-בובואר).

גל עוסקת בהנכחה, הוצאה לאור ואכילת "עיניים", "לשון" ו"מוח" כדימוי פמיניסטי. חומרי התרבות פרושים לפניה על השולחן כבמסורת הכנה לציור טבע דומם – הגולגולת, החיות המתות, הירק, שבמקום להיות מצוירים, חוזרים להיות פיזיים, אפשר לאכול אותם. שפירא-חסון היא גוף אמיתי, מוחשי, שהוא גם נייר הציור וגם האשה שמציירת עליו.

המיצג ׳מוח עצם׳, דפנה שפירא-חסון ושונית גל. צילום: שונית גל

ב"מח עצם", המיצג בתערוכה שאצרתי, "אנססטורז" בגלריה בנימין (2014), שרויות האמניות בפעולות פרטיות ואניגמטיות דומות הבאות מעולמות שונים. שפירא-חסון עומדת מעל מגש רחב מלא בצבע שחור כשהיא עטויה בשמלה המוכרת, העשויה שכבות רבות של ניירות משי. מפיה משתלשל צינור שקוף היורד עד למגש שאחוז בכף רגלה. בפעולה רפטטיבית היא שואבת את הצבע השחור במעלה הצינור ומשחררת אותו בזהירות על שמלתה. אט-אט נוצרים כתמים המשחירים את השמלה והופכים אותה ל"גוף" של ציור. גל יושבת מול שולחן ועוסקת במיון וקטלוג קפדני של עצמות מסומנות, "מקועקעות", תוך שהיא מרוקנת אותן ממח העצם ואוכלת אותו בפעולה שהיא קלינית וקולינרית.

השבוע מוצג החלק השלישי בטרילוגיית הפרפורמנס של שפירא-חסון וגל, "אופני בשר", בגלריה משונע ברחוב הרצל בתל-אביב. החלק השלישי מעורר תחושה תיאטרלית יותר, ובסופו נחשפת הפתעה קומית שהופכת אותו למוחשי יותר. נוצר בו איזון בין הגרעין הרעיוני לבין ההגשה הגופנית.

חוזרת על עצמה ההעמדה הנפרדת של שתי האמניות: כל אחת שוהה בפינתה, עוסקת בפעולתה הטקסית הפרטית. חסון-שפירא נמצאת הפעם בצד שמאל של הבמה כשהיא כורעת על הרצפה. לידה מוצב אגן אמאייל לבן ישן, מלא בצבע השחור המוכר. בתהליך רפטטיבי היא מוציאה ניירות מבין עיתונים ישנים שהיא פורשת על הרצפה ומתחילה לשפשף אותם בחוזקה בצבע השחור עד שהנייר כולו משחיר. חדשות האתמול משחירות, נמחקות ונעלמות. היא מקפלת אותן בקפידה ודוחסת אותן אל תוך צנצנת, וחוזרת על הפעולה עד שכולה מתמלאת בעיתונים מקופלים ספוגי צבע שחור. קופסה שחורה פרדוקסלית של זיכרון ומחיקתו.

גל נעה בדממה ליד השולחן הקטן שלה, וכמו במיצגים הקודמים, שרויה באיבוק, מיון וקטלוג של ספרים שהיא מורידה בהדרגה ממדף. בד בבד היא מוציאה ממקרר קטן חלקי בשר שונים ומתחילה לסדר אותם ולהעבירם אל השולחן. כך נוצר תהליך מפתיע שבמהלכו עוברים הבשרים מן המקרר אל המדף, ואילו הספרים מועברים מן המדף אל תוך המקרר. היא מעידה שיש כאן הזדהות מודעת עם דמות האב: "אני מרגישה שאני מחקה את תנועותיו דרך ההתעסקות בבשר, הוא מנסה לספר לנו סיפור". ההתעסקות בספרים מדברת סיפור אחר; האב והבת נכרכים זה בזה.

נדידת עין הצופה בין גל לשפירא-חסון מרתקת, טעונה במשמעויות רבות, משחקי מלים ודימויים. כריעתה של שפירא-חסון על הרצפה מאלצת אותנו להזדהות עם ארכיטיפ נשי ומאזכרת דימויים של נשים עמלות בפעולות ניקיון, רצפות או כביסה. שפת גופה משדרת לאות, סיזיפיות, עצב ודכאנות. הנוזל השחור, הלכלוך והמחיקה הסיזיפית עומדים בניגוד גמור לפעולה האינטלקטואלית, הלוגית של גל, הניצבת על רגליה וממיינת בשתיקה. עומדים כאן בבירור ארכיטיפ גברי מול ארכיטיפ נשי, הגם שפמיניזם הוא רק נדבך אחד בעבודה מורכבת ואניגמטית זו. הארכיטיפ הנשי הכורע, העמל, הסיזיפי והשותק, מול הארכיטיפ הגברי הניצב, השכלתני, השותק גם הוא – מכניסים למיצג אלמנט טרגי-קומי סוריאליסטי, כאשר אני חוזים לפתע בספרים המוכנסים אחר כבוד למקרר ובכנפי העוף היושבים על המדף. דומה הדבר לסימבוליזם המילולי של סצינות חלום. הדיבור מדבר, אך לא איך שחשבנו.

המיצג ׳מוח עצם׳, דפנה שפירא-חסון ושונית גל. צילום: רותי רותם

עבור השתיים, העיסוק באמנות קשור לשאיפה לחוות את החיים במלוא מהותם, לרדת לשורשי מובנם. אנו יכולים להחמיץ את החיים, ממש כמו צנצנת ההחמצה של שפירא-חסון, או לאחוז בדבר החי, האמיתי, כמו בבשר או ביין ששותה גל, להבין מהם תהליכי יצירה, מהי האלכימיה של הנפש.

התמרה היא שם המשחק. עירור הצופה למחשבה, לחוויה עמוקה, לשינוי. השפה היא גוף והגוף הוא שפה. אך השפה תמיד מוגבלת, נחבטת בכנפיה כנגד קירות התודעה של מה שנותר אילם וניתן לחוותו רק באופן בלתי אמצעי, עד לקפיצה הקוואנטית הבאה.

"אופני בשר", דפנה שפירא-חסון ושונית גל, גלריה משונע, רח' הרצל 112, תל-אביב. פתיחה: 26.3.15, ב-20:00

יסמין ברגנר היא אמנית, מקעקעת וחוקרת